«תתקן והמשאית שלך», מנהל הבוסריה צחק על ינאי המנקה. תוך דקה אף אחד כבר לא צחק.
זהו, הגענו לסוף. נהג המשאית קפץ מהקבינה וריסק את הבדל סיגריה בסוליה.
המנוע חירחר פעם אחרונה ושתק. מתחת לברזנט היו שתים-עשרה טון עגבניות, שאמורות להגיע בעוד ארבע שעות לארונות הקירור של רשת מזון ענקית. המשאית נתקעה ממש על הרמפה, חוסמת את היציאה לכולם.
בועז בן-אריה, בעל הבוסריה, התרוצץ ליד המנוע. סביבו עמדו מכונאי, שני נהגים ואוריאל הפועל בחור עם מעיל עור ושרשרת זהב על שורש היד.
אוריאל, מה קורה? בועז אחז את הפועל בכתף.
המנוע תקוע, האלקטרוניקה הלכה. רק גרר ופירוק, עשר שעות לפחות.
יש לי חוזה על הקו! אם יש פשלה הסוף שלי!
אוריאל משך בכתפיו ושלף טבק מכיסו. נהג המשאית דחף את פניו לטלפון. בועז בן-אריה צרח על המכונאי, ועל הנהגים, ועל כולם האשים שלא שמו לב, שלא טיפלו, שתמיד הכל נופל עליו.
שמעון במדי עבודה הלך עם מטאטא מהמחסן הרחוק. מעיל עבודה עבה, מגפי גומי, פנים חרושות קמטים עמוקים. כל היום הרים ארגזים וטאטא את השטח עבודה שהצעירים צחקו עליה וקראו לו “פרופסור המטאטא”.
שמעון ניגש בלי מילה, הביט לתוך המנוע.
בן-אריה, תן לי רגע, אמר בשקט. חמש דקות גג.
כולם הסתובבו בבת אחת. אוריאל צחק ראשון, אחריו הנהגים.
מה, סבא, תטאטא את המנוע?
בועז בן-אריה התעצב מעט, אבל משהו ננעל בו כעס, ייאוש, רצון לפרוק. התיישר ואמר באוזני כולם:
יודע מה, שמעון? תתקן בחמש דקות המשאית שלך. אני רושם על שמך, נשבע. ואם לא אני מקזז לך ממשכורת של השקל שלך את כל ההפסדים. מתאים?
הקהל השתולל בצחוק. מישהו שרק, מישהו התחיל לצלם.
עכשיו סבא מתעשר!
יאללה, פרופסור, תראה מי אתה!
שמעון הנהן, בלי להסתכל. הניח את המטאטא, ניגב ידיים על המעיל ושלף מברג ישן מהכיס.
תורידו את הקלמ״ה, אמר פשוט.
בועז עוד צחק כשהשמעון התכופף אל המנוע. אוריאל עמד, סיגריה ביד, ממצמץ בעיניים. הנהגים החליפו מבטים חלקם כמעט ריחמו, חלקם חיכו שהוא יצא בדיחה.
שמעון עבד ללא חיפזון, אבל מדויק. ידיו, מצולקות ומטונפות בשמן, ידעו את הדרך הדק חיבור פה, נשף צינור שם, העביר אצבע על חוט חשמל. הצעירים צילמו והעירו בלחש.
נהג, סובב את המפתח, קרא שמעון.
הנהג פלט קריאה אדישה, אבל הקשיב. סובב. המנוע חירחר פעם, פעם נוספת ואז ניגן חלק. עוצמתי, שקט.
הדממה הייתה מוחלטת אפילו עורב נחת על המחסן, נשמע בבירור. הצחוק נגמר.
אוריאל הפיל את הסיגריה. בועז בן-אריה פתח פה, אך שום מילה לא יצאה. נהג בקבינה הביט בלוח, לא מאמין לעצמו.
גמור, אמר שמעון וניגב ידיים על המעיל. חיבור מחומצן, צינור סתום. עניין של רגע.
אסף את המטאטא, ועמד ללכת. בועז בן-אריה נשאר קפוא כאילו נטוע.
רגע. איך מאיפה?
שמעון עצר, בלי להסתובב.
שלושים שנה עבדתי במפעל בטחוני. כיוונתי מערכות לטילים. סגרו, הכל התמוטט בניינטיז. אשתי עזבה חיים, דירה גנבו ממני חתמתי בלי להבין. מאז אני מתגלגל.
צעד למחסן. בועז פתאום רץ אחריו, אחז בכתף חזק, אך לא גס.
חכה. אני באמת רציני.
שמעון הסתובב. המנהל הביט בו כאילו רואה אותו לראשונה.
את המשאית לא נותן התחרפנתי, נשבע. אבל אתן לך בונוס הבטחתי ותן לי לקיים. תגיד רק באמת מה אתה צריך?
שמעון הסתכל לראשונה למנהל בעיניים.
כסף לא צריך. אין לי איפה לשים. אבל תבנה פה סדנה נורמלית. טכניקה פה מתפרקת שמן לא מחליפים, פילטרים סתומים. פעם היה מזל, הפעם הבאה תיפול.
בועז בן-אריה מצמץ. אוריאל הסתובב ויצא, לא אמר שלום. הנהגים נעלמו למכוניות, שקטים.
בסדר, אמר קצר. נעשה סדנה. תעבוד בה. נשלם לך כמו שצריך.
שמעון הנהן, לקח את המטאטא והלך למחסן. הלך אותו דבר שקט, כפוף. רק עכשיו מאחוריו הייתה קבוצה, שותקת.
שבוע אחרי, הופיעה סדנה לא יוקרתית, אבל עם ציוד ששמעון בחר בעצמו. בועז בן-אריה השקיע באמת. אולי ייסורי מצפון, אולי הבין מה הפסיד.
שמעון נקרא פתאום בשמו המלא. הצעירים שהרגע לגלגו על “פרופסור המטאטא” עמדו בתור לשאול הקרבורטור משתגע, הקלאץ׳ מחליק. הוא ענה קצר, ענייני והיה ברור מה לעשות.
אוריאל כבר לא חזר לבוסריה. בועז סיים את ההסכם לא צריך שירות. אוריאל ניסה שוב, ביקש להחזיר, אבל בועז סגר את הטלפון בלי להקשיב.
שמעון נשאר עם אותו מעיל, אותן מגפיים. אבל כבר לא עם מטאטא עם כלי עבודה. וכשחדש ניסה ללעוג לפוזה שלו, הוותיקים מיד אמרו:
תתבייש. האיש הזה ראה דברים שאתה לא תחלום.
פעם, בועז בן-אריה נכנס לסדנה, שמעון נבר עם מנוע של משאית. עמד בכניסה, הסתכל על הידיים שעשויות פלדה.
שמעון, ואם אז לא היית מדליק? באמת הייתי מקזז. מבין?
שמעון לא הרים ראש. ניגב חלק, הניח בצד.
מבין. היית עצבני, מפוחד. אנשים ברגעים כאלה אומרים הכל. לי לא היה מה להפסיד. יותר גרוע כבר אין.
המנהל עוד רצה לומר, ולא מצא מילים. יצא, שקט.
לפעמים אנשים שנים הולכים זה ליד זה, ולא רואים אף אחד. רואים רק תפקידים, בגדים, מה אמור להיות. והאדם פשוט שם, לא מחכה להכרה רק להזדמנות להראות שהוא עדיין שווה משהו. שמעון קיבל הזדמנות. הספיקו חמש דקות לשנות הכל: את המבט שלהם, את החיים שלו. דממה, בלי הכרזה. הוא פשוט הדליק מנוע.
