אישה שקופה
שירית! נשמע קולה של חברה, כששפשפה טיפות מהמעיל האדום והבוהק והתיישבה מולי. סליחה, הפקקים נוראיים. כבר הזמנת משהו?
רק קפה, עניתי בחיוך עייף. חיכיתי לך.
נעמי הורידה את המעיל, סקרה אותי במבט ביקורתי ושרקה בהתפעלות.
אלוהים, שירי, מתי בפעם האחרונה הסתכלת במראה? מה זה, חולצה אפורה, מכנס אפור, פן את בדיכאון או סתם מנסה להיעלם?
נוח לי, משכתי בכתפיי. אני כבר בת חמישים ושתיים, נאמי, לא חייבת להבריק.
כן, נעמי הזמינה לה קפוצ’ינו ובייגל בכף יד אחת. ויותם איפה? שוב בדייג שלו?
הנהנתי.
נסע בחמישי בערב. יחזור בראשון בצהריים. כמו תמיד.
כמו תמיד, נעמי חיקתה בציניות. ואת, כמו תמיד, נשארת לבד בבית. רואה נטפליקס, מתפרת גרביים? תגידי, ממתי הוא הזמין אותך לסרט? להצגה? לאיזה מסעדה? קדימה, תיזהרי, אולי תזכרי…
הסמקתי.
היינו בצימר ביולי. ביחד.
בצימר! נעמי צחקה בקול. כשאת ניקית את המטבח והוא סידר את המחסן! רומנטיקה אמיתית. תקשיבי, חיים עוברים, אנחנו לא ילדות אבל אנחנו גם לא זקנות. את פשוט קוברת את עצמך חיה.
אל תגידי שטויות, ליטפתי כף קפה והטעם היה מר. יש לנו משפחה רגילה. עשרים ושמונה שנה יחד. זה לא שווה משהו?
עשרים ושמונה שנה של הרגל, פסקה נעמי. את בלתי נראית בעיניו. כמו מקרר או כיסא. נמצאת, עובדת וזהו. מתי בפעם האחרונה הוא אמר לך משהו טוב, או סתם שאל איך עבר עלייך היום?
רציתי לענות, אבל גרוני נחנק. האמת הערבים שלנו עברו בשתיקה. יותם באייפד עם אתרי דיג, אני סורגת או רואה חדשות. לפעמים הוא שואל מה לאכול, לפעמים מזכירה לשלוח תשלום לארנונה. זה כל השיחה.
רואה שנגעתי בנקודה רגישה, נעמי התקרבה, עיניה ברקו. תקשיבי, הכרתי מישהו. צלם, עמרי. גבר מקסים, מדבר, מקשיב. בשבת נפתחת לו תערוכה בגלריה בנחלת בנימין. באה איתי?
נעמי, אני לא…
אין לא, נעמי ניפנפה. את חייבת לצאת מהבית, לראות אנשים, להראות את עצמך. תלבשי משהו יפה, אני אעזור לבחור. תראי איך פתאום שמים לב אלייך, לא מדברים איתך רק על ברזים דולפים.
נאנחתי. לנהל ויכוח עם נעמי היה חסר תועלת. האמת הרעיון לצאת, אפילו הפחיד קצת, לא נשמע גרוע בכלל. בבית באותו זמן היה ריק מדי. שקט מדי.
***
במוצאי שבת עמדתי מול המראה ולא זיהיתי את עצמי. נעמי הביאה לי שמלה בורדו, אלגנטית אבל לא מוגזמת, עם חגורה שהבליטה את המותניים. התאפרתי לראשונה מזה חודשים, סידרתי שיער.
וואו, מלמלתי, בוהה בהשתקפותי. לא ידעתי ש…
שעדיין את קיימת? נעמי חייכה. ברור שאת קיימת. רק שכחת.
הגלריה הייתה קטנה, נעימה, עם קירות לבנים גבוהים ותקרות עתיקות. על הקירות נתלו תמונות בשחור-לבן: חצרות ישנים, פניהם של זרים, תחנות נטושות. היו שם בערך שלושים איש עם כוסות יין, שוחחו בשקט.
נעמי לקחה אותי מיד לגבר גבוה, שיערו כבר שזוף בשיבה, לבש חולצה כהה וג’ינס.
עמרי, זו החברתי הטובה ביותר, שירית, הציגה נעמי. שירית, זה עמרי, הצלם.
עמרי הסתובב, ועיניו האפורות והמחייכות נשקו לי. הוא הושיט יד.
תענוג להכיר. אני מקווה שתהני.
אני… לא כל כך מבינה באמנות, הודיתי, לוחצת ידו החמה.
לא חייבים להבין, חייך עמרי בהרחבה. רק להרגיש. בואי, אראה לך את התמונה האהובה עליי.
לקח אותי אל פינה. שם נראתה אישה זקנה מציצה מהחלון, אור נופל על פניה כך שכל קמט נראה כסיפור. עיניה עמוקות, עצובות, אבל מלאות חיים.
רואה? לחש עמרי. זו השכנה שלי. היא בת שמונים ושלוש. צילמתי אותה לפני שנה וחצי. סיפרה לי על המלחמות, על בעלה שהלך, על גידול שלושה ילדים לבד. מה שדהים אותי לא עשתה לעצמה הנחות. רק עצב יפה וכבוד עצמי.
בהיתי בצילום, מרגישה שמשהו מתכווץ בליבי.
היא יפה, לחשתי.
כן, השיב. יופי זה לא רק צעירות. זה אדם שעבר, חווה ונשאר הוא עצמו. הוסיף במבט חודר גם לך יש עומק בעיניים. כמו מחשבה שלא נאמרה אף פעם.
התבלבלתי. אף אחד לא בחן אותי כך שנים. יותם הביט בי בלי לראות. ועמרי ראה לתוכי.
פשוט קצת עייפה, אני חושבת, גמגמתי.
עייפה ממה? שאל בטבעיות, כאילו אנו מכירים שנים.
רציתי להתלוצץ, פתאום המילים נשפכו:
מהחזרה על אותו דבר. כל יום דומה לאתמול. לקום, לאכול, לנקות. יותם בעבודה, אחר כך דייג. הילדים עזבו. ואני בבית, שואלת: איפה אני? לאן נעלמה הילדה שרצתה לטייל בעולם?
נעצרתי, נבהלת מהכנות.
סליחה, אמרתי, לא יודעת מה עבר עליי.
אין צורך, עמרי נגע קלות במרפקי, מגע נעים. זו שפיות. נדירה בימינו. יש לי רעיון אני עורך מועדון אמנות קטן. פעם בשבוע דנים בצילום, ספרות, יוצאים יחד לצלם. בואי ביום רביעי. תאהבי.
רציתי לומר לא. שיש לי עיסוקים, מחויבויות. אבל קולי אמר:
בסדר, אבוא.
***
יותם חזר בראשון, ריח נהר ועשן ממנו.
אז תפס משהו? שאלתי בכניסה.
שלושה מושטים, אמר, מרוקן תרמיל במטבח. בסדר. ואת, איך היה?
מצוין, עניתי. הייתי עם נעמי בתערוכה.
יופי. כדאי שתצאי יותר. בבית את מתקבעת.
אמר את זה פזור דעת ולא הסתכל אפילו. הרגשתי גל עצב.
יותם, נצא אולי ביחד? למסעדה, הצגה? סתם בילוי זוגי?
הביט בי מופתע.
למה? יקר, ואני עייף מהדייג. פעם אחרת?
פעם אחרת. תמיד אחר כך. הנהנתי ועזבתי את המטבח. בחדר שלחתי לנעמי הודעה: “שלחי לי את כתובת המועדון. אני באה ברביעי”.
***
המועדון היה במרתף של בניין עתיק, שהוסב לחלל חמים עם ספות, מדפים מלאים ספרים ומצלמות. היו שם כ-15 איש, רובם מעל ארבעים. עמרי קיבל את פניי בפתח.
שמח שבאת, חייך. תתפני, מה שתרצי.
הערב חלף מהר. דיברנו על צלם צרפתי, אחר כך קראו שירה, ואז סתם שוחחו. ישבתי, הקשבתי ובפעם הראשונה זה זמן רב, היה לי טוב. אף אחד לא שאל על חשבונות, אף אחד לא ראה בי עוזרת.
אחרי המפגש עמרי ליווה אותי לאוטובוס.
נהנית? שאל.
מאוד, עניתי. לא ציפיתי. מרגיש כאילו מצאתי עולם אחר.
וזה לא מקרי, חייך. שירית, את חיה עבור אחרים לבעל, לילדים, לבית. מתי עשית משהו שאת באמת רוצה?
לא זכרתי.
זה מלכודת הגיל, המשיך. פתאום מגלים שנתנו את עצמנו לאחרים, ואין לנו כלום לעצמנו. אבל אף פעם לא מאוחר להבין מי אנחנו באמת.
הרגשתי שהוא מביט בי ורואה אותי.
תקשיבי, נעצר. בשבת ניסע מחוץ לעיר יש אחוזה ישנה נהדרת, התאורה בסתיו מדהימה שם. תבואי איתי? יהיה מעניין.
נפעמתי. בשבת יותם שוב בדייג. אהיה לבד, כמו תמיד.
אני לא יודעת… זה…
זה לא בסדר? חייך בעצב. אני רק מציע טיול בטבע, לא יותר. פשוט לחיות. מגיע לך, לא?
מגיע לי, לחשתי.
נפגש בעשר ליד הרכבת. תביאי סוודר, קריר שם.
נפנף לשלום, הלך. עמדתי בתור לאוטובוס וליבי דפק כמו פעם, מזמן.
***
יום שישי בערב, יותם אורז ציוד דייג.
אחזור בראשון, סגר תרמיל. תתקשרי אם צריך.
אולי אבוא איתך? הצעתי בשקט.
בשביל מה? הרי שעממת בפעם שעברה, רק התלוננת שקר ויתושים.
לפחות נהיה יחד, מלמלתי.
שיר, אנחנו ביחד כל הזמן, גיחך. תנוחי בבית, תראי סדרות.
נשק בלחי, לקח תיק ויצא. נעמדתי, בהיתי בדלת. “ביחד כל הזמן”, חזרתי בלב. אבל אנחנו באמת יחד?
למחרת התלבשתי, ג’ינס, סוודר, מעיל. במראה הסומק חזר לעור, העיניים זהרו. נראה שהחיים חזרו לי.
“זה רק טיול בטבע”, שכנעתי את עצמי. “עם ידיד חדש. זה לא פשע. זה סך הכול טיול.”
עמרי חיכה לי עם שתי כוסות קפה.
בוקר טוב, מסר לי אחת. מוכנה להרפתקה?
נסענו במכונית הוותיקה שלו, מוזיקה ברקע, שיחה על החיים. עמרי סיפר חוויות, שיתף בסיפורים. שמעתי, צחקתי, הרגשתי חופשית סוף סוף.
האחוזה הייתה חצי הרוסה, אבל יפהפייה עמודים ישנים, פארק חום, בריכה אפילה. עמרי צילם, אני שוטטה, אספתי עלים.
עימדי שם, פנה פתאום, ליד העמודים, עם הפנים לעבר. לא למצלמה.
צילם, הראה לי את התמונה.
רואה? את מאוד מצטלמת טוב. העצב הזה בעיניים הופך אותך למיוחדת.
הבטתי בדמותי אישה לא מוכרת, שיער מתקדר, מבט חולמני. אני, באמת?
הלכנו עד הערב. אחר כך ישבנו בבית קפה קטן, שתינו תה, ואט אט השיחה נהייתה אישית.
נשואה הרבה שנים? שאל.
עשרים ושמונה, עניתי.
את מאושרת?
שקעתי. מה זה אושר? שגרה? הרגל?
כבר לא בטוחה, אמרתי בשקט. פעם חשבתי שכן. עכשיו… איני יודעת. כאילו אני ישנה בעיניים פקוחות. הכול נכון, אבל חסר משהו.
תשוקה, אמר עמרי. חסרה לך תחושת חיים. את לא רק פונקציה של מישהו, אלא אישיות משל עצמך.
הניח יד על שלי.
שירית, את אישה מדהימה. מגיע לך אושר משלך.
הבטתי בידו שגולשת מעל ידי, וליבי טס. רציתי להתרחק, לעמוד ולא יכולתי. לא רציתי.
***
החודש הבא היה סחרור. נפגשתי עם עמרי יותר במועדון, בתערוכות, בטיולים. הוא הקדיש לי תשומת-לב, מילים יפות, שיחות עמוקות.
עם יותם הכול נשאר כבעבר. עבודתו, הדייג, החדשות. אני מבשלת, קונה, מכבסת. הדיאלוגים בינינו מינימום.
קנית גבינה? שאל.
כן.
יופי. הגרביים שלי?
בארון כרגיל.
וזהו. בלי לשאול לשלי. ועמרי תמיד שואל. ומתוך כך, נפתחתי לפניו כפי שלא קרה שנים.
נעמי, כמובן, הבחינה.
מה, התאהבת? גיחכה בפגישה בבית קפה.
שטויות, הסמקתי. אנחנו רק ידידים.
כן, בטח, גלגלה עיניים. את פרח. לא ראיתי אותך ככה שנים. מגיע לך, באמת.
אבל אני נשואה, לחשתי.
אז מה? נעמי משכה כתף. יותם בכלל לא רואה אותך. למה שתוותרי על עצמך? את לא מקדשה, את אישה חיה. אם עמרי עושה לך טוב נהדר.
הקשבתי ובליבי תרצתי: “אני חיה. מגיע לי קצת שמחה.”
הכל נשבר בנובמבר. עמרי הזמין ליום שלם לעיר קטנה בגליל, שבאותו הזמן התנהל בה פסטיבל צילום רחוב.
הזמנתי שני חדרים, אמר. יהיה מעניין.
שני חדרים. נאחזתי במשפט הזה כמו בגלגל הצלה.
ליותם אמרתי שאני עם נעמי ביום כיף ברמת גן.
סבבה, רק אל תבזבזי הרבה.
המתנתי לשמוע אותו שואל הוא לא שאל.
עמרי באמת הזמין שני חדרים. בילינו בפסטיבל, הרצאות, דיונים. בערב שתינו יין במסעדה. עמרי דיבר על רגעים קטנים, על כך שלא דוחים אושר.
את יודעת, שירית, השקיף עמוק לעיניי. נפגשתי עם נשים רבות, אבל בך יש משהו לא נגוע. גם עצב עמוק, ומצד שני טוהר שנדיר לראות. ואני רוצה להבריח את העצב הזה.
החזיק בידי.
לא אלחיץ. רק שתדעי את חשובה לי. מאוד.
הסתחררתי. אחר כך עלינו לחדרים, נשק קלות בלחי.
לילה טוב, לחש. אם תצטרכי אותי אני כאן, בחדר ליד.
נרדמתי רק אחרי זמן. פתאום, לקראת שתיים, קמתי, שמתי חלוק ודפקתי בדלתו.
פתח מייד, כאילו חיכה.
שירית, לחש.
חציתי אליו.
***
הבוקר התחיל עם תחושת אשמה נוראה. שכבתי במיטתו, עמרי ישן, לא האמנתי שזה קרה לי.
התלבשתי בשקט, חזרתי לחדרי. ישבתי רועדת.
“שירית, מה עשית?!”
בדרך חזרה עמרי היה עדין, תפס לי את היד, החמיא לי. האשמה פינתה את מקומה לאושר מתוק-מר.
“אני חיה, חשבתי. סוף סוף באמת חיה.”
בבית יותם קיבל אותי כרגיל.
מצאת משהו?
לא הרבה.
מה יש לאכול?
הכול בחזרה לסדר. ביום רעיה תחת גג אחד. בערב הודעות לעמרי, מפגשים מתחת לרדאר. הוא הראה לי עולם, הביא ספרים, השמיע שירה.
עם יותם שיחות מינימום:
צריך לתקן את הצינור בצימר, אמר.
נתקן באביב, השבתי.
בסדר.
שקט כביד.
נעמי צהלה.
אמרתי לך! עכשיו את חיה, לא מתנוונת בביצה הזו.
ניסיתי לנחם עצמי: “זו האשמה של יותם. בחר בריחוק. לי מגיע.”
אבל בלילות, כשיותם שכב לידי, לא נרדמתי. משהו בפנים נשבר לרסיסים.
***
דצמבר. פגישות עם עמרי כמעט כל שבוע. הייתה לו סטודיו לצילום, שם נפגשנו. ליותם סיפרתי על קורס מחשבים.
יותם קיבל כמובן מאליו.
עמרי היה נפלא. אבל לפעמים תחושת זיוף חלפה. המילים יפות, אבל כמה פעמים אמר אותן לנשים אחרות? אני בין רבות?
לא יכולתי לסגת. הדרך נסגרה אחורה.
באמצע דצמבר, כשקניתי תרופה ליותם בבית המרקחת, נפלה לי קופסת בושם קטנה “אלגיה לילית”, מתנה מעמרי. לא שמתי לב, עזבתי.
בלילה יותם חזר מוקדם מהעבודה. בישלתי במטבח כשהניח את הקופסה על השולחן.
שלך? שאל בקול שקט.
הסתובבתי, קפאתי.
שלי, מלמלתי. מצאתי ברחוב.
ברחוב, חזר אחריי. בושם כזה עולה חמש מאות שקל.
הסניף, הביט בי.
שיר, אני לא טיפש, לחש. חושבת שלא ראיתי? השתנית. כל הזמן יוצאת, לא מסתכלת עליי בכלל.
עמדתי צמודה לקיר.
יותם, אני…
מי זה? קטע אותי. מי האיש?
אף אחד, לחשתי. רק ידיד. אנחנו…
אל תשקרי, לחץ באגרופו את הקופסה. אל תשקרי. בגדת בי, נכון?
השקט היה כבד מנשוא.
כן, לחשתי. כן, יותם, סלח לי. לא תכננתי…
לא תכננת אבל זה קרה. הבנתי.
פנה אל הדלת.
יותם, חכה, רדפתי אחריו. נדבר, נסביר…
מה תסבירי? פנה אליי, כאב בפניו שלא הכרתי. שישנת איתו כי לא הייתי איתך מספיק? אני אשם? אולי באמת הזנחתי. אולי שכחתי לברר מה שלומך. אבל אף פעם, אף פעם לא בגדתי בך. כי אהבתי אותך. אוהב. ואת… הרסת הכול.
אל תלך, בכיתי. נתקן.
אני לא יכול להיות כאן, לחש. אלך אל ברק, צריך זמן.
ארז בתוך רגעים. עמדתי לצד הדלת, צופה בבגדיו נכנסים לתיק.
אבל גם את עזבת, לחש. כשהלכת אליו.
יצא. לא טרק דלת, סתם יצא.
ה silence שנותר היה שונה. ריק אמיתי.
***
שוטטתי בבית, לא יודעת מה לעשות. התקשרתי לא ענה. שלחתי “סלח לי, תחזור”. לא השיב.
הרמתי טלפון לעמרי.
עמרי, אמרתי, בוכה, יותם גילה הכול. הוא הלך. איני יודעת מה לעשות.
אוי, שירית, אמר בעצב. רוצה להיפגש, נחזק אותך.
נפגשנו בסטודיו שלו. שיתפתי ובכיתי. עמרי חיבק, ליטף שיער.
יהיה בסדר, אמר. גם ממילא לא היית מאושרת. סוף הוא גם התחלה, יש לך עכשיו דרך חדשה.
דרך חדשה? הביטתי בעיניים דומעות. איזו דרך?
את חופשיה. תוכלי לטייל, ליצור, להיות את.
ואתה? לחשתי. נהיה יחד? אתה איתי?
התרחק קלות.
שיר, אמר בעדינות, את יודעת שאיני בטוח במקום אחד. אני סוליסט. יש לנו זיכרונות יפים, נהניתי. אבל…
אבל מה? הלב קפא.
אבל איני בונה קשרים קבועים. אמרתי לך תמיד אוהב חופש. גם חשבתי שאת רוצה רק קצת חופש.
הכל התבהר. המילים היפות, הרגעים משחק. לא רק איתי. אני לא ראשונה, לא אחרונה.
אז רק בילית בי? גמגמתי.
לא כך, ניסה לאחוז בידי, התרחקתי. את היית חשובה לי. אבל קשה לי להתחייב. עדיף לדעת אמת.
קמתי.
יש צדק בדבריך. אמרתי בשקט. הרגשתי חיים ועכשיו אשמה, שבר.
עזבתי בלי להסתכל לאחור. צעדתי ברחוב שלג ירושלמי נדיר ניתך על פני, מתערבב בדמעות.
***
בבית היה חשוך. התיישבתי בדממה, מזילה דמעה. התקשרתי לנעמי.
נעמי, קולי רעד. אני חייבת לדבר.
נפגשנו ב”קפה מרגלית”, שם הכול התחיל. נעמי שתתה קפוצ’ינו, האזינה.
נו, הרווחת קצת ריגוש, סיכמה כשסיימתי. לפחות לא התייבשת בשגרה.
הבטתי בה, לא מאמינה.
זה ברצינות? הפסדתי הכול, ואת…
מה? משכה כתף. ניסית, נכשלת. בחירה שלך. אני רק פתחתי דלת.
את עודדת, הרגשתי התפרצות.
טעיתי? חייכה במרירות. הוא באמת לא העריך אותך. עכשיו אולי יתעורר. אולי לא. ככה זה החיים לא מתנהלים לפי תרשימים.
נעמדתי.
חשבת שאת חברה, לחשתי. אבל כנראה קינאת בשקט שלי, במשפחה שלי. רצית שגם אני אתפרק, שאהיה הפצצה הרגשית שלך.
די, אל תתרגשי.
להתראות, נעמי. עזבתי.
***
חלפה שבוע. יותם לא חזר. שיחות, הודעות קצרות. “אני צריך זמן”.
האפסתי לבדי בדירה. בלילות לא נרדמתי, נזכרת בכל רגעים איך יותם תיקן ברז דולף, איך בישל לי תה שחטפתי חום, איך יחד שתלנו עציץ במרפסת.
הדברים שחשבתי כי אפורים פתאום יקרים מפז.
בערב ראש השנה לא יכולתי נסעתי לברק, שם יותם התארח. דפקתי בדלת. ברק פתח.
היי, שירית, אמר במבוכה. ליותם לא הכי רוצה לראות אותך.
רק חמש דקות, התחננתי.
נאנח, קרא לו.
יותם נראה עייף. מבוגר. הסבל היה כתוב על פניו.
מה רצית? לחש.
רק לומר שאני מצטערת. איבדתי כיוון. האיש ההוא רק אשליה. אתה היית אמיתי. בבקשה, תן לי לתקן.
היה שקט.
שירית, אני לא יודע. זה כאב עד מחנק. גם עכשיו, כשאני מסתכל עלייך רואה אותך איתו. קשה למחוק.
אני מבינה.
אולי אוכל לסלוח, אולי לא. עוד לא יודע.
גם אני לא יודעת מי אני. הרסתי הכול, בכיתי.
עמדנו בחדרון חיוור, שניים שחיו יחד כמעט שלושה עשורים, ופתאום זרים.
אני הולך, לחש. סליחה.
סגר דלת. נשארתי בחדר המדרגות, מקשיבה לצעדי ההתרחקות.
יצאתי לרחוב. שלג נדיר, אורות צבעוניים, אנשים שמחים. אני הלכתי לבד בפנים ריקנות עמוקה.
***
שנה חדשה. ישבתי לבד, טלוויזיה מברכת, כוס יין מלא ידי. בשתיים עשרה הרמתי כוס:
לחיים חדשים, לחשתי. חיים… מה הם יהיו?
בתחילת ינואר נעמי התקשרה:
שירי, מספיק להסתגר! הכרתי מישהו, מורה ליוגה ברמה גבוהה. באה?
החזקתי את הטלפון שתקתי.
שירי, את שומעת?
שומעת, לחשתי.
ניפגש, כמו תמיד, בקפה?
עצמתי עיניים. שוב תמונה קפה, נעמי עם עוד רעיון, עוד “הזדמנות”. מחזור שלא נגמר.
לא, נעמי, עניתי לבסוף. אני לא יכולה.
מה זאת אומרת?
אני פשוט… לא יכולה. סליחה.
ניתקתי.
כמה ימים אחר כך מצאתי עצמי שוב בקפה “מרגלית”. לבד. שותה קפה, צופה בחלון. בחוץ שלג, אנשים ממהרים.
הדלת נפתחה, נעמי נכנסה, התיישבה, פרקה צעיף.
הנה את, שיר. בקשר לאותו מורה, מה דעתך? כדאי שתכירי.
הבטתי בה. עיניים בורקות, שפתיים מחייכות, מרץ מוכר ומאחור הכל רק בדידות. פתאום הייתי שלמה בכך.
למה את שותקת? שאלה. את צריכה לזוז, להשתפר. החיים לא נעצרים.
פתחתי פה, לא הצלחתי להוציא מילים. במוח השתהו מחשבות:
“כמה פעמים אחפש אהבה אצל אנשים זרים? אולי האושר היה כאן מלכתחילה, ולא ראיתי?”
את שומעת? נעמי נופפה בכף ידה.
הבטתי בעיניה מבט מלא כאב, אבל גם קבלה חדשה. רק עכשיו הבנתי: הייתי כמו חסר קול, בובה בידיים אחרות, קיוויתי שמישהו אחר ימלא את ריקנותי. והרסתי את שהיה שווה באמת, למען אשליה.
שומעת, לחשתי לבסוף.
נעמי חיכתה. שתקתי. בחוץ המשיך לרדת שלג. ובתוך הדממה מצאתי פתאום שלווה ובינה. שהאדם החשוב שצריך לשים אליו לב, הוא זה שמביט בחזרה מהמראה, וזו האחריות והדרך שלי להרגיש ולהיבנות מחדש לא בשביל מישהו אחר, רק בשביל עצמי.
