אנחנו לא זבל, בני יומני משפחתי
“אבא, אמרתי לך כבר לא. אתה לא שומע? צריך לזרוק את הגרוטאות האלה לפח, לא להכניס אותן הביתה!”
הקול של בני חתך לי באוזניים. חנה כבר קפאה ליד הסיר, כמחכה שמשהו יקרה. טיפה של מרק התגלגלה מהכף ונפלה על הכיריים, נשמעה שריקה של אידוי. הסתובבתי. עמדתי בכניסה למחסן, מחזיק כיסא ישן, כזה עם רגליים מגולפות כמו שהיו עושים פה בשנות השישים. בני חסם לי את הדלת, עומד נוקשה, רגליים פשוקות.
“חנה, זה לא גרוטאה,” אמרתי בשקט. התקרבתי. היא ניגבה את הידיים על הסינר. “אני אשפץ אותו. תראי איזו עבודה יפה בעץ…”
“די, אמא,” הוא חתך אותה, בלי אפילו להסתכל. “אבא, אני אומר את זה לטובתך. אתה בן שבעים ושתיים, די לסחוב משקל. שכחת מה שהרופא אמר אחרי לחץ הדם שלך?”
עמדתי רגע, האצבעות הלבינו על משענת הכיסא. הנחתי אותו על הרצפה. ראיתי איך חנה מסתכלת בי, העורק ברקה פועם. זו מין סערה כזו שאני בולע.
“אני לא סחבתי לבד,” אמרתי. “גדי עזר לי, מהשכן. יחד הבאנו.”
“זה לא משנה,” בני ניפנף ביד. “העיקר זה הפכתם את הבית למחסן גרוטאות. שם בפינה יש שלושה שידות, המחסן מלא. לק, מברשות, סמרטוטים. אמא, את מבינה שזה סיכון אש?”
חנה ניגשה אליי, נעמדה לידי. הריח שעלה ממני עץ נקי, שמן פשתן הכניס אותי רגע לילדות. ריח של סבא במוסך. מאז שהתחלתי עם זה שוב, כמה חודשים אחרי הפנסיה, פתאום הכל הרגיש צעיר. כאילו שעון הזמן מסתובב אחורה.
“אנחנו זהירים, בני,” אמרה חנה רגוע. “את הלק שומרים במחסן פח מחוץ לבית, עובדים רק כשהרוח טובה, יש אוורור.”
“אמא, זה לא תירוץ.” הוציא את הטלפון, גלל שביל למסך. “תראי נתונים של כבאות. שריפות אצל קשישים, חומרים דליקים.”
“זה מספיק!” צעדתי אליו. “הייתי מהנדס שלושים שנה. אני מבין בבטיחות יותר ממך.”
“מהנדס היית לפני שלושים שנה.” הוא הניח את הטלפון, מסתכל עליי ישר. “עכשיו אתה פנסיונר עם לב חולה. ואני לא צריך נתונים כדי להבין אתם מסכנים את עצמכם.”
“אנחנו לא משחקים,” חנה אמרה, הקול שלה נשנק. “זה נותן לנו שמחה. חיים.”
סוף סוף הבטתי בעיניו. היו שם רחמים ועצבנות, כאילו שאנחנו טיפשים שלא מבינים מציאות.
“אמא, אתם פשוט משתעממים,” אמר לאט, כמו מתחנן. “בואי אני ארשום אתכם לחוג, ניקח אתכם לאיזה נופש, למה לכם הבית הזה?”
“אנחנו לא משתעממים,” עניתי. “רוצים להיות בבית. רוצים לעשות משהו עם הידיים.”
“מה בדיוק? לגרור רהיטים, למרוח אותם בלק מסריח, לשים בפינה? זו לא עשייה. זה בזבוז.”
“בני!” חנה נזפה בו. “אתה לא מתבייש לדבר ככה לאבא שלך?”
“אני מדבר ישר, אמא, מישהו צריך להגיד את האמת. אתם בעולם משלכם אני מסדר סופג תוצאות.”
“אילו תוצאות?” החוורתי.
הייתה הפסקה קצרה, עבר עם היד על המצח, נשף.
“אבא, אמא, בלי דרמות. לא אכפת לי שתעסקו במשהו, אבל שיהיה בטוח. אפילו חשבתי כבר למכור את הבית בעתיד. אתם לבד, בלי תחבורה, לחץ דם שלך קופץ, לאמא יש לב לא בטוב. ואם יקרה משהו? ויחכו לאמבולנס בחסימות תנועה שעה?”
הרגשתי שאתה אוויר כבד, בחוץ כלב נבח, על עץ התפוח רשרוש, הלב דוהר.
“למכור את הבית?” שאלתי. “שלנו?”
“לא עכשיו,” מיהר. “אבל זה הגיוני. לקנות לכם דירה לידנו בתל אביב, דירת חדר, מספיק. בגין תוכל לעזור לשירה בלימודים, הרי היא עולה לאוניברסיטה.”
הבטתי בבני, ולא הכרתי אותו. הילד שגידלתי, שהייתי בשבילו לילות שלמים, לימדתי לקרוא, לקחתי לכיתה א’. ופתאום מתייחס לבית ארבעים שנה בו כמו לקניין, מספר סחיר בחוזה.
“בני,” חנה רעדה. “זה הבית שלנו כאן. לנו טוב כאן.”
“אתם סתם חושבים שטוב,” השיב. “אבל אתם לא רואים סכנות. אני דואג לכם, אמא. רוצה שתהיו בטוחים.”
“אתה רוצה שנשב בארבעה קירות ונחכה למוות,” רטנתי.
“אל תדבר שטויות, אבא. חשוב לי שתהיו בריאים, מאושרים.”
“אנחנו מאושרים כאן!” צעקתי, הרגשתי את חנה קופצת. “עם הכיסאות והארונות האלה! עם הידיים שעדיין יוצרות משהו! אנחנו חיים, לא ירקות!”
בני החויר. קפץ הלסת, הסתובב לבית.
“נגמר הדיון,” זרק משפתיו. “נדבר על זה שוב. תקשיבו למילים שלי.”
חנה הביטה בו נעלם. אז פנתה אליי, כרכה ידיה סביב מותניי. חיבקתי אותה חזק, והיא הרגישה את רעד גופי.
“אל תתרגז, עמוס,” לחשה. “הוא לא מרוע. הוא פשוט לא מבין.”
“לא מבין,” עניתי בשקט. “ארבעים וחמש והוא לא מבין.”
נשארנו ככה, מחובקים. לבסוף התרחקתי, הרמתי שוב את הכיסא.
“אני אכניס למחסן,” אמרתי. “אמשיך לעבוד. מה שהוא חושב לא אכפת לי.”
חנה הנהנה, חזרה אל הסירים. המרק כבר מזמן התקרר. היא כיבתה את הגז, נשענה על המקרר. מעבר לקיר, שמעה את בני בשיחת טלפון קול נמרץ, מלא עסקאות, מטרים רבועים, משכנתאות.
בערב, שלושתנו אכלנו יחד. שקט. בני אכל מהר בלי להביט. אני דחפתי את המזלג בצלחת. חנה ניסתה לשבור את השתיקה “מה עם שירה? עם הדס? עם העבודה?” בני ענה במשפט בודד.
“שירה לומדת למבחנים. הדס בסדר. עבודה כרגיל.”
“ומה בבית ספר? אמרת שמינו אותה לסגנית.”
“כן, המשכורת чуть יותר, אבל יש פי שלוש עבודה.”
“תמסור לה דרישת שלום,” ביקשה חנה. “ולשירה, נשיקה מסבתא.”
“אמסור.”
שתיקה שוב. דחפתי את הכסא בשקט.
“אני הולך למחסן,” אמרתי.
“עמוס, אולי תנוח הערב?” חנה שמה לי יד על הכתף.
“אני צריך,” נישקתי לה את הרקה, יצאתי.
בני בהה בדלת, נענע בראשו. “עקשן כמו חמור,” רטן. “שניכם.”
“בני,” התיישבה מולו, חנה חייכה. “תקשיב, זה לא עקשנות. זו פשוט… זו הדרך שלנו לחיות. כל החיים עבדנו. אני הייתי בספריה, אבא במפעל. כל יום, כל שנה, טיפלנו בך, דאגנו שתתקדם, עזרנו לך עם הדירה. ואז אתה עוזב, יש משפחה, ואנחנו נשארים כאן, לבד. נהיה ריק.”
בני הקשיב, אבן על פניו.
“אז… יום אחד אבא ראה שידה ישנה ברחוב, הביא הביתה. שייף, ליטש, צבע והיא חזרה לחיים. כאילו אנחנו חזרנו גם. ידענו שאנחנו עדיין יכולים. שעדיין צריכים אותנו. שעדיין עובדים הראש והידיים. זה ענק, בני. במיוחד אחרי גיל שבעים.”
השתיקה התארכה. לבסוף נשף.
“אמא, אני מבין, אני פשוט חושב אחרת. אני רואה סיכונים שאתם מפספסים. אתם מזדקנים. הלב של אבא, שלך גם. והעיר רחוקה.”
“לא יקרה כלום,” קטעתי. “אנחנו לא חולים. פשוט וותיקים. אנחנו עושים הכול בעצמנו אפילו חורשים גינה.”
“אני רק רוצה שיהיה לכם נוח. קליניקה קרובה, חנויות…”
“יש לנו גז. תנור ההסקה רק בשביל הסאונה.”
“לא משנה. אתם מסבכים את החיים גם לי. אני, שירה, הדס דואגים.”
חנה הרגישה שהוא לא שומע. שחשבונותיו בראשו, כבר סגר על אורח החיים שלנו: דירה קטנה, בלי תחביבים, בשליטה שלו, עטופים בנחת.
“טוב, די. תנוח מהדרך,” אמרה בשקט. “נדבר מחר.”
בני הנהן, נעלם בחדר שהיה פעם שלו. חנה פינתה כלים, שטפה, לבשה סוודר ויצאה למחסן.
אני ישבתי כבר, משפשף את הכיסא. הנורה העבירה אור צהוב על שערי הלבנים, הגב השחוח. עבודת ידיים, שקטה. הרגשתי ידה מונחת לי על הכתף.
“יהיה יפה,” אמרה.
“חיובי,” לא הרמתי ראש. “החריטה נשמרה יפה. רק רגל לתקן.”
שנינו שתקנו, ואז שאלה:
“אולי באמת להקשיב לו קצת? לחסוך ברהיטים, להשאיר רק שתיים-שלוש?”
הפסקתי לשייף. הנחתי את חול הנייר, סובבתי אליה פנים עייפות וכבדות.
“חנה, אם נתחיל לוותר נגמר. הוא יבין שהוא מנהל אותנו. היום רהיטים, מחר לא לעדור בגינה, מחרתיים לא ללכת ליער, אחר כך לעבור לעיר. ומה אז? נשב על ספסל ליד בניין, נזין יונים, נחכה לראות אותו פעם בחודש?”
היא הבינה שאני צודק אך התקשתה עם המחשבה שבני יבוא שוב כעסן, נעלב. הקיר הזה בינינו הקונפליקט, כתב בעתון, שלא דמינו שיקרה אצלנו.
“ומה נעשה?”
“נמשיך,” עניתי. “נעשה את שלנו. שיחשוב מה שהוא רוצה.”
הנהנה, השתהתה איתי, נגעה בעץ. אחר-כך הלכה פנימה.
למחרת בני קם מוקדם. חנה כבר הכינה לביבות, ריבה, שמנת. אני שאלתי עיתון. בני ישב, טעם.
“טוב,” פלט.
“תאכל, בני, אכלת מעט אתמול.”
עקבתי כזה גדול, ולפעמים כה זר. מתי זה קרה?
“בני,” ניסתה חנה, “למה כעסת כך עלינו?”
“אני לא כועס, אמא. אני דואג. זה לא אותו דבר.”
“אתה יודע שזה חשוב לנו? הרהיטים האלה?”
“אמא, מבין שאתם צריכים עיסוק. אפשר סריגה, גידול פרחים על אדן החלון.”
“אנו מגדלים,” לחשה חנה. “שתילי עגבניות, פרחים. גם מלפפונים יהיו עוד מעט.”
“אז בשביל מה רהיטים?”
הבינה שאין לה איך להסביר. זה לא רהיט זו זיכרון, זה חיים. זה מה שנותן עוד הזדמנות ליצור.
“חבל, אני לא מצליחה להסביר. אולי פעם תבין.”
“אני מבין שאתם מתעקשים,” סיים את התה. “אני נוסע בצהריים. תחשבו על מה שאמרתי. לא מבקש לוותר מיד, אבל תתחילו להוריד. ותחשבו ברצינות על הדירה בעיר. ראיתי בשדרות נורדאו, סטודיו יפה, קומה שלישית, מלא אור ושקט.”
“נחשוב,” אמרה חנה, כבר ידעה שלא אעשה זאת.
בני הסתגר. אני יצא למרפסת. חנה רעדו לה הידיים כשפינתה. צלחת נשמטה, נשברה לשתיים. כרעה, אספה שברים, והדמעות פרצו.
“חנה, מה יש?” הגעתי לחבק.
“לא נחתכתי,” נענעה בראש.
חיבקתי אותה. “אל תבכי. נעזוב אותו. טוב לנו גם בלעדיו.”
“לא טוב, עמוס. הוא הבן שלנו. האחד.”
“הוא אדם בוגר, חנה. חי את חייו, אנחנו לא צריכים לרצות אותו כל הזמן.”
“והוא אותנו?”
שתקה.
“לא. אבל שיכבד. לפחות לא יכתיב.”
הנהנה, ניגבה דמעה, שברה את השברים, הלכה להשקות אדניות. העבודה הרגיעה אותה חריש, שמש על הגב, הכלב מנפנף בזנב. טוב להיות פה. שקט.
אחר הצהריים הכרזתי על אוכל. בני כבר התרווח, אסף את התיק למכונית.
“אני יוצא,” אמר. “תעדכנו אם צריך משהו.”
“בהצלחה בעבודה,” חנה חיבקה, נשקה.
“אמסור דרישת שלום.”
לחצתי לו יד, קצר, יבש.
חזרנו פנימה. פתאום דממה אחרת. חזקה, כבדה, כואבת. חנה התיישבה מול החלון, ליידתי, הביטה בענפים, בעננים. כאילו נשבר משהו, ולא ייתוקן.
שבוע חלף. בני לא התקשר. חנה התקשרה, הוא ענה ביובש, “עסוק”, יתקשר אחר-כך ולא עשה זאת. היא הבינה: הוא מחכה שנישבר, שנקבל את תנאיו. אבל אני לא נשברתי. עבדתי במחסן, הבאתי עוד חפצים, שייפתי, צבעתי, חנה עזרה. היא כבר התרגלה, נהנתה, ולא הסכימה לוותר זו הייתה דרכנו.
לילה אחד הטלפון צלצל. חנה ענתה.
“אמא, זה בני,” הקול מתוח. “איך אתם?”
“טוב.”
“אני בא השבוע. צריך לדבר.”
“על מה?”
“נדבר כשאגיע. שבת.”
חנה נבהלה. הרגישה באסון.
שבת גשומה. חנה הכינה בורקס, צפתה בחלון. אני קראתי עיתון. כשבני הגיע, פתחתי לו.
“עמוס, אמא?” התיישב מולנו. “החלטתי צריך לפעול.”
“לפועל במה?”
“מצאתי קונה לבית. מחיר טוב. מזה אקנה לכם דירת חדר בתל אביב, יישאר כסף לשירה, יתאים גם לעתיד. זה מחויב המציאות.”
חנה נעטפה אימה. אני הרגשתי את הגשם חובט בדפנות, את נשימתי כבדה.
“אתה השתגעת?” שאלתי, קול רועד.
“אבא, שקלתי הכל. מסוכן להישאר פה לבד, בית ישן, חימום לא אמין, רחוק ממיון. בעיר תהיו לידי, אוכל לעזור. לשירה תהיו קרובים. אני חושב שזה טוב לכולם, למשפחה.”
“טוב למי?” שאלתי. “לנו או לך?”
“לכולנו. היחסים חשובים מהבית.”
“יחסים,” גיחכתי. “פתאום נזכרת ביחסים כשאתה רוצה שביתנו יימכר?”
“אני לא זורק אתכם, אבא! אני מנסה פתרון נכון! אתם לא תחיו לנצח! ואם תזדקקו לי…”
“אנחנו לא מבקשים שתציל אותנו,” חנה קולה עדין. “זה הבית שלנו. אתה גדלת כאן. איך נוכל למכור?”
“פשוט לחתום. תקבלו כסף, תתחילו מחדש. בלי כל הגרוטאות האלה.”
עמדתי מול החלון, צופה בגשם. אחר כך פניתי אליו.
“אתה חושב שזו זכותך להחליט בשבילנו?”
“אדאג לכם, ואם אתם לא מבינים את המצב, אני צריך להבין במקומכם.”
טלטלה בבטן. “אני מהנדס עשרות שנים פרנסתי, תכננתי שכונות בעיר. עכשיו אתה מסביר לי שלא אוכל להבין מציאות?”
“אבא, זה היה מזמן.” בני התרומם, פניו קשות. “היום אחרת. בגילך צריך לנהוג בשכל.”
“נכון. לא לקבל הנחתות,” עניתי.
היינו דומים, אני והוא, גנטית כמו אגרופים אחד מול השני: לא מוותרים, לא נכנעים.
“חנה,” סובבתי אליה, “בואי ננשום.”
חנה מזגה תה, חתכה עוגה. קולה רעד.
“בני, אנחנו לא חסרי אונים. יש שכנים, הם עוזרים. גדי, שרית ממול…”
“שכנים גם הם זקנים. ומה אם אבא יקבל התקף לב?”
יקראו למד”א,” עניתי.
“ומה אם לא יספיקו?”
“אז הזמן הגיע,” עניתי בקור רוח. “אי אפשר לחיות כל הזמן בפחד. אחרת זה לא לחיות.”
בני הידק שפתיים. ראינו את הוא פוחד. באמת דואג לא על הירושה, אלא על אובדן. על אשמה. נעצבתי עליו, גם כאב לו.
“בני,” אמרה חנה, “אנחנו לא מתכוונים למות. יש לנו תכניות אני רוצה לשתול סתווניות, אבא ישפץ מזנון עתיק. לא נגמרנו.”
“תכניות…” גיחך. “לכולם יש. ואז” מחה דמעה. הסתובב.
“בבקשה, די. אנחנו אוהבים אותך, אבל נחיה את חיינו.”
“ויתרתם עליי,” הדף. “אני דואג, ואתם דואגים לעצמכם בלבד.”
“אתה רוצה שנוותר לעצמנו, כדי שתהיה רגוע?” שאלתי, קול קפוא.
הוא החוויר, קפץ לקיר, ומשם לדלת.
“תעשו כרצונכם. לא מצליח לדבר איתכם. אל תבקשו עזרה.”
“בני!” חנה רצה אחריו, החוצה לגשם.
“בני, חכה, בני!”
המכונית הדליקה אורות, נסעה. עמדנו בכניסה, הגשם שוטף אותנו, נכנסנו פנימה רועדים.
“אל תתקררי,” לחשתי. “לכי תחליפי בגדים.”
נכנסה נעלמת. התעטפה בחלוק, התיישבה ליד החלון, חיבקתי אותה.
“אל תבכי, חנה,” לחשתי. “הוא יחזור.”
“לא יחזור,” לחשה. “אמר בעצמו. סוף.”
שותקתי. חיבקתי.
“אולי הוא צודק?” עלתה ספק.
“אנחנו לא אגואיסטים,” עניתי. “גם כשמבוגרים, מגיע לנו משמעות.”
“והוא? הבן שלנו…”
“לא יודע. אבל לא ניכנע. אם נוותר נמות בתוכנו.”
הנהנה. הבינה.
חודשים עברו. בני לא התקשר. חנה ניסתה, לא ענה. לבסוף סמסה לו: “בני, מתגעגעים. בוא, אפילו ליום.” לא הגיב. שוב: “לשירה מסרי נשיקות, נשמח שתבוא.” דממה.
הבינה ניתקו אותם. כאב לב, כאב שאי אפשר לרפא.
גם אני הסתגרתי. המשכתי במוסך, אבל נהייתי קודר, שתקן. ישבתי לפעמים בכניסה, מביט בכביש, אולי מחכה. חנה הרגישה את זה.
יום אחד, בבוקר, רציתי לבדוק את הכיסא היפה, זה עם החריטה איננו. הלכתי לסרוק את המחסן. שידות היו שם, מזנון גם. אך הכיסא איננו.
“גונב?” שאלה חנה, הולך סביב.
“אין פה גנבים. כולם שכנים טובים,” אמרתי.
ואז, במבט, הבנו שנינו.
“בני,” לחשה.
לא אמרתי מילה, הלכתי הביתה, הרמתי טלפון, שמתי דיבורית.
“כן.” קולו של בני רגוע, כמעט זר.
“איפה הכיסא?”
“איזה כיסא?”
“אתה יודע. זה עם החריטה, מה ששיפצתי.”
הפסקה. ואז: “לקחתי אותו לפח, בפעם שעברה. בזמן שעבדתם בגינה.”
שתיקה. חנה אחזה את פיה.
“מה עשית?” שאלתי חרישי.
“עשיתי מה שצריך, מה שלא העזתם. זרקתי זבל. לא תרצו לראות עוד גרוטאות.”
“זה היה כיסא של אמא שלי,” קולי נסדק. “הנחמה שלי.”
שוב שקט.
“לא ידעתי, אבא…”
“לא שאלת. זרקת בלי לשאול. נכנסת לי לבית, זרקת משהו שלי. מבין מה עשית?”
“חשבתי שזה עוד זבל…”
“תצא מהחיים שלי. אין לי בן.”
“אבא, מה…”
סגרתי את הטלפון, יצאתי מהחדר.
“חנה?” שמה את הטלפון על שולחן.
“בני…” קולה זר, לא שלה. “לא היית רשאי. זה לא הכיסא שלך, לא הבית שלך, לא ההחלטה שלך.”
“חשבתי שזה לטובתכם…”
“לטובתך.”
סגרה את הטלפון, ניתקה סאונד. לא דיברתי עד הלילה. חנה ניסתה להיכנס, קראי לי, לא עניתי. היא הכינה אוכל, ערכה לשניים.
בלילה דפקה בדלת.
“עמוס, תפתח לי.”
פתחתי. ראתה שעיני אדומות, גבותי נפוחות.
“חנה, נסעתי לפח. הפכו שם הכל שרופים, כלום לא נשאר.”
חיבקה אותי, חיבקתי אותה. עמדנו במבואה, שני מבוגרים שאיבדו בן אחד וחתיכה מהלב.
“לא הכיסא הבעיה,” אמרתי. “הוא נעלם עבורי.”
“אל תגיד כך. הוא בננו, היחיד.”
“פעם היה בן.”
ידעה שלא יעזור להתווכח. הייתה בשקט.
בני התקשר פעמיים ביום ירד לפעם בשבוע, הפסיק. חנה התקשרה “בני, מה שלומך?” “תקין. עובד.” “איך שירה והדס?” “תקין.” “תבוא, אולי?” שתיקה “לא, אמא. כל עוד אבא לא סולח.” “תבקש סליחה.” “כבר עשיתי.” “אולי לא מהלב.” “אמא, אני מבין שטעיתי, גם הוא טעה.” “אתה הרסת לו את הזיכרון מאמא שלו.” “לא ידעתי!” “בשבילך זה תמיד גרוטאות.” “אמא, למה את אומרת כך?” “זה האמת. לא מכבד את חיינו.” “לא התכוונתי לפגוע…”
“פגעת, מאוד. עכשיו אנחנו לא יודעים איך להמשיך.” “אני שומע, אבל גם אתם לא שומעים אותי.” “אנחנו אנשים בוגרים, עונים על עצמנו.”
“סבבה, אמא,” אמר וניתק.
המשכתי במחסן, חנה בצדקה. פשוט המשכנו. האביב הגיע, במרפסת פרחו גיגיות, העגבניות הפתיעו, התפוחים תפחו.
שכנה, שרית, הביאה דובדבנים, שאלה: “מה קורה? בני היה?” “לא, לא.” “רבתם?” “על רהיטים.” “הצעירים לא מבינים, הם רוצים שנחיה במיטה. אנחנו עדיין חיים.” “נכון,” חייכה חנה. “נכון.”
הרגישה באמת אנחנו צודקים.
במרץ, שיפצה חנה מראת איפור עתיקה שמצאה בזבל יחד עם גדי. אני רטנתי, אבל בסוף עבדנו יחד. יצא יפיפה. שמה בחדר שינה נתן אור.
“חנה, אמרתי, ידייך זהב.”
“חבילה אחת,” צחקה. “צוות זהב.”
“תמיד.”
בלילה טלפון.
“אמא, זה הדס. בני בבית חולים.”
הלב נפל.
“מה קרה?”
“תאונה. משאית פגעה. בני בטיפול נמרץ, מצב יציב, אבל… בואי, אמא.”
“הוא שאל עליכן, על אבא גם כן.”
“פגשתן אותו?”
“לא כרגע, בבוקר ייתנו.”
נסעתי לפנות בוקר, הגעתי לבית חולים. הדס חיבקה, בכתה.
“סיפר לבני שאתה בא, הוא בכה, אמר שלא מגיע לו.”
בבוקר ראיתי אותו לבן, מצח חבוש, היד מגובסת.
“אמא… סליחה.”
לקחתי את ידו.
“שתוק, תנוח.”
“הבנתי שטעיתי, בכל. תגידי לאבא…”
“אגיד. הברא קודם.”
בערב התקשרתי לעמוס:
“עמוס, הוא יהיה בסדר.”
“זה טוב,” ענה יבש.
“הוא מבקש סליחה…”
שתיקה ארוכה.
“אני שמח שהוא חי. אך אינני מוכן לסלוח. לא כרגע.”
“עמוס…”
“אל תדחקי בי. תני לו להחלים.”
ידעתי פצע קשה לקרב. שיחה אחת לא תרפה.
חזרתי אחרי שבוע. עמוס המתין, נשק לי. “חסרתי אותך.” “גם אתה.”
צריך לדבר.
סיפרתי הכול: הבכי, החרטה. עמוס שתק, לא קורץ.
“מה אתה רוצה?” שאל.
“שתסלח.”
“עוד לא. הוא נזכר כשהיה קרוב למוות. מה אם לא התאונה? לא הייתי חשוב.”
“מאיפה לך?”
“אני יודע.” קם. “שעניין במעשים, לא במילים.”
“איזה מעשים?”
“שיחליט לבד.”
הלך למחסן. אני הבנתי כל צד, לא ידעתי איך לאחות.
החודשים חלפו. חורף קשה, בני חזר לעבוד. התקשר פעם בשבוע “שלומכם?” “טוב.” “אבא?” “גם בסדר.” לא סיפרתי אחרת.
באפריל, בוקר אחד, מצאתי רכב ניצב בכניסה. בני ירד, משא גדול בידיים, עטוף שמיכות.
“מה זה?”
“משהו בשביל אבא.”
נכנס הביתה בזהירות, פתח כיסא ישן, רגליים מגולפות, משופץ בעבודת יד, כמעט כמו שפעם.
“עשיתי בעצמי,” אמר. “למדתי אצל נגר, שלושה חודשים חיפשתי כיסא כזה, תיקנתי, שייפתי… לא מחפה על מה שזרקתי. רק להראות שאני מעריך, שאכפת לי. לא אעשה זאת יותר.”
חנה בכתה, חיבקה.
“אבא בבית?”
“כן. גש.”
נכנס למחסן עם הכיסא. עמדתי בפתח.
עמוס שיפשף ארגז, הסתובב כשראה, הביט על הכיסא.
“אבא… הבאתי… עשיתי בעצמי. אני יודע שזה לא אותו כיסא. אבל למדתי שימור זה לא שטות. זו אמנות. זיכרון. ותן לי סליחה.”
הביט, התקרב, בחן.
“עבודה יפה. השיוף, הלק.”
“תודה. תסלח לי?”
“נראה,” ענה. “נראה.”
לא ‘כן’, לא ‘לא’, אבל התחלה.
בני נסע. הכיסא במוסך. עמדתי לידי, אמרתי לחנה: “התאמץ.”
“התאמץ.”
“נראה שהבין.”
“חושב שכן.”
חיבקתי.
“טוב. שיבוא לפעמים. בלי הרצאות.”
“חוזה.”
ערב ירד, ישבנו במרפסת עם תה. אחזתי את ידה כלום לא היה חסר.
“על מה תעבוד מחר?” שאלה.
“על מזנון שמצאנו. ישן, טוב.”
“תתחיל, אעזור.”
כך. חיינו. יש לנו אחד את השנייה, בית, ידיים עובדות, לב פועם. זה מספיק לחיות, לא להיות זבל, לא לנוח עד המוות. פשוט לחיות, ברוך ה’.
