אנחנו לא זבל, בן שלי.
אבא, אמרתי לא. אתה לא שומע? את הזקנה הזאת צריך לזרוק לפח, לא לגרור הביתה!
הקול של הבן חתך באוויר, חד ונוקב. חנה ישבה במטבח, כף המרק מונחת לקראת הסיר של מרק הירקות, הרטט בידיה. טיפה של מרק נטפה על הכיריים וחישמלה בקול. היא הסתובבה לאחור. יהושע עמד בפתח המחסן, מחזיק בידיו כיסא מעץ ישן, מתקלף, עם רגליים מגולפות כמו שעשו פעם, בשנות השישים, עוד מהימים ההם בראשון לציון. עידו עמד מולה, חסם בגופו הגמלוני את הכניסה, ידיים שלובות על החזה.
עידו, קולה היה שקט ורועד, והיא ניגבה את ידה בסינר, זו לא זקנה. אבא שלך ישפץ אותה, תראה איזו עבודה יפה יש פה בעץ…
אמא, בבקשה אל תתחילי, עידו אפילו לא הביט לעברה. אבא, אני אומר לך יפה. אתה בן שבעים ושתיים. אסור לך לסחוב משקלים כאלה. שכחת מה הרופא אמר אחרי שהלחץ דם שלך השתולל?
יהושע שתק. אצבעותיו מלבינות מאחיזה בגב הכיסא. הוא הניח אותו בזהירות על הרצפה, זוקף את גבו. חנה ראתה את הוריד ברקה שלו רוטט ככה הוא נראה תמיד כשהוא מכניס את הכעס פנימה.
לא סחבתי לבד, אמר בקור רוח. שמעון מהשכנים עזר לי. הבאנו יחד.
ומה זה משנה? עידו הניף יד בביטול. זו לא הנקודה. אתם הפכתם את הבית למחסן גרוטאות. בקצה ליד המזווה יש כבר שלושה כאלה. במחסן עוד שתיים. הצנצנות שלכם עם הלק, ומברשות, וסמרטוטים בכל מקום. אמא, את קולטת שזה סכנת אש?
חנה נצמדה יותר לבעלה. היא שאפה את ריח העץ והשמן ריח של ילדות, של סבא עם המסור. כשהתחילו יחד את התחביב הזה לפני חצי שנה, חשבה שחזרה להיות צעירה. שמותר להמשיך ליצור, כאילו הזמן הלך אחורה.
עידו, אנחנו מסודרים, אמרה, שומרת על קול יציב. הלק בחוץ, בתוך תיבה ברזל. עובדים רק כשיש רוח, תמיד מאווררים.
אמא, זה לא תירוץ, עידו שלף את הנייד וגלל במהירות. תראי: סטטיסטיקה של מכבי אש. פנסיונרים שנחנקים משריפה מחומרים דליקים.
עידו, מספיק, יהושע צעד צעד אחד קדימה. עבדתי מהנדס כל החיים. אולי טיפה יותר מבין בבטיחות ממך.
היית מהנדס לפני שלושים שנה, אבא, עידו תחב את הנייד לכיס, בוהה בעיניי אביו. עכשיו אתה פנסיונר חולה לב. אני לא צריך סטטיסטיקה להבין שאתם משחקים כאן עם האש.
אנחנו לא משחקים, קולה של חנה נשבר, דמעות מעיקות בגרונה. אנחנו חיים, עידו. זה משמח אותנו, זה נותן לנו כוח.
עיני עידו סוף סוף מישירות אליה; מבט קר, עם שמץ רחמים מהול בגועל מר כאילו הייתה ילדה קטנה שלא מבינה.
אמא, אני מבין שאתם משועממים, קולו איטי, מדוד, כאילו מדבר לילד בכיתה א’. אבל זה לא פתרון. תרשי לי לרשום אתכם לחוג, או שנצא כולנו לנופש באילת. יש גם בתי אבות טובים.
לא חסר לנו כלום פה, יהושע קטע אותו. אנחנו רוצים להרגיש בבית. עם התחביב שלנו.
אבא, אתה באמת חושב שזה עיסוק? לגרור גרוטאה, לשפוך עליה לכה מסריחה ולהניח אותה בפינה? זה לא עיסוק. זה אין לי אפילו שם לזה.
עידו! חנה לא יכלה עוד. איך אתה מדבר עם אבא שלך?
עניינית, אמא, עניינית. אני היחיד שאומר לכם את האמת. אתם חיים בבועה, ואני בסוף אתמודד עם כל מה שיקרה.
מה בדיוק יקרה? הקרח פשט בלחיים של יהושע. אתה שומע את עצמך?
הם עמדו דוממים. עידו שפשף את גשר אפו, נשף חרישית ואז אמר בשקט:
אבא, אמא, בלי דרמות. אין לי בעיה שתתחביבו, אבל זה צריך להיות הגיוני. ההברקות שלכם עם הרהיטים… דיברתי כבר עם יועץ נדל”ן. חשבתי שאולי בהמשך נמכור את הבית. תמצאו דירה לידנו בגבעתיים. ממילא קשה לכם להגיע לכל שירות. את ההפרש משתמשים עבור לירן שמתחיל ללמוד.
חנה הסתכלה על בנה ולא זיהתה אותו. הילד שגידלה, שאהבה, שנשבעה שיהיה מאושר עומד עכשיו מולה ומדבר על ארבעים שנה של בית כאילו היה עוד מספר בחוזה מכירה.
עידו, קולה רועד, זה הבית שלנו. כאן אנחנו חיים. טוב לנו פה.
זה נדמה לכם. אתם פשוט לא רואים את הסיכונים. אני דואג לכם, אמא. רוצה לשמור עליכם.
אתה רוצה לנעול אותנו בדירה קטנה ולחכות שניעלם, אמר יהושע. זה מה שאתה רוצה.
אל תדבר שטויות, אבא. רק רוצה שתהיו בריאים, מאושרים.
כאן אנחנו מאושרים! יהושע הדף אותו, קולו רם, עם הכיסאות, עם הארונות זה שלנו! זה נותן משמעות! זה החיים שלנו, לא של אף אחד אחר!
עידו החוויר. סנטרו ננעל. הסתובב בכעס והלך מהחצר לכיוון הדירה.
סיימתי את הדיון, זרק מאחוריו. עוד נדבר.
חנה הביטה בו הולך. אחר-כך הסתכלה על יהושע. כתפיו שמוטות, מבטו נעוץ בכיסא הישן על הרצפה. היא חיבקה אותו, הוא אחז בה חזק, כל הגוף שלו רעד.
יהושע, לחשה, אל תתעצבן. הוא לא מתכוון לרע. הוא פשוט לא מבין.
באמת לא מבין, אמר בקול עמום. בן ארבעים וחמש, ועדיין לא מבין.
הם נעמדו כך, דבוקים. אחרי רגע יהושע התרחק, התכופף להרים את הכיסא.
אני אכניס אותו למחסן, אמר בשקט. יש לי עבודה איתו. לא מעניין אותי מה עידו חושב.
חנה חזרה למטבח. המרק כבר קר לגמרי. היא כיבתה את הכיריים, השעינה את ראשה על המקרר. מהסלון נשמע קולו של עידו. שיחות על מטרים רבועים, ריביות, וחוזי מכירה.
בערב ישבו שלושתם ליד השולחן. דממה. עידו אכל במהירות, עיניו באוכל בלבד. ליהושע כמעט לא נגע באוכל, רק חיטט במזלג בצלחת. חנה ניסתה לשאול על לירן ועל יעל, על העבודה של עידו. עידו השיב קצרות.
לירן בסדר. מתכונן לבגרויות. יעל גם בסדר. עבודה כמו תמיד.
ומה עם יעל בבית הספר? ניסתה חנה. אמרת שמינו אותה לסגנית מנהלת.
כן, הניד עידו בראש. הכסף עלה טיפה, אבל העבודה פי שלוש.
תמסור לה ד”ש, ביקשה חנה. ותחבק את לירן מסבתא.
אמסור.
שוב שקט. יהושע דחף את הצלחת, קם.
אני למחסן, אמר.
אולי תשב תישן קצת? הניחה חנה את ידה על כתפו.
חייב, חנה, נשק לה ברכות ויצא.
עידו הביט אחריו, מניד בראשו.
עקשן כמו חמור, מלמל. אתם שניכם כאלה. לא שומעים אף אחד.
עידו, חנה נשבה מולו ועיניה ישירות אליו, תבין. זו לא עקשנות, זו החיים שלנו. עבדנו קשה כל החיים אבא במפעל, אני בספרייה. גידלנו אותך, חסכנו לך ללימודים, עזרנו לדירה. ועכשיו נהיה ריק. מאוד ריק.
עידו הקשיב, פניו סגורות.
ואז אבא מצא מזנון ישן בפח, המשיכה. שיפץ אותו. נהיה כל כך יפה… כאילו נתן חיים חדשים גם לו וגם לנו. הבנו שעדיין אפשר ליצור, לתת, לתרום. שגם אנחנו שווים משהו, עם הידיים והראש.
עידו נאנח.
אמא, אני מבין, באמת, אבל אני רואה את הסיכונים, את הזקנה שלכם. אבא אחרי התקף לב, את עם לחץ דם. רחוק מהעיר. אם יקרה משהו…
לא יקרה כלום, קטעה אותו חנה. אנחנו לא נכים, לא מסכנים. חיים בעצמנו, אפילו ערוגות חופרים.
אני רק רוצה תנאים הגיוניים רפואה, מרכולים, לא עץ להסקה.
יש פה גז, ענתה, עץ רק למקווה.
נו, זה לא משנה. תסבכו את החיים. אני דואג עבורכם, גם יעל ולירן דואגים.
חנה ידעה שעידו לא שומע. הוא שומע, אבל לא מקשיב. הוא רוצה שליטה הורים דוממים, צפויים, בלי תחביבים.
טוב, אמרה בשקט. עזוב עכשיו, אתה עייף. נמשיך מחר.
הוא הלך לחדרו. יהושע יצא למרפסת. חנה סידרה את הכלים, אחר-כך לבשה סוודר ויצאה למחסן.
יהושע ישב על שרפרף, שייף את הכיסא במטלית. אור צהוב של נורה חשופת חוט עטף את גבו השבוי. ידיו זזו לאט, בטוח.
יהיה כיסא יפה, אמרה, נוגעת בכתפיו.
בטח, לא הרים עיניים, רק לתקן רגל אחד.
אולי עידו צודק קצת? שאלה שקטה. נוותר על חלק מהרהיטים, נשאיר שתי חתיכות?
הוא הניח את השיוף, הסתובב אליה, עיניים עצובות, עייפות.
חנה, אם היום נוותר מחר תהיה הקצנה. קודם הרהיטים, מחרתיים לא לעבד בגינה, אחרי זה לא לטייל ביער, אחר כך לגור בעיר. מה יהיה לנו בעיר להאכיל יונים על ספסל, לחכות שהוא יבוא לבדוק אותנו?
היא ידע שהוא צודק, אבל הלב נשבר לחשוב שעידו עוזב כועס, מרוחק. קונפליקט דורות, בדיוק מה שכותבים בעיתון, והנה גם אצלם. ילדים בוגרים חושבים שיודעים טוב יותר, הורים מסרבים להיכנע.
אז מה עושים? שאלה.
ממשיכים, ענה יהושע. חיים. עושים את מה שטוב לנו.
היא ישבה לידו עוד רגע, הסתכלה בידיו מחליקות על העץ. אחר-כך חזרה לבית.
בבוקר קמה מוקדם, הכינה פנקייקס, שמה ריבה ולבן על השולחן. יהושע שתה תה וקרא עיתון. עידו אכל בשקט, מבט קפוא.
טעים, אמר בקצרה.
תאכל, ילדי. אתמול כמעט לא אכלת.
הוא אכל, והיא ניסתה לנחש מתי הילד שלה הפך כל כך מרוחק?
עידו, למה אתה כועס ככה עלינו?
אני לא כועס, אמא. אני דואג. זה לא אותו דבר.
אבל אתה מבין שזה חשוב לנו? כל הרהיטים, כל העיסוק הזה?
אמא, הניח את המזלג, אני מבין שאתם צריכים תעסוקה. אבל בואו נשיג משהו בטוח יותר. כמו סריגה, או גידול צמחים באדנית.
כבר מגדלים, לחשה. עגבניות, פרחים, מלפפונים.
אז למה עוד רהיטים?
היא הבינה אין דרך להסביר את ההרגשה כשהיד שלך הופכת עץ ישן לתכשיט, כשדפוסי העץ חוזרים לחיים. זה לא “עוד רהיט”. זה זיכרון. זה סיבה ומשמעות להרגיש שעוד יש מה לתת, ולא רק להיעלם.
אני לא יכולה להסביר. צריך להרגיש.
טוב, שתה את התה. היום אני חוזר לעיר. תחשבו על מה שאמרתי. לא צריך להפסיק מיד, אבל לאט לאט תעברו לדירה בעיר. יש דירות חדשות, נוחות.
נחשוב, חנה אמרה, וידעה שאין מצב שיהושע יסכים.
עידו נכנס לחדר, יהושע יצא למרפסת. חנה שטפה כלים, הידיים שלה רועדות. צלחת החליקה, התפצלה באמצע. היא התכופפה לאסוף כל השברים, לא התאפקה ודמעות זלגו.
חנה, מה קרה? יהושע חזר מהחצר, ראה אותה רועדת, מרים אותה בעדינות.
לא נחתכתי, נענעה בראש. חיבק אותה חזק.
אל תבכי. יש לנו הכל גם בלעדיו.
אבל הוא הבן שלנו. איך אפשר לשרוד בלעדיו?
הוא כבר לא ילד, חנה. הוא חי את חייו. אנחנו לא חייבים לחיות לפי ההוראות שלו.
והוא חייב לחיות לפי שלנו?
לא, השיב סוף סוף. אבל שיכבד אותנו. שלא ישלוט.
היא ניגבה את העיניים, השליכה את הצלחת לפח. יהושע מזג לה מים, הביא לה לשתות. היא נתנה נשיקה לכתפו. הוא יצא שוב, חנה יצאה לגינה, עשתה בעבודה עישבה, השקה. העבודה הרגיעה.
בצהריים חזרה הביתה, חיממה מרק, קראה לגברים. עידו יצא, יהושע מהחצר. אכלו בשקט. עידו התחיל לארוז.
טוב, אני נוסע, אמר בדלת. תעדכנו אם צריך משהו.
תמסור ד”ש ליעל ולירן, חיבקה אותו.
אמסור.
יהושע לחץ יד בחוסר רצון. עידו נכנס לרכב, עזב.
חנה עמדה בכניסה, מביטה אחרי המכונית. יהושע הניח יד על כתפה.
יאללה, חנה.
נכנסו פנימה, והשתיקה הייתה כבדה. חנה התיישבה, הביטה מבעד לחלון, הענפים התנענעו ברוח, כמו הכל נשאר סטטי, אבל משהו נשבר בפנים.
עבר שבוע. ועוד אחד. עידו לא התקשר. היא התקשרה, ענה קצרות, תמיד בעבודה, עסוק. הוא חיכה שהם יוותרו, ישרו קו. אבל יהושע לא ויתר, המשיך לעבוד במחסן, להביא חפצים, לשפץ. חנה הייתה איתו וזה עשה לה טוב, ושום דבר לא היה שווה להפסיק את זה בגלל לחץ מהבן שלה.
אחר-צהריים אחד, טלפון.
אמא, זו יעל. עידו מאושפז.
העולם קפא.
מה קרה?
תאונת דרכים… אמא, תבואו מהר, בבקשה.
חנה נעה במהירות, יהושע קפא. לא רצה לנסוע בהתחלה, ואז התעקשה. היא נסעה לבד לבית חולים, יעל מחכה לה במסדרון. עידו מחובר לאינפוזיה, פצוע. כשנכנסה, עיניו דמעו.
אמא, סלחי לי… רק זה אמר.
לא לדבר, חנה ליטפה אותו. אנחנו כאן.
ימים הוא בכה, התנצל, הבטיח ללמוד איך באמת לתקן, איך להבין, לא לפגוע. היא אמרה, אל תדאג, תנוח. אני אדבר עם אבא.
כשהתאושש, שוחחה עם יהושע בטלפון.
עידו ביקש סליחה.
אני שמח שהוא חי. אבל לסלוח? עוד לא מוכן. לא מדברים עכשיו.
כי יש דברים שלוקח זמן לרפא.
כשהבריא, שב לעבודה. יצר קשר עם אמא לעיתים, לא עם אבא.
אביב. יום בהיר, דפיקה בשער. עידו הגיע, מניח בשקט על המדרך חפץ עטוף בשמיכות גדולות. חנה יצאה, פתחה, ראשה סחרחר.
עידו, מה זה?
משהו לאבא. הבאתי לבד. למדתי אצל נגר, חודשיים. מצאתי כיסא דומה, שיפצתי הכל לבד.
כיסא ישן, מגולף. לא אותו של סבתא, דומה לו מאוד.
זה בשביל אבא, לחש.
תודה, ילד שלי.
איפה הוא?
במחסן. לך אליו.
עידו נכנס למחסן עם הכיסא, חנה נשארה מאחור.
יהושע הרים עיניו מהעבודה, הביט בבנו ובכיסא. עידו שם אותו מולו.
עשיתי בעצמי, אמר שקט. רוצה שתדע שאני מכבד אותך, את כל מה שאתה עושה. סלח לי, אבא. בבקשה.
יהושע מישש את העץ, עבר עליו באצבעות.
עבודה טובה. אמר בשקט. אחלה שיוף. חזק.
תודה, אבא.
נראה.
זה לא היה “כן”. גם לא “לא”. אבל זו הייתה התחלה.
עידו עזב באותו ערב, הכיסא נשאר. בלילה יצאו חנה ויהושע למרפסת, ישבו, שתו תה. יהושע החזיק בידה, מבטם אל השקיעה.
חנה, מחר נתחיל על השידה שמצאנו בשוק. מה את אומרת?
בכיף, חייכה.
הם ישבו, החושך עוטף אותם. ברקע רוח רשרשה בעצים, כלב נבח אי-שם. היו להם בית, זוג ידיים עובדות, לב שפועם. ומחר יום נוסף, רגע נוסף של חיים שבחרו בעצמם.
