קציצות של חמותי
נעם ועדינה היו נשואים כבר שלוש וחצי שנים, ובמשך כל הזמן הזה עדינה הייתה אצל חמותה אולי ארבע פעמים סך הכול. וגם זה רק בחגים הגדולים, באים לשעה-שעתיים וחוזרים בריצה לתל אביב.
והנה פתאום נעם נדלק: אמא התקשרה אליו שלוש פעמים השבוע, התלוננה שהיא מתגעגעת, שאבא תיקן את הגג של הסככה ותפס גב, שהערוגות כבר הפכו לג’ונגל ואין למי כוח… נעם, חשוב לציין, היה בן טוב. התקשר לאמא כל שישי בצהריים, סדיר כמו צפירה, הנהן אפילו כשהיא פירטה בפניו דברים שהם נגד אמונתו הדמוקרטית. ועכשיו הוא ישב בארוחת הערב, לועס פתיתים עם שניצל טבעול, מסתכל על אשתו במבט של כלבלב שנשאר מחוץ לדלת.
עדינה, אמר, כשהוא מזיז את הצלחת ומצליב אצבעות מול הפנים, אמא שוב צלצלה. היא טוענת ששכחנו איך היא נראית. בואי ניסע אליה לשבת? נתארח שלושה ימים, בסך הכל. בבקשה.
נעם, בשבת יש לי תור לקוסמטיקאית, עדינה ניסתה להתנגד, למרות שגם היא ידעה שזה משחק אבוד מראש.
תזיזי, נעם נפנף ביד כאילו מזיז פירור מהחולצה. את הרי יודעת, אמא תיעלב. כבר מבטיחה קציצות, כבר מבטיחה עוגות. מתגעגעת אלינו.
ומה עם אבא שלך? הגב הסתדר? שאלה עדינה לנימוס, כי היחסים עם חמי היו סבירים במקרה הטוב.
אה, עזבי, לא יקרה לו כלום, נעם נופף ביד אצלו תמיד משהו כואב. קבענו, נוסעים. שישי בערב לשם, ראשון בערב חוזרים. אני הולך להודיע לה.
עדינה נאנחה, אבל כבר למדה שבעלה, מרגע שהחליט הוויכוח מיותר, כמו לנסות לשכנע חתול לא להשתולל באמצע הלילה.
ביום שישי בערב ארזו מזוודה, תיק עם ממרחי שוקולד ובקבוק יין מהחנות בקניון. נעם קנה לאמא שלו שמיכת פליז פרחונית ולאבא בקבוק בירה מקומית יקרה. הדרך עד מושב גבעת יואב לוקחת שעתיים, אם אין פקקים (צוחק מי שמאמין בזה).
כל הנסיעה עדינה הביטה דרך החלון בעצי האקליפטוס מתחלפים בעמודי חשמל, הקשיבה לנעם מזייף לרדיו, וניחמה את עצמה שאולי יהיה בסדר, אלה רק שלושה ימים. בסך הכל, חמותה, דליה, תמיד הייתה אישה לבבית.
למושב הגיעו כבר אחרי תשע. הבית עמד בקצה הרחוב, מואר בפנס יחיד שממש על סף לקרוס. נעם החנה את הרכב בשביל החצץ, ובאותו רגע נדלק האור במרפסת, הדלת נפתחה, החוצה התקדמה דליה אישה עגלגלה, נמוכה, חלוק בצבעי פוקסיה, שלחיוך שלה קשוח להחזיק את חלקי הפנים במאמץ.
נעמיקו! צרחה על השכונה, חיבקה אותו בכל הכוח עוד לפני שירד מהרכב. עמדתי להתייאש! הכל הכנתי, קיצצתי בשר, עוגות בתנור, את אפילו לא יכולה לתאר! עדינונת, כלתי היפה, בואי, מה את קפואה שם בחוץ?
עדינה הסתדרה, הרימה חיוך “מנומס למתחילים” ונתנה לדליה לחבק אותה. החיבוק היה ריח חזק של בצל מטוגן ומשהו מתוק שהפיל לעדינה דמעה באף.
בפנים שרר חום וסירחון של אוכל. מהמטבח בקעו קולות טיגון ורתיחה. בסלון הייתה כבר צלחת נתחי פסטרמה, לחם פרוס, קופסת חמוצים, צנצנת קומפוט, וחצי כיכר לחם מלא כל זה על שולחן עטוף במפת פלסטיק בגוונים של מרק עוף. אבא של נעם, יהודה, ישב מול החדשות עם פרצוף של מי שדאג מפריצה בפייסבוק לפתיחת איזורית. הוא קם, לחץ את ידה בחיוך דק:
הגעתם, יופי. בואו, תפרקו, יאללה לאכול.
הכנתי לכם קציצות! קבעה דליה מהמטבח, בעודה מסדרת צלחות כמו במבצע חילוץ. עם תפוחי אדמה, רוטב, בצל מטוגן! נעמיקו, תגיד שלא התגעגעת?
התגעגעתי, ברור, נעם כבר ניער מעליו את הג’קט, דהר למטבח, פתח סירים כאילו נשלח לבצפר לשפים.
עדינה הורידה מעיל, תלתה במבואה, הצטרפה אחריו. המטבח של דליה היה כה צפוף, שהשיש כמעט לא ראה אור יום: בצנצנות פת, תיבוליות בשקיות וקומקום שמנוקד אמייל. הכי “בית” שאפשר, בסגנון שבה “סדר” הוא חפץ עתידי בלבד.
תשבי, עדינתי, דליה הזיזה לה כיסא, ניגבה אותו בפינת החלוק שלה (אי אפשר להרגיש נקי אחרי דבר כזה). עייפה מהדרך, נכון? עוד רגע גומרים הכל.
דליה הסתובבה, פתחה תנור, ונדף ריח של בשר שהפיל לעדינה את הדם לרגליים. בבטן כבר שרק רעב, כי ברכב הספקה רק קפה מהפינג’אן, אוכל לא היה.
ואז עדינה ראתה את זה.
דליה עמדה עם קופסה מלאה בשר טחון אפור-ורדרד, קציצות כבר מסודרות בשורה על קרש חיתוך, בפירורי לחם. חמותה לקחה עוד גוש, קיפלה אותו ביד ~משומנת~ היטב, ואז, תוך מגע קליל שלחה את כף-היד אל מתחת לבית השחי.
לא סתם גירוד קטן של “נדמה לי”. זו הייתה חפירה מדעית, עם כל האצבעות, משיכה מהירה של פלאי הביולוגיה, ואז ללא שטיפה, ללא מגבון, ממשיכה לפסל את הקציצה הבאה.
עדינה הרגישה סחרחורת קלה.
היא ניסתה להסיט מבט, אבל העין נתפסה על אותה היד רגילה, מטופחת, עם לק סדוק על ציפורניים קצרות, טבעת נישואין מוצקה על פרק עבה, רשת קמטים עדינים. היד הזו, רק הרגע, עוּברה לבית השחי, חזרה לבשר, ו… זהו, עוד קציצה לשולחן.
קציצות כאלה קיבלו עדינה ונעם בהקפאה כל חופש, אכלו בשקיקה, היללו בשיחות. עדינה אפילו אמרה פעם “יש לך ידיים קסומות”. התכוונה לזה היה להן טעם של בית…
אמא, נעם קרא מהסלון, יש לך תה? קפאנו בדרך.
תיכף תיכף, דליה ממשיכה לפסל, אני רק את האחרונות לשמן, ואז אגיש.
ושוב לוקחת מהבשר, ועל הקרש נשארים כתמים אפורים חדשים מהמגע. או שזה רק בראש של עדינה? היא מצמצה והכול נראה רגיל. קרש, בשר, קציצות, ידיים.
דליה, אמרה עדינה בקול מרוסק, אולי אני אעזור? אני אמשיך עם הקציצות, את תכיני תה.
מה פתאום! דליה נבהלה, מנופפת ידיים (עדינה מכווצת בפנים). את אורחת, תשבי תנוחי. עוד דקה וגמרתי.
ובלי עיכוב, סיימה דליה לפסל, שוטפת ידיים שלוש שניות במים בלבד, מנגבת בחלוק, ודי.
עדינה ניסתה להירגע. נו, מה כבר קרה? גם סבתא שלה הייתה מורידה פדחת או מגרדת קצה אוזן כשעושה חלה לא התפגר מהם אף אחד. ברור שהיא סתם מפונקת…
אבל התמונה לא השתחררה: יד, בית שחי, יד, קציצה.
הארוחה עצמה התקיימה בסלון, סביב שולחן מצופה ויניל של פרחי פלסטיק. דליה הגישה מחבת קציצות מהבילות שחומות, מגרות, עם ריח שמפשיט לאדם ממוצע כל מגן עצמי. עדינה, לעומת זאת, רצתה להקיא רק מהמבטים.
לצידן צלחת פירה עם כל-כך הרבה חמאה שאפשר היה למשוח דלת מזוזה, חמוצים, ירקות פרוסים, לחם וקומפוט.
יאללה לטרוף! דליה דוחפת את הצלחת עם הקציצות לעדינה. קחי לך מהשחומות, עשיתי במיוחד בשבילך.
עדינה בוהה בקציצות משלמות, ריחניות, עם בציפוי שמבזיק. נעם כבר צלל פנימה, הציף הר של פירה, קטף מלפפון חמוץ ונגס בקציצה כמו אדם נטול דאגות היגיינה לכל דבר.
אלופה, אמא, אמר, פה מלא.
ברוך השם! דליה חייכה, חותכת פת לחתיכות. רק דאגתי, אולי שכחתי מלח או משהו.
הכול אחלה, נעם סיים בערך מחצית מהמנה.
יהודה, אבא שלו, אכל ושתק, מנדנד ראש לרוב. הארוכה של חייו הייתה כשהסביר פעם איך מחליפים שמן במאזדה.
עדינה, את לא אוכלת? דליה בוחנת בדאגה את הצלחת בלי סימני חיים. לא יצא לי משהו?
לא, לא, הכול טעים, עדינה זורקת מהר. פשוט לא מרגישה טוב מהדרך… בטן… מבאס. אני אטעם עוד כמה דקות.
היא לקחה מזלג, חתכה חתיכה מיקרוסקופית מהקצה (רק הפריכות), הריחה. ריח מעולה, אבל המחשבה אותה יד, אותו בית שחי, אותו בשר הופכת את הנגיסה למעין אתגר כוח סיבולת. עדינה בלעה בקושי, גרונה חנוק.
מצוין, הפטירה, מזיזה את הצלחת. אפשר רק פירה וחמוצים? הקציצה… טעים אבל אין לי מקום.
מסכנה, דליה התמלאה רחמים. בטח בטח, קחי פירה כמה שתרצי, ואני אורזת לכם קציצות הביתה. הכנתי ים!
נעם זרק מבט צד קצר, המשיך לחסל קציצה אחרי קציצה בלי להניד עפעף, כאילו שום דבר לא קרה.
עדינה שיחקה בפירה, אכלה מלפפון חמוץ, מנסה לשכנע את עצמה שלהגזים זה מיותר. כולם אוכלים קציצות של אימהות-וסבתות, חיים עד מאה ועשרים. אבל מולה כל הזמן היד ההיא.
בסוף דליה ניגבה את השולחן, נעם ברח עם אבא לראות “מה קורה עם המנוע” במוסך. עדינה נשארה במטבח עם דליה שהכינה תה בקומקום עתיק.
תשמעי, עדינונת, דליה מוזגת לה תה, אל תכעסי שהייתי כזו לחוצה שתבואו. את יודעת, לב של אמא, דואגת שתהיו בסדר, שתראו פנים.
הכול בסדר, עדינה לוגמת תה ומנסה לרסן את הבחילה. עבודה, בית, אצל כולם.
ברוך השם, דליה נשענה על היד, מביטה בה מוזר. ונכון שאתם אוהבים את הקציצות שלי? נעמיקו מבקש שתמיד אכין לכם. בעיר, הכול עם חומרים מגעילים, רק פה הכול נקי. אני קונה רק אצל ויקטור במקרר עופות, סומכת עליו. טוחנת לבד. חוץ מזה, הגיינה זה חשוב אבל לא צריך להגזים.
עדינה שרפה לעצמה את הלשון, מפחדת להמשיך לשתות. היא שוקלת האם דליה שטפה את הכלים? האם המים היו חמים, האם סבון היה מעורב? היא מחליטה לעזוב, לעלות לחדר “האירוח”, לשכב קצת.
אפשר ללכת לנוח? הראש מתפוצץ.
בטח, בטח אמרה דליה, תצעקי אם צריך משהו.
עדינה הולכת, יושבת על המיטה ויודעת שהיא חייבת לשירותים. אחרי התקף קצר ואווירה פסטורלית, חוזרת שפופה לחדר.
נעם מצא אותה יושבת קפואה כמו משתתפת בטקס יוגה אנטי-היגייני.
את בסדר?
תקשיב רגע, היא אומרת, תשמע ותנסה לא להתעצבן.
היא מספרת הכול: היד, בית השחי, קציצה, הסיפור, הבחילה. לוחשת, שלא ישמעו.
נעם, הבעת הפנים שלו בין ספק, כעס, או עיכול.
תראי, הוא זורק בסוף, אמנם לא הכי סקסי, אבל זה קורה. כולם מגרדים פה ושם, את לא חושבת שסבתא שלך התקלחה לפני כל קציצה? זה החיים, עדינה.
נעם, היא לא שטפה ידיים, עדינה מתאמצת להישאר רגועה. חזרה לבשר בלי סבון. ואני רק חושבת איפה כל קציצה ואיפה כל… את יודע מה.
אז מה? הוא מרים טון מה, לומר לה שהיא לא שוטפת ידיים? היא תיעלב, את מבינה? היא מכינה בשבילנו.
אני לא רוצה להגיד לה, אומרת עדינה בקול צדקני אבל אני לא מסוגלת לאכול את זה יותר, בחיים. פשוט לא מסוגלת אפילו.
נעם מסתובב, הולך הלוך חזור, דוחק את היד לשיער סימן רע.
עדינה, את מגזימה. את תשתגעי ככה. טיפת גירוד, יאללה, לא נורא. אם תמשיכי ככה, אל תקני ברחוב פלאפל.
אני שוטפת ידיים! אומרת עדינה, שקט, עקשן. לפני, אחרי, בין לבין. זה נורמלי.
טוב, את משקיענית, עונה נעם בגערה אמא שלי מכינה תמיד ככה. יאכלת, שרדה. אמרת שטעים.
אבל לא ידעתי, עדינה בקושי לוחשת. עכשיו אני יודעת. ואני לא יכולה לשכוח.
אז תשחררי, הוא מסכם תשאירי לי את הקציצות, אני אגיד לאמא שאת חולה. אבל אל תספרי לה, היא לא תסלח.
מבטיחה, עדינה נטמעת בשקע הכתף שלו, רק רוצה לברוח מפה.
נלך מחר, אומר נעם. אגיד שעלה לך חום.
סבבה, לוחשת עדינה, למרות שהכול חוץ מסבבה.
הוא כיבה את האור, שכבו בחושך, האזינו לחדשות רצות מהסלון, לאבא משתעל, לדליה שוטפת כלים.
עדינה הביטה בתקרה, נזכרת שלוש שנים וחצי של קציצות קפואות של דליה, בלי מושג על “רכיב סודי”. חשבה, אולי זה מה שעושה אותן כה מוצלחות.
למחרת התעוררה מרוסקת, הגברים במטבח שתו תה ודיברו. היא השתהתה, ואז יצאה.
עדינונת! דליה בבהלה, נעמיקו סיפר שהיית חולה בלילה? תכף אביא לך תה עם ריבה משלי, הכול מהשנה שעברה.
תודה, דליה, עדינה התמקמה רחוק מהקציצות שנותרו על השולחן (מכוסות בד, לפחות), אני כבר בסדר. כנראה משהו באוטו.
בטח, בקיוסקים האלה בדרך תמיד נדבקים, דליה נאנחת ומושיטה צנצנת ריבה, אמרתי ליהודה: עדיף בבית.
אמא, נעם מתערב, בכלל לא קנינו כלום, רק קפה.
נו, משהו אחר. הגוף מוזר, דליה לא מוותרת. תשתי ריבה, בני.
עדינה הזיזה את הכוס, חושבת: האם הידיים נשטפו? עצרה אם תמשיך בזה, תאבד שפיות. חייבת להחליט לשחרר, או פשוט לא לשוב לכאן.
דליה, אמרה, תודה על הכול. נעם אמר שנחזור היום בעצם. אני חייבת לנוח בבית.
וואי, כבר עכשיו? דליה התאכזבה תכננתי להכין לכם עוגות, מרק. נעמיקו אוהב מרק שלי.
בפעם הבאה, נעם לחץ לאמא על הלחי. עדינה צריכה את המיטה שלה. עוד שבועיים אבוא לבד, אעזור עם הגג, ואז תוכלי לשפוך עליי מרק.
דליה נאנחה, מביטה בעדינה באותו מבט שיודע הכול, על הקציצות, בית השחי, הבחילה.
בסדר, אמרה. כפוּז, תיקחו איתכם מוקפא. הכנתי המון, יהיה לכם שבוע שקט, לא תוכלי להרוס.
עדינה הרגישה איך דם נעלם מהפנים, אבל הצליחה להודות.
הם ארזו מהר. נעם הטעין את הרכב, עדינה נפרדה מיהודה בחיבוק קשוח. דליה הביאה שקית ונתנה ישר ליד של נעם.
כאן קציצות, ריבה, קצת חזה עוף שלי. שיהיה בתאבון.
תודה, אמא, נעם נשק לה, ועדינה ראתה שדליה לא מחייכת חזרה רק מנהנת ונעלמת במפתן.
בדרך, עדינה שתקה. השקית במושב האחורי הורגשה כמו פצצה ביולוגית. נעם שתק גם הוא, לחוץ על ההגה, מעביר הילוכים בעצבים.
תאכל אתה, אמרה עדינה כשהגיעו לעיר אני לא מסוגלת. הכול שלך.
את יודעת שאמא הבינה, נכון? ענה נעם, פתח אגלי זיעה.
מה היא הבינה?
הכול. למה לא אכלת. למה חזרת. למה הוקי-פוקי אחרי הארוחה. היא לא טיפשה. היא נפגעה ואני מבין אותה.
ואתה אותי מבין? שאלה עדינה בחדות.
הוא שתק.
בבית, עדינה ניגשה לכיור, שטפה כלים, את הידיים עם סבון, עם מים חמים, עם קצף והרבה קרצוף, עד המרפקים. סגרה את הברז, ניגבה במגבת ולראשונה מזה יומיים הרגישה קצת שלווה: כאן היא בשליטה, כאן הכול נקי אין קציצות מושחתות יד.
נעם הכניס את הקציצות למקפיא.
את בטוחה שלא תאכלי? שאל.
בטוחה, אמרה, מחייכת.
הוא התיישב עם הארבע, הר כדור של פירה, מלפפון חמוץ, אוכל בהפגנתיות.
תרצי?
לא, תודה.
היא עברה לסלון, הדליקה טלוויזיה על ווליום גבוה, שלא תצטרך לשמוע את קולות הלעיסה של נעם.
עדינה ידעה: משהו השתנה ביניהם. ייתכן שלעולם לא יחזור. בגלל יד יד רגילה, נשית, שבדיוק גירדה איפה שאוכל לא צריך להיות.
היא עצמה עיניים והבטיחה לעצמה: לחשוב פחות, לחיות יותר, לאכול רק מה שהיא מכינה. ולקוות, אולי יום אחד, גם קציצה תחזור להיות פשוט קציצה.
