יומן אישי / אישה בלתי נראית
יום רביעי, בית קפה בתל אביב
רותי! שמעתי את הקול הצוהל, ומירי, כשהיא מנערת טיפות מים ממעיל הגשם הבורדו שלה, התיישבה מולי. סליחה על האיחור, הפקקים היו נוראיים. כבר הזמנת משהו?
רק קפה, חייכתי חלש. חיכיתי לך.
מירי הורידה את המעיל, סקרה אותי במבט בוחן ושרקה.
וואו, רותי, את בכלל רואה את עצמך בבוקר? מה זה החליפה הזאת? אפור על אפור. את דיכאונית או שסתם החלטת להיעלם מהעולם?
זה נוח, משכתי בכתפיים. כבר בת 52, מירי, מי ישים לב למה אני לובשת?
אוח, מירי הזמינה קפוצינו וקוראסון בתנועת יד אחת ונחום שלך? שוב בחוג הדייג שלו?
הנהנתי.
נסע כבר ביום שישי. יחזור רק בצהריים של ראשון. שגרה.
שגרה, מירי עיוותה את הקול. ואת כמובן שוהה לבד, בבית. רואה טלוויזיה או מתקנת גרביים. מתי בפעם האחרונה הוא הזמין אותך למשהו? מסעדה, תיאטרון, אפילו סינימה סיטי? תתאמצי, תיזכרי!
הרגשתי את הפנים שלי מתמלאות באודם.
היינו… היינו בצימר ביולי יחד.
בצימר, נו באמת! מירי צחקה את משקה עציצים והוא מנסר משהו במדשאה. רומנטיקה ישראלית. תקשיבי מותק, החיים עוברים. אנחנו כבר לא בנות עשרים, נכון. אבל הקבורה הזאת שאת קוברת את עצמך, עוד מוקדם מדי.
אל תגזימי לגםתי מהקפה המר. יש לנו משפחה נורמלית. עשרים ושמונה שנות נישואין. זה כלום?
עשרים ושמונה שנים של הרגל קבעה. תקשיבי, בנאדם הופך לשקוף בבית שלו. את הפכת אצלו למקרר או לכיסא. תמיד שם, תמיד מתפקד.
רציתי להתווכח, אך המילים נחנקו לי בגרון. בערבים אצלנו דממה. נחום עם הטאבלט הצלה, קורא על איזו טכניקת דיג. אני או סורגת או בולעת סדרה בטלוויזיה. לפעמים הוא שואל מה יש לארוחת ערב, לפעמים אני מזכירה שצריך לשלם ארנונה. ובזה מסתכם הדיבור.
נוגע בך, הא? מירי התקרבה אלי, בעיניה אור. תקשיבי. הכרתי מישהו, צלם. אלדד. איש מרתק, יודע לדבר ולהקשיב. ביום שבת יש לו תערוכה בגלריה ברוטשילד. מה את אומרת, באה איתי? להוציא אותך קצת מאפור לאור.
מירי, אני לא
לא מקבלת לא! ניפנפה בידה. את חייבת להראות את עצמך. ללבוש משהו מרשים. תני לי לעזור לך.
נאנחתי. החיכוך עם מירי תמיד נגמר בכניעה, ובאמת, פתאום זה לא נשמע רע בכלל. בבית שקט. שקט מדי.
***
שבת בערב, מול המראה. מירי הביאה לי שמלה בורדו, מהודקת למותן, ממש לא מוגזמת אבל מפוארת. התאפרתי לראשונה אחרי חודשים, סידרתי שיערי כהלכה.
וואו, אמרתי לעצמי בבהייה ארוכה. חשבתי ש…
שגמרת להיות אישה? מירי גיחכה. שכחת שיש בך חיים.
הגלריה ברוטשילד קטנטנה, לבנה, תקרות גבוהות. על הקירות תצלומים בשחור-לבן; חצרות ישנים, פרצופים של זרים, תחנות נטושות. אולי שלושים איש, רובם כוס יין ביד.
מירי ישר קרצה לאיש גבוה, שיער מאפיר בחולצה כהה:
אלדד, זו החברה הכי טובה שלי, רותי. רותי, זה אלדד, בעל היצירות.
אלדד חייך, עיניו אפורות וחיוך חם.
נעים להכיר. מקווה שתיהני.
אני… לא מבינה כלום בצילום התוודיתי, לוחצת את ידו החמה.
לא צריך להבין חייך מספיק להרגיש. בואי, אראה לך תמונה שהיא הלב שלי.
הלכנו לקוון של הגלריה. בתמונה, אישה מבוגרת יושבת ליד חלון, האור מלטף קמטים כמו סיפורים. העיניים, עמוקות ועצובות, מביטות רחוק.
זו השכנה שלי, לחש אלדד. בת שמונים ושלוש. צילמתי אותה כשהזכירה לי על מלחמה, ועל בעל שנפטר, ועל שלושת ילדיה. אף פעם לא ריחמה על עצמה. רק עצב מלא כבוד היה בעיניים.
הבטתי בתמונה, והרגשתי משהו כואב בחזה.
היא יפה, לחשתי.
גם בך יש את העצב הזה התבונן בי ארוכות. כאילו מסתירה עולמות מהמבט.
נבהלתי. מזמן לא הסתכל בי אף אחד ככה. נחום מסתכל, אך לא רואה. אלדד, אדם זר, חדר פנימה.
אני רק עייפה כנראה מלמלתי.
ממה? שאל בפשטות כשל מכר ותיק.
עמדתי להצטחק, אך המילים פרצו:
מהשגרה. כל יום שוב אותו יום. קמים, מכינים קפה, מנקים, דואגים. נחום בעבודה או בדיג. הילדים כבר מזמן מחוץ לבית. ואני יושבת וחושבת מי אני עכשיו? איפה הילדה שחלמה לטייל, לחלום משהו גדול?
שקט.
אל תתנצלי, ליטף בעדינות את מרפקי זו כנות. דבר נדיר. באי רצון: יש לי חוג קטן, מדברים על צילום וספרות, לפעמים יוצאים יחד לטייל. רוצה לבוא שבוע הבא?
רציתי לסרב. לספר שיש לי “טרדות”, שאין לי זמן, אך שמעתי את עצמי עונה:
אשמח.
***
יום ראשון, נחום חזר, מריח מסירה ועשן מדורה. פגשתי אותו בדלת.
נו, היה דג? שאלתי.
תפסתי קצת בורי הניח את תיק הגב במטבח. היה בסדר. מה איתך?
הלכתי עם מירי לתערוכה.
אה הוציא מהמקרר נקניק. טוב מאוד, תצאי קצת, אל תתקעי בבית.
אמר בלי להסתכל, כבר חושב על הדיג הבא. חשתי עצב ותסכול.
אולי נצא יחד השבוע? למסעדה? תאטרון?
הרים גבה.
יקר, ואני עייף. נדחה, טוב?
תמיד נדחה. יצאתי למרפסת, שלחתי למירי הודעה: “תני לי כתובת של החוג. באה ברביעי.”
***
החוג התכנס במרתף בבית בלב העיר. ספות נוחות, ספרים, מצלמות על השולחנות. חמישה עשר איש, בני ארבעים וחמישים. אלדד קיבל אותי בברכה.
שמח שבאת אמר בחום תשבי איפה שתרצי.
הערב זרם מהר. דיברנו על צלם צרפתי, קראנו שירים של יהודה עמיחי, שוחחנו רגוע. אני הקשבתי, ונהניתי מעומק הדיבור, מהאפשרות לא להיות רק “אשת-של”. בסוף אלדד ליווה אותי לתחנה.
נהנית? שאל.
מאוד, הודיתי. הרגשתי שאני בעולם אחר.
כי את באמת שם. חייך רואים עליך שחית הרבה אחרים ולא על עצמך. מתי בפעם האחרונה עשית משהו נטו בשבילך?
לא הצלחתי להיזכר.
זו המלכודת של הגיל הזה הסביר את שוכחת את עצמך. אבל אף פעם לא מאוחר להיזכר מי את.
דבריו הקלו עלי להישיר מבט.
שמע, אלדד הציע לפתע רוצה בשבת לנסוע איתי לצילום בטבע? יש אחוזה עתיקה בשרון, אור נהדר בסתיו. יהיה מעניין.
עמדתי להסס. נחום שוב מתכנן דיג. אשאר לבד, כמו תמיד.
אני… מלמלתי.
שום דבר פסול. רק נסיעה לטבע. את ראויה לזה.
בסדר, לחשתי.
שמונה וחצי ברכבת, תיק חם. ניפגש.
ליבי דפק, כאילו אני שוב בת עשרים.
***
ביום שישי נחום ארז ציוד.
אני בחזור בראשון, אם צריך משהו תתקשרי.
אולי אבוא איתך הפעם?
הופתע.
מה, אלא אם כן את רוצה להקפיא לרעד מהקור ולהיות אכולה על ידי יתושים…
סתם… להיות יחד.
רותי, אנחנו תמיד יחד! תתפנקי לך לבד בבית.
נישקני בלחי, לקח את התיק והלך. נשארתי במבואה, מול דלת סגורה. אנחנו באמת יחד?
למחרת קמתי מוקדם, בחרתי בגינס, סוודר עבה ומעיל. הסתכלתי במראה. לחיי סמוקות, עיני בורקות. פתאום נראיתי לי חיה שוב.
“רק נסיעה לטבע עם ידיד. זה לא פשע,” שכנעתי עצמי.
אלדד קיבל אותי עם שני קפה טייק-אווי.
בוקר טוב, מוכנה לקצת קסם?
נסענו עם הסובארו הישנה שלו, מוזיקה שקטה ברקע, שיחה קולחת. סיפר סיפורים ממסעות, הזכרתי שירי ילדותי.
האחוזה חצי הרוסה, אבל קסומה: עמודים, גן נשכח, בריכת מים כהים. הוא צילם, אני אספתי עלים.
תעמדי כאן, ביקש. אל תביטי למצלמה, תחשבי רחוק.
הציץ בתמונה.
את ממש פוטוגנית. והעצב הזה שלך, מוסיף עומק.
הבטתי על עצמי אישה לא מוכרת, שער מתנפנף, מבט חולם. האומנם זו אני?
טיילנו עד הערב. אחר כך ישבנו בקפה קטן ביישוב סמוך. אכלנו בורקס, שתינו תה, שיחה גלשה למחוזות אישיים.
את נשואה הרבה זמן?
עשרים ושמונה שנות נישואים.
מאושרת?
שאלה קשה. הרגל? יציבות?
לא יודעת. פעם חשבתי שכן. עכשיו… לא בטוחה. הכל שקט, נכון, אבל משהו חסר.
תשוקה, חייך. חסרה לך תשוקה. להרגיש חיה, להיות מישהו בפני עצמך.
הניח ידו על ידי.
רותי, את אישה מרשימה. מגיע לך אושר, גם אם רק לעצמך.
התבוננתי בידינו, הלב הלם. לא סילקתי את ידו. לא רציתי.
***
הימים שאחר כך עברו בלחץ מענג. נפגשתי עם אלדד לעיתים קרובות בחוג, בתערוכה, בשיטוטים בעיר. קיבלתי ממנו תשומת לב, מחמאות, שיחות עומק.
הדינמיקה הביתית לא השתנתה. נחום בעבודה, בדיג, בפני הטלוויזיה. אני מבשלת, מסדרת, מכבסת. הקשר בינינו מינימלי.
קנית שמנת? שואל.
כן.
יופי. איפה הגופיות שלי?
בארון הרגיל.
וזהו. שום שיחה על איך אני מרגישה. אבל אלדד תמיד שאל. ונפתחתי.
מירי הבחינה מיד.
התאהבת, הא? קרצה כשנפגשנו.
שטויות, מירי. אנחנו רק חברים…
בטח, חברים… רותי, העיניים שלך שוב מנצנצות. לא ראיתי אותך ככה שנים. מגיע לך להיות שמחה.
אבל אני נשואה…
ומה זה קשור? נחום בעולמו, לך יש עולם משלך. מגיע לך לחיות.
נשמעתי יותר ויותר משכנעת לעצמי: “אני רק חיה, מגיע לי קצת אושר”.
המהפך הגיע בנובמבר. אלדד הזמין אותי לפסטיבל צילום ברחובות.
ניקח מלון שם, שני חדרים הדגיש יהיה כיף ומעניין.
שני חדרים. אחזתי בזה בכוח.
נחום אמרתי שאני ויש לי קניות ענק ברחובות עם מירי.
סבבה, רק אל תבזבזי המון.
המתנתי שאולי יסתכל אלי. הוא לא.
במלון באמת היו שני חדרים. בילינו יום בפסטיבל, הקשבנו להרצאות, התרשמנו. בערב, ביין במסעדה קטנה, אלדד לחש:
רותי, יש בך משהו נדיר. כל כך נקי. כל כך פצוע. רוצה לעזור לך להבריא.
החזיק בידיי.
אני לא לוחץ, רק שתדעי מאוד אכפת לי ממך.
הראש הסתחרר, מהיין, מהמילים, מהמבט שלו. בלילה איחל לי לילה טוב בלחישה. בחדרי, הסתובבתי על המיטה ללא שינה.
“הרי אי אפשר…”
“אבל מתי לאחרונה מישהו נישק אותך מתוך אהבה?”
“בגידה.”
“חיים. הזדמנות אחרונה לחיות באמת.”
בשעת לילה יצאתי למסדרון, דפקתי בדלתו.
הוא פתח מיד, כאילו חיכה לי.
***
בבוקר, התעוררתי לצידו. קשה להאמין. הלב מלא בושה, אבל גם אושר שקט. בשובנו, היה רך, עדין, שמר עלי. בהדרגה הבושה פינתה מקום לאור קטן.
“אני חיה,” חשבתי. “סוף-סוף.”
נחום קיבל את פני כבכל יום.
קנית משהו?
לא הרבה הסתכלתי בתיק לא היה שווה כלום.
טוב. מה עם ערב?
החיים חזרו לשגרה. אני איתו ביום, חיה אחרת בלילה, עם אלדד. מחביאה, משקרת, אבל מרגישה. סיפור כפול.
נחום שואל על הצנרת, בודק אם סידרתי תשלומים. הדיאלוגים שקטים. עם אלדד קומפלימנטים, ספרים, שירים.
מירי צהלה:
אמרתי לך! את חיה, לא טובעת בבוץ.
ניסיתי להצדיק את עצמי. “נחום נטש אותי ראשון. מגיע לי קצת שמחה.” אבל בלילות, לידו, נשבר לי הלב מבפנים.
***
דצמבר. אני כבר כמעט חיה אצלו. אלדד פתח סטודיו קטן, קרא לזה “קורס מחשבים”, ונחום לא חשד בכלום.
אלדד נפלא תשומת לב, תשוקה, מילים יפות. אבל לפעמים מרגישה, שזו בעצם הצגה שלמד היטב, שעשה אותה לעוד נשים לפני.
לא יכולה כבר להפסיק.
זה קרה כשהשארתי בשוגג קופסת בושם בתיק “סונאטת ירח” שקיבלתי מאלדד ביום הולדתי. נחום חזר מוקדם וראה את הקופסה.
זה שלך? קול חלש.
הסתובבתי, ראיתי את הבקבוק הלב נפל.
כן. מצאתי ברחוב שיקרתי במהירות.
ברחוב, חזר אחרי בושם של חמש מאות שקל ברחוב.
פתח, הרח ניחוח.
אני לא טיפש. את בזוגיות עם מישהו?
עמדה שקטה, קפואה לתנור.
את אוהבת אותו? שאל. תגידי לי אמת.
לא, לחשתי. כן. סליחה, לא תכננתי.
לא תכננת גיחך אבל זה קרה. הבנתי.
הסתובב לארוז מזוודה.
נחום, בכיתי בבקשה, נשב, נסביר, נתמודד…
מה תסבירי? שלקחת לעצמך גבר אחר כי התעלמתי ממך? אולי זה נכון. עבדתי יותר מדי, ברחתי. אולי פספסתי אותך. אבל מעולם, בחיים, לא בגדתי בך. אני אהבתי אותך. את… ריסקת הכל.
אל תלך, בקשתי.
רגע, הסתכל לי בעיניים לא עזבת אותי את? בפעם הראשונה שעברת אליו?
יצא בשקט, לא טרק את הדלת. בבית היתה פתאום ריקנות.
***
הסתובבתי בבית אבודה. התקשרתי, שלחתי לו הודעה: “סלח לי. תחזור.” לא ענה.
התקשרתי לאלדד.
נחום גילה הכל. הלך. מה עושים?
חבל נשמע קולו מלא אמפתיה. תבואי לפגוש אותי, נדבר.
הלכתי לסטודיו. פרצתי בבכי. הוא חיבק, ליטף.
זה היה חייב לקרות. עכשיו את חופשיה לבנות את עצמך מחדש.
ואתה? שאלתי בשקט תישאר איתי?
רותי, יקירה התפתל. אני לא יכול להציע בית, מסגרת. אני חופשי, חי רגע. זה היה קסום ומהנה, אבל…
כלומר, הייתי קצת שעשוע? לחשתי.
חלילה. היית משמעותית מאוד. פשוט… אני לא בנוי לקשר שיגזול ממני חירות. חשבתי שגם את, רק חיפשת להרגיש חיה.
קמתי והלכתי. בחוץ ירד גשם קר, דמעות כמעט נבלעות בשלוליות.
***
בבית, קיבלתי את החושך. הדלקתי אורות אבל לא היה בהם חום. התקשרתי למירי.
מירי, אני צריכה אותך.
נפגשנו בקפה “קפה אחד העם”, איפה שהכל התחיל. סיפרתי לה הכל בין לגימות קפוצ’ינו.
קיבלת את שלך, אמרה, לפחות לא התייבשת.
לא הצלחתי להאמין לה.
מירי, זו התגובה שלך? נחרב לי הבית
את יודעת משכה בכתפיים פשוט עזרת לעצמך לצאת מהמקום המיותר. אם לך לא טוב, אף אחד אחר לא אשם.
דחפת אותי, ינקתי אוויר בכאב. כל הזמן הסברת שנחום לא רואה אותי.
הוא באמת לא ראה. ועכשיו, אולי ילמד לא להפסיד. ככה זה, רותי. החיים לא מתנהלים לפי תסריט.
קמתי.
חשבתי שאת חברה. עכשיו אני רואה שאת רק קינאת בי, בעצם. רצית שאהיה לבד, כמוך.
נו, באמת התנערה.
ביי, מירי.
ויצאתי.
***
עבר שבוע. נחום לא חזר. אני לבד בבית הגדול, כמו חלל עצום. בלילות בוכה חרש זוכרת אותו מתקן ברז, מביא תה כשלא הרגשתי טוב, שותל עץ בחצר. כל האפור ההוא, שהיה חלק ממני היום הייתי מתהפכת כדי להחזיר אותו.
בליל הסילבסטר לא עמדתי בזה, ונסעתי לבית של אמנון חבר של נחום. דפקתי, ביקשתי לדבר. אמנון נכנס אליו, נחום יצא. הוא נראה מותש ושבור.
מה את רוצה?
להגיד שאני מצטערת, אמרתי במהירות, שעשיתי טעות איומה. נחום, הוא היה סתם דמיון. אתה היית אמיתי. בבקשה, תן לי לתקן.
הוא שתק.
אולי עם הזמן… התחלתי.
אולי, ואולי לא. לא יודע אם אוכל לשכוח אי פעם.
גם אני לא יודעת מי אני עכשיו. הכול בדיוק שבור.
אני צריך ללכת.
סגר אחריו את הדלת בשקט. עמדתי בחוץ בשלג. מסביב שמחה, אורות, צחוק; בתוכי ריקנות שלה עצמה קול.
***
את השנה החדשה פתחתי לבד מול הטלוויזיה, עם יין. ב־12 אמרתי בלב: “לחיים חדשים”. איזה חיים?
ינואר. מירי מתקשרת:
רותי, מה את נעולה ככה? בואי, הכרתי מדריך יוגה, מקסים. יועיל לך.
שקט. אחרי רגע עניתי:
לא יכולה, מירי.
מה קרה? חבל, תצאי מהבית.
סגרתי.
אחרי כמה ימים ישבתי לבד באותו קפה. שתיתי קפה, התבוננתי לחלון, אנשים עוברים תחת הגשם.
הדלת נפתחה מירי נכנסה. באה לשולחן.
הנה את. תקשיבי, בואי, מורה ליוגה, הוא
הסתכלתי עליה על השפתון הזוהר, העיניים הבוהקות, האנרגיה המתפרצת, ופתאום קלטתי כמה בתוך הכול ריק אצלה, ממש כמוני.
נו? היא התקרבה רותי, את חייבת לצאת מזה.
פתחתי את פי. לא יצא כלום. בראש התרוצצה השאלה: כמה פעמים אאמין שמישהו אחר יגאל אותי? אולי מה שהיה לי, היה האוצר שלי?
שומעת? לחשה מירי.
הבטתי בה ממושכות. במבטי היה כאב, והכרה חדשה הבנתי שהייתי בובה של אחרים, רודפת אחרי השליה, מזהמת אוצר שהיה אמיתי.
שומעת, לחשתי.
מירי חיכתה. שתקתי. בחוץ הגשם המשיך, ובשקט הזה היה כל הרעש של אובדן, עוצמת הויתור שאי־אפשר לחזור ממנו.
אז מה את אומרת? נפגוש אותו?
הבטתי בה ושתקתי. וממני, מהשתיקה הזאת, התחיל לצמוח התשובה שלי זו שרק עכשיו אני מתחילה לעכל.
