את זה אומרים תמיד: ככל שזוגות יוצאים יותר זמן יחד לפני החתונה ככה הנישואין שלהם פחות טובים
הכירו את תמר וליאור הם ניהלו זוגיות שבע שנים, אבל אף פעם לא חלקו לילה שלם ביחד, וכל אחד שמר על הפינה והמרחב האישי שלו בצד שלו בעיר תל אביב. יום אחד, “מתנה” לא מתוכננת מהיקום זירזה אותם למסיבת חתונה קטנה. ככה בבת אחת, בלי הכנה מיוחדת.
קודם זה היה מעניין: לשפץ את הדירה הישנה ברמת גן (סבתא של תמר עברה לבית של ההורים שלה בנתניה, שחררה להם את המקום), לבחור ביחד כורסאות במתחם בילו, והיה אפילו ריבון קטן על איך שמים את השטיח החדש. אבל כשהכל עמד במקום, פתאום נהיה להם קצת צפוף יחד, יום ולילה, בין ארבעה קירות.
ליאור התחיל לבקש מ”תאמי” (ככה קרא לה לפעמים, כשהיה במצב רוח טוב) אם זה בסדר שייצא לבירה עם החבר’ה בפאב, ותמר שמחה להגיד לו “סע, תעשה חיים”. החיים התייצבו על המודל הזה, כל אחד והפינה שלו, בדיוק כמו בשבע השנים הקודמות נפגשים בלילה על הספה רק כדי לראות סרט ישן בנטפליקס.
אבל כשהלידה התקרבה, פתאום ליאור נהיה שותק ועצוב יותר מהרגיל. תמר לא ממש שמה לב, עד שיום אחד צלצלה אליה אישה קצת משוגעת בטלפון והודיעה לה בבגרות ישראלית: “ליאור עובר לגור איתי, בהצלחה לך”. וככה, יום אחד, תמר חוזרת מרופא הנשים ומגלה שליאור כבר הספיק לארוז את החולצות שלו, אפילו בלי פתק על המקרר.
הכי מעליב היה שהוא אפילו לא טרח להסביר לה, פשוט הלך. וגם כשקראו לו לגירושין ברבנות, לא הופיע מה שאצלנו נחשב לפסגת החוצפה. תמר הרימה טלפונים, הפעילה קשרים, ודאגה שלתינוק שיוולד לא ייכתב כל שם של אבא בתמצית לידה. “הבן שלי, והכל”.
וכך נולד לו ילד מהמם ברוך, שמנמן עם גומות בלחיים. רק כשראתה אותו, שכחה את כל העלבון מהחבר/בעל של פעם. ההורים שלה סייעו לגדל אותו, ותמר הייתה במצב “בלי גברים, תודה. הבטן שלי מספיק מלאה”. הכאב כבר לא כאב, רק צלקת ישנה.
כשהבן חגג שלוש, פתאום צילצל הפעמון בדירה. תמר חשבה שזאת אמא שלה שבאה לקחת את ברוך לגן שעשועים, אז פתחה בלי לבדוק בכלל. מי עומד בדלת? ליאור עם זר ענק של כלניות ומהדורה מוגבלת של אוטו מירוץ (המתנה הראשונה שלו לבן מאז הלידה).
היה שקט. ליאור מגרד בראש, אומר:
“אני מצטער… אעשה הכל, רק שתגידי לי מה את רוצה”.
ותמר? קצת צוחקת בפנים, עונה:
“באמת?! עכשיו אתה מתעורר? שלוש שנים לא ראיתי אותך מלבד שורת סמס מסכנה”.
הבן קופץ החוצה למסדרון, מחבק את האוטו.
ותמר סוגרת עניין:
“לא. פשוט לא. שנים הסתדרנו בלעדיך התרגלנו. לך הביתה, לך”.
תמר כבר לא הייתה עצובה, רק ריחמה על ליאור. הכעס התפוגג מזמן, כל שנשאר לה זה להמשיך הלאה היא, ברוך והכלניות, שזוכרות רק אביב.
