עשיר אחד ראה את המנקה רוקדת עם בנו בכסא גלגלים ובהתחלה גרש אותה מהבית
גדעון שמע את המוזיקה כבר מהמדרגות. חזקה, ישראלית, קצת מצחיקה. הוא דחף את הדלת ונעמד.
במרכז החדר עמדה נטע, המנקה, ואחזה בתומר מתחת לבית השחי, מרימה אותו מהכיסא. היא הסתובבה איתו, דופקת ברגל לקצב הרדיו. בנו זרק את ראשו לאחור וצחק בקול, מניף את ידיו.
תעמדי! גדעון נהם, עד שאיך נטע כמעט הפילה את הילד.
היא הניחה במהירות את תומר חזרה בכסא, סידרה את השמיכה. המוזיקה המשיכה. גדעון ניגש למכשיר, שלף את התקע מהחשמל.
מה את עושה? הוא לא צעצוע! יש לו פגיעה בעמוד שדרה, את בכלל מבינה?
טיפלתי בו בזהירות, החזקתי אותו היטב…
בזהירות?! גדעון שלף מהכיס שקלים וזרק על השולחן. זה השבוע שלך. תאספי את הדברים שלך ואל תחזרי יותר.
נטע אספה את השטרות, קיפלה אותם, הכניסה לכיס המעיל. הסתכלה על תומר הוא הסתובב לחלון, פניו מפוחדות. היא יצאה בלי להיפרד.
גדעון ניגש לבן שלו, התיישב לידו.
תומר, אתה מבין… היא הייתה עלולה להפיל אותך, לעשות נזק נוסף.
תומר שתק. הסתכל בחלון, כאילו אביו אינו שם.
בערב תומר לא אכל דבר. ישב ובהה. גדעון ניסה לדבר איתו לשווא. תומר שתק, בדיוק כמו אחרי אותה תאונה בכביש, לפני שלוש שנים, כשחזר מבית החולים.
גדעון עבר למטבח, מזג לעצמו מים אך לא שתה. ישב, הניח ראשו על זרועותיו. שלוש שנים השקיע הכל ברופאים, פיזיותרפיסטים, קליניקות. מכר את הצימר, נכנס לחובות. עבד ללא הפסק. ובנו הלך והסתגר, כמעט ולא דיבר.
והיום הוא צחק. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים. וגדעון רמס את זה.
הוא קם, ניגש לדלת החדר של בנו. הציץ. תומר ישב דומם, פניו מסובבות.
גדעון נזכר לפני שבוע השכנה מהקומה מתחת עצרה אותו בכניסה, אמרה משהו מוזר. “אצלכם בבקרים כיף, מוזיקה, צחוק. שמחה של תומר.” אז זה לא עניין אותו. עכשיו הבין.
הוא חזר לחדר, התיישב על הרצפה ליד הכסא.
היא הייתה רוקדת איתך הרבה?
תומר שתק. ואז, בשקט, דרך השיניים:
כל יום. היא סיפרה לי על הים. שניסע לשם כשאני אתחיל ללכת. היא האמינה שאקום.
הגרון של גדעון התכווץ.
אבא, תומר הסתובב אליו, ובאור עיניו הייתה כזו עצבות, שגדעון לא עמד בזה. בפעם הראשונה בשלוש שנים הרגשתי חי. ואתה גרשת אותה.
לגדעון לא היה מה לענות. תומר שוב הסתובב.
בבוקר גדעון נסע לשכונה הפועלים, שם נטע גרה. מצא את הבית שלה בניין ישן, מתקלף, מרפסות עקומות. טיפס לקומה הרביעית, צלצל.
נטע פתחה בחלוק בית, הופתעה לראות אותו. לא הכניסה מיד, עמדה בפתח.
גדעון בן-חיים?
אפשר להיכנס?
היא נסוגה לאט. במטבח הקטן הריח היה של דייסה ולינוליאום ישן. אדנית עם גרניום על אדן החלון. עוני. נקי, אבל עוני.
גדעון הוריד את הכובע, שיחק בו בידיו. עמד כמו תלמיד מול מנהלת.
טעיתי, הצליח להגיד, עיניים על הרצפה. ממש. פחדתי שתפגעי בו. אבל את… את היחידה שהחזירה לו חיים.
נטע שתקה, נשענת על המקרר.
הוא שתק אתמול כל ערב. כמו אחרי אותה תאונה, כשחזר מהבית חולים. הסתכל בקיר. גדעון הסתכל עליה. ואז אמר שאת מאמינה בו. שכשאת איתו הוא מרגיש חי. בפעם הראשונה בשלוש שנים.
נטע חיברה ידיים לחזה.
אתם חונקים אותו אמרה בקשיחות לא המחלה. אתם. הפחד שלכם.
זה הרגיש כמו סטירה. גדעון קימץ את אגרופיו, שתק.
אתה סוגר אותו בארבע קירות, כמו בכלוב. מביא רופאים, משחות, אבל לא נותן לו לחיות היא הביטה בו ישירות. אתה יודע מה הכי גרוע? לא שהוא בכסא. שהוא הפסיק לרצות. כלום.
אני פשוט מפחד לפגוע בו קולו נשבר. נותן לו הכל שיהיה לו קל…
קל? נטע הניעה ראש. לו לא קל. לו ריק. אתה מסתיר אותו מהחיים, והוא רוצה לחיות.
גדעון התיישב על השרפרף, הסתיר פניו בידיו.
תחזרי. בבקשה. אני לא אתערב. תעשי מה שאת חושבת. רק תחזרי.
נטע שתקה זמן רב. נשמה עמוק.
בסדר. אבל עושים כמו שאני חושבת. בלי איסורים שלך. מסכימים?
מסכים הנהן, בלי להרים ראש.
נטע חזרה כבר באותו יום. תומר ראה אותה בדלת ובכה, כמו ילד קטן. היא התקרבה, חיבקה אותו, ליטפה את ראשו. גדעון עמד במסדרון, לא העז להיכנס.
מאותו יום הפסיק לפקח. נטע הגיעה בכל בוקר, פתחה מוזיקה, דיברה עם תומר, צחקה איתו. גדעון ישב במטבח, שמע את הצחוק הזה והבין שלוש שנים עשה הכל לא נכון. ניסה לקנות בריאות לבנו. במקום לתת לו פשוט לחיות.
כעבור שבוע דילל את העבודה, חזר מוקדם יותר. לקח פחות נהגים לבסיס, כדי לא לרדוף אחרי הזמנות. כסף נכנס פחות. אבל הוא ראה את תומר מתעורר לחיים. שוב מדבר, מתבדח, מתווכח אפילו.
פעם אחת ישבו שלושתם יחד סביב השולחן. אכלו ארוחת ערב, נטע סיפרה סיפור מילדותה, תומר הקשיב בקשב רב. גדעון הביט בהם והרגיש: זה נראה כמו משפחה. אמיתית.
נטע, אפשר לבקש ממך משהו? גדעון הניח את המזלג.
בטח, תגידי.
אני רוצה להקים מתחם. בפארק. לילדים כמו תומר. שיסתובבו יחד, ידברו. תעזרי לי?
נטע הסתכלה עליו מופתעת.
אתה רציני?
לגמרי הנהן. שלוש שנים חשבתי איך לרפא אותו. הייתי צריך לחשוב איך לתת לו לחיות. את הראית לי את זה.
תומר הביט באביו בעיניים גדולות.
אבא, באמת? יהיו שם עוד ילדים?
באמת, בן. מבטיח.
אחרי חודשיים המתחם היה מוכן. גדעון גייס קבלנים, השקיע את כל מה שחסך. שבילים רחבים, רמפות, ריצוף חלק. גגון לגשם. ספסלים להורים.
ביום הפתיחה הגיעו יחד. תומר ישב בכסא, הביט סביב בהתלהבות כאילו רואה עולם ראשון. היו עוד ילדים בכסאות, הורים, מלווים.
נטע פנתה לאמא אחת, דיברה איתה, הצביעה על תומר. אותה אמא הנהנה, קרבה את בתה.
אבא, תראה! תומר תפס את השרוול של אביו. יש שם ילדה. אפשר להגיד לה שלום?
בטח, גדעון בלע רוק. לך.
נטע לקחה אותו לילדים. גדעון נשאר בכניסה, ראה את בנו צוחק, מנפנף בידיו, מסביר משהו. חי. באמת חי.
נטע הסתובבה, הסתכלה עליו מרחוק. הוא הנהן. היא חייכה.
בערב תומר לא שתק כמו פעם. הוא סיפר על הילדה מרים, על הילד דניאל, על כך שנטע הבטיחה לקחת אותו כל שבוע. גדעון הקשיב, הנהן, והוא הרגיש לראשונה מזה שנים שיהיה טוב. לא מיד. אבל יהיה.
הוא הבין את העיקר: לפעמים, אהבה זה לא להגן מהעולם. אלא לתת לצאת אליו.
