היום שלי התחיל בצורה מוזרה. כבר בלובי שמעתי מוזיקה חזקה, עממית, טיפשית כזאת. פתחתי את הדלת ונשארתי דומם.
באמצע הסלון עמדה רוני, המנקה, והחזיקה את שירה מתחת לבית השחי, מרימה אותה מעט מעל כיסא הגלגלים. הם הסתובבו יחד, מתופפים בקצב הרדיו. שירה זרקה את ראשה לאחור וצחקה, מנופפת בידיים.
להפסיק! צעקתי כך שרוני כמעט הפילה את שירה.
היא מיהרה להחזיר אותה לכיסא, לסדר את השמיכה. המוזיקה המשיכה לרעום. התקדמתי לרדיו, שלפתי את התקע מהשקע.
מה את עושה?! היא לא צעצוע! יש לה פגיעה בעמוד השדרה, את בכלל מבינה?
אני זהירה, החזקתי אותה חזק
זהירה?! שלפתי מהכיס שטרות, זרקתי על השולחן. הנה השבוע שלך. תארזי ותיעלמי מהבית הזה.
רוני אספה את הכסף, קיפלה אותו, דחפה בכיס המעיל. הסתכלה על שירה שירה הסתובבה לחלון, פני פחד. רוני יצאה ללא מילות פרידה.
ניגשתי לבת שלי, התיישבתי לידה.
שירה, את יודעת היא יכלה להפיל אותך, להחמיר את המצב.
שירה שתקה. הסתכלה בחלון כאילו אני לא בחדר.
בערב לא נגעה באוכל. ישבה, בוהה בנקודה. ניסיתי לדבר איתה לשווא. אותה שתיקה שזכרתי מיום התאונה שלוש שנים אחורה, כשהבאתי אותה מבית החולים.
הלכתי למטבח, מזגתי לעצמי מים ולא שתיתי. התיישבתי, הנחתי ראש על הידיים. שלוש שנים כל כספי הלך על רופאים, פיזיותרפיסטים, קליניקות. מכרתי את הדירה בנתניה, שקעתי בחובות. העבודה הפכה למרוץ. אבל שירה נסגרה יותר ויותר, הפסיקה לדבר.
והיום היא צחקה. בפעם הראשונה זה שלוש שנים. ואני מחקתי זאת.
נעמדתי, ניגשתי לחדר שלה. הצצתי פנימה. היא עדיין ישבה בלי תנועה, הפנים מופנות.
נזכרתי: לפני שבוע השכנה מלמטה עצרה אותי בקומת הכניסה, אמרה משהו מוזר. אצלכם בבוקר כל כך שמח, מוזיקה, צחוק. אני שמחה ששירה מתעודדת. אז לא ייחסתי חשיבות. עכשיו הבנתי.
חזרתי לחדר, ישבתי על הרצפה ליד כיסאה.
היא מרבה לשחק איתך ככה?
שירה שתקה. ואז, כמעט בלחישה:
כל יום. היא סיפרה לי על הים, שאסע איתה כשאקבל רגליים. היא מאמינה שאוכל לעמוד.
הגרון שלי התכווץ.
אבא, שירה הסתובבה אליי, ובעיניה הייתה כזו עייפות שלא עמדתי בזה. לראשונה בשלוש שנים הרגשתי חיה. ואתה גרשת אותה.
לא הצלחתי לענות. שירה שוב הסתובבה.
בבוקר נסעתי לשכונת עמידר, שם גרה רוני. מצאתי את הבית בניין ישן, בלוי, עם מרפסות עקומות. טיפסתי לקומה הרביעית, דפקתי בדלת.
רוני פתחה בחלוק בית, הופתעה לראות אותי. לא הכניסה מיד, עמדה בפתח.
דוד נפתלי?
אפשר להיכנס?
היא התרחקה בלא רצון. המטבח קטן, ריח של דייסה ולינולאום שראה ימים טובים. אדנית עם גרניום על אדן החלון. עני. נקי מאוד, אבל עני.
הסרתי את הכיפה, קימטתי אותה בידיים. עמדתי במרכז המטבח, כמו תלמיד לפני מנהלת.
טעיתי, הצלחתי לומר, מביט ברצפה. ממש. פחדתי שתפגעי בה. ואת את היחידה שהחזירה לה חיים.
רוני שתקה, נשענת על המקרר.
אתמול כל הערב היא שתקה. כמו אחרי התאונה, כשחזרנו מבית החולים. הסתכלה בקיר. הרמתי מבט. ואז אמרה שאת מאמינה שתעמוד שוב. שאת עוזרת לה להרגיש חיה. לראשונה בשלוש שנים.
רוני שלבה ידיים.
אתה חונק אותה, אמרה בקשיחות. לא המחלה. אתה. עם הפחד שלך.
אלה היו מילים כמו סטירה. קימטתי את האגרוף, שתקתי.
היא יושבת אצלך בארבע קירות, כמו בכלוב. רופאים אתה שוכר, משחות אתה קונה, אבל לחיות אתה לא נותן לה, הסתכלה ישירות בעיניי. יודע מה הכי גרוע? לא שהיא בכיסא. אלא שהיא הפסיקה לרצות. שום דבר.
אני פשוט מפחד להזיק לה, הקול שלי נשבר. אני עושה הכול כדי שיהיה לה קל
קל? רוני הניעה ראש. לה לא קל. לה ריק. אתה מסתיר אותה מהחיים, והיא רוצה אותם.
התיישבתי על הכיסא, כיסיתי פנים בידיים.
תחזרי. בבקשה. אני לא אתערב. תעשי מה שאת רואה לנכון. רק תחזרי.
רוני שתקה זמן ארוך, ואז נשמה עמוק.
בסדר. אבל אני עושה בדרך שלי. בלי האיסורים שלך. סיכמנו?
סיכמנו, הנהנתי בלי להרים ראש.
רוני חזרה עוד באותו יום. שירה ראתה אותה בדלת, ופשוט בכתה מרוב שמחה. רוני חיבקה אותה, ליטפה ראשה. אני הסתכלתי מהמסדרון, פחד להיכנס.
מאותו יום לא שלטתי בכלום. רוני מגיעה בכל בוקר, מדליקה מוזיקה, משוחחת עם שירה, צוחקת איתה. אני יושב במטבח, מאזין לצחוק ומבין שאת כל מה שעשיתי בשלוש שנים עשיתי לא נכון. ניסיתי לקנות את הבריאות של בתי במקום פשוט לתת לה זמן לחיות.
כעבור שבוע קיצצתי שעות עבודה, התחלתי להגיע הביתה מוקדם. ויתרתי על מוניות נוספות בבסיס. התשלומים פחותים, אבל ראיתי את שירה מתעוררת לחיים. מדברת שוב, מספרת בדיחות, מתווכחת.
בלילה אחד ישבנו סביב השולחן, אכלנו ארוחת ערב. רוני סיפרה משהו על ילדותה. שירה הקשיבה, לא זזה. הסתכלתי עליהן, ולפתע הבנתי זה דומה למשפחה. אמיתית.
רוני, אפשר לבקש ממך משהו? הנחתי את המזלג.
כן.
אני רוצה להקים גינה. בפארק. לילדים כמו שירה. שיצאו, יפגשו חברים. תעזרי לי בזה?
רוני הביטה בי מופתעת.
אתה רציני?
בטח, הנהנתי. שלוש שנים חשבתי רק איך לרפא אותה. היית צריך לחשוב איך היא תוכל לחיות. את הראית לי זאת.
שירה הסתכלה עליי בעיניים פתוחות.
אבא, באמת? יהיו שם ילדים אחרים?
באמת, ילדה. מבטיח.
תוך חודשיים הגינה הייתה מוכנה. מצאתי קבלנים, השקעתי את כל החסכונות. שבילים רחבים, רמפות, משטח חלק. סככה נגד גשם. ספסלים להורים.
ביום הפתיחה הגענו שלושתנו. שירה ישבה בכיסא הגלגלים, הביטה סביב בהתלהבות כאילו רואה עולם לראשונה. היו שם עוד ילדים כמוה, הורים ומלווים.
רוני ניגשה לאמא אחרת, דיברה איתה, הצביעה על שירה. האמא הנהנה, קרבה את בתה.
אבא, תראה! שירה משכה אותי בשרוול. יש פה ילדה. אפשר ללכת לומר שלום?
כמובן, בלעתי רוק. לכי.
רוני לקחה אותה לילדים. אני נשארתי בכניסה, מסתכל על בתי צוחקת, מנופפת בידיים, מספרת משהו. חיה. באמת.
רוני הסתכלה עליי מעבר לרחבה. הנהנתי. היא חייכה.
בערב שירה לא שתקה כבעבר. סיפרה על הילדה יעל, על הילד תומר, על כך שרוני הבטיחה לקחת אותה לשם כל שבוע. הקשבתי, הנהנתי, ולראשונה מזה זמן רב הרגשתי שהכול יהיה בסדר. לא מייד, אבל יהיה.
הבנתי את הדבר החשוב לפעמים אהבה היא לא הגנה מהעולם. היא אפשרות לצאת אליו.
