היא נכנסה מבלי לדפוק בדלת, מחזיקה משהו שמזיז את עצמו בידיים.
יערה נכנסת מבלי לדפוק. היא אף פעם לא עשתה את זה קודם, וזה לבדו מוציא את דבורה גל לשטוף ידיים מהמטבח, מגבת תלויה על כתף. שבת של פברואר עכשיו, בחוץ גשם מעורב בשלג, השמיים אפורים, לא בוקר כבר, אך גם לא ממש צהריים. כזה מזג אוויר שמתחשק רק לשכב בסלון, לעצום עיניים ולשכוח מהכול.
יערה עומדת במבואה, פותחת את המעיל עם יד אחת, בשנייה היא מחזיקה משהו עטוף בפליז משובץ קטן, זז.
דבורה אחר כך תשכנע את עצמה שידעה מיד. אבל זו לא הייתה האמת. היא חשבה שיערה הביאה חתלתול מהרחוב.
“תיכנסי, חמים יותר בחדר,” אומרת לה, “הגעת מהתחנה? אשים מים לקפה.”
“אמא,” אומרת יערה, קולה זר, לא כועס, לא עדין הקול של מי שסחבה משהו כבד מדי הרבה זמן והניחה אותו לפתע, “אמא, זה מיכאל.”
דבורה מביטה בבד. אגרוף אדום קטנטן מציץ החוצה, אחריו פנים מקומטות כסבתא זקנה, עיניים עצומות.
היא לא זוכרת מה אמרה. נדמה שאמרה משהו על הקומקום או על זה שצריך להוריד מגפיים רטובים. מילים חסרות היגיון, בזמן שהראש מנסה לעשות סדר: יערה יצאה להתמחות לפני ארבעה חודשים, יערה התקשרה כל שבוע, אמרה שהכול בסדר, שהסמסטר קשה, שהיא מתגעגעת לתבשילים של הבית.
“כמה הוא כבר?” מצליחה דבורה לשאול.
“שמונה־עשר יום.”
שמונה־עשר יום. כלומר, יערה התקשרה אפילו אחרי. התקשרה ואמרה “הכול טוב”, כשיש לה תינוק בן שמונה, שבעה, חמישה ימים.
הן הולכות לסלון. יערה מניחה את מיכאל על הספה, מסדרת כריות סביבו, עוצרת ומביטה באמא שלה, ישר, לא מסיטה עיניים. דווקא כאן דבורה רואה שיערה השתנתה. הפנים רזות יותר, יש כהות בעיניים. אבל היא עומדת ככה, כמו אנשים שכבר עברו את הפחד הגרוע ביותר.
“את היית אמורה לשים לב,” יערה אומרת. לא בצעקה, לא בדמעות בקול עייף, שקט. “כשהגעתי לסוף נובמבר, כבר הייתי בחודש שישי, אמא. בחודש שישי.”
דבורה נזכרת בנובמבר. יערה באה לשלושה ימים, הסתובבה בסוודר רחב. חשבתי לעצמי הילדה גדלה, לא אכפת לה יותר ממראה חיצוני. ישבנו לראות סדרה, אכלנו קובה, היא עזרה לסדר את המחסן. שלושה ימים והלכה.
“חשבתי שפשוט קצת עלית במשקל,” דבורה ממלמלת.
“אני יודעת מה חשבת. תמיד את חושבת על הכול חוץ ממני.”
זה לא הוגן. דבורה יודעת שזה לא הוגן, אבל שותקת. לפעמים יש אמת כואבת שמתערבבת באי־ההגינות.
“תמיד היית בעבודה,” ממשיכה יערה, הקול רועד כמעט, “כשבאתי, כבר ישנת. או ישבת עם החשבוניות שלך. התחלתי לעשן בכיתה ח’, שמתי לב רק אחרי חצי שנה. בכיתה י’, לא דיברתי איתך שבועיים, לא שאלת למה. תמיד חיית בעולם שלך, אמא. למדתי פשוט לא להפריע, להבין שאני צריכה להסתדר לבד.”
מיכאל צווח מעט מהספה. יערה מסתובבת אליו, מסדרת את הפליז, והידיים שלה מיומנות כל כך, כאילו כבר חודשים היא עושה את זה.
“איפה היית?” לוחשת דבורה.
“אצל תמר. מהחוג, סיפרתי לך. היא עזרה המון.”
תמר מהחוג. חברה שאמא אף פעם לא פגשה. הבת שלה ילדה, וזו תמר אחת ולא היא עמדה לצידה.
דבורה הולכת למטבח. שמה מים בקומקום, עומדת מול החלון ורואה את השלג שהפך בוץ בחצר. שומעת איך יערה ממלמלת משהו למיכאל שלא במילים.
חושבת שהיא הרי תמיד הייתה רואת חשבון. כל החיים חישבה סכומים, ותמיד הכול התאזן. אבל הנה: שבע שנים יערה הייתה איתה תחת קורת גג, אחר כך המעונות, התקשרה כל שבוע, וכלום היא לא ראתה. שום דבר. איזה חשבון יכול להעמיד זאת?
כשהיא חוזרת עם שתי כוסות תה, יערה יושבת ומניקה את מיכאל על הספה. זה כל כך יומיומי וזר, שדבורה רק מניחה את התה וניגשת לחלון. שותקת.
“מי האבא?” היא שואלת בלי להפנות גב.
יערה שותקת רגע. “אחר כך, אמא. לא עכשיו.”
דבורה מהנהנת אליו, אף שיערה לא רואה. אחר כך, אין למה למהר.
בלילה ההוא דבורה כמעט לא נרדמת. שומעת את מיכאל זז מהחדר ליד, את יערה קמה ולוחשת אליו בשקט. חושבת שצריך לקנות עריסה. צריך להתייעץ עם שרה מקומה למעלה, גידלה בעצמה נכדים, יודעת מה עושים. חושבת על מה שיערה אמרה: “היית אמורה לשים לב”.
האם זו אמת?
כן. תמיד חשבה שהיא עובדת קשה שיהיה ליערה הכול, בגדים טובים, מורה פרטית לאנגלית, אוכל בריא. חשבה שככה מראים אהבה, כשמתעייפים כל כך עד שכמעט לא עומדים, אבל תמיד יש קוטג’ במקרר וקציצות במקפיא. מתברר שלא. שלא די בכך.
האם זו אשמתה?
פה כבר אין חשבון שמאזן.
לפני חמש־עשרה שנה היא נסעה לבית נוער ברכבת. נובמבר היה, רטוב כמו עכשיו. חשבה למה היא נוסעת. הבעל שלה, גדי, עזב שלוש שנים לפני כן, בשקט, אמר: “דבורה, אני רוצה ילדים, ואצלנו לא מצליח”. היא ידעה. ידעה מהרופאים, מגיל שלושים ושתיים. והוא לא התרגל, הלך לאשה אחרת שילדה לו שניים. דבורה ראתה אותם לפעמים במכולת גדי עם עגלה, האישה הצעירה, ילדים שמנמנים. ברכו לשלום, הכול בסדר.
היא לא מיהרה להחליט על האימוץ. פחדה. תהתה בשביל מה לך ילד זר, האם תצליחי? חברות אמרו: “עזבי, תחשבי על עצמך”. “תנסי, מה יש להפסיד.” בסוף קמה, הלכה, בלי עצות מאף אחד.
בבית הנוער הראו לה ילדים. קטנים, מנומסים, מחייכים. יערה ישבה בצד, כביכול קוראת. לא באמת. הסתכלה עליה מאחורי ספר “הרוזן ממונטה כריסטו”. דבורה התיישבה לידה, שאלה מה קוראת. יערה הראתה את הכריכה, שותקת. “ספר טוב,” אמרה דבורה. “כן,” יערה הוסיפה, ושבה לקרוא.
הן פשוט יצאו אחת עם השנייה, או שהתגלגלה כך הדרך.
החודשים הראשונים היו קשים. בערבים ישבה דבורה במטבח, הדלת סגורה, ושאלה את עצמה אולי טעיתי. יערה העקיצה, לא בוטה, אלא בשקט. “למה קנית לחם כזה?” “למה נכנסת לי לחדר?” “אני לא צריכה עזרה.” הדלת תמיד נעולה. ואם דפקה, מבפנים הידהד: “מה?” לא “כן”, לא “תיכנסי”, רק “מה”, כמו לזרים.
פעם אחת בלילה שמעה יערה משתעלת. עברה דבורה לדלת, הקשיבה. נכנסה פנימה יערה במיטה, חום גבוה, שותקת בתוקף. הלכה דבורה להכין חלב חם עם דבש וחמאה, כמו שאמא שלה הכינה בילדותה. יערה קיבלה, לא תודה, שותה. “למה עם חמאה?” שאלה. “ככה זה מועיל,” השיבה דבורה. “זה מגעיל.” “עוזר, לא?” שקט. “בסדר,” אמרה יערה. זו הייתה המילה האמיתית הראשונה שלה אליה.
אחר כך רצו ג’ינס כמו של שירה מהכיתה יקר, רקומה. הכסף לא הספיק, דבורה אכלה צהריים במקום העבודה את הכי זול, ובערב תה ולחם בבית. אבל קנתה. חזרה והניחה על מכתבה. יערה הסתכלה על המכנסיים, עליה, שוב למכנסיים. לא אמרה כלום. אלא כשעה אחרי, יצאה מהחדר לבושה ואמרה: “יושבים טוב.” “מצוין,” ענתה דבורה. “תודה,” הוסיפה יערה, שקט, כאילו יורק לה מתוך הגרון.
ככה זה נבנה. לא סרט, שם הילדה המאומצת מחבקת את האם. כאן זה “יושבים טוב” ו”בסדר”. ואת מחזיקה בזה, כי זה מה שיש.
שלוש שנים יערה גרה איתה בחטיבה ואחר כך עברה לאוניברסיטה, חינוך יסודי דווקא. דבורה הופתעה, ילדה עם כזה אופי וילדים? אבל יערה נחושה, דבורה לא מתווכחת. במעונות יערה התקשרה לעיתים רחוקות, אחר כך יותר. באה לסופי שבוע, אכלה מרק עדשים, סיפרה מהלימודים. משהו ביניהן השתנה המרחק הרגיע אותן.
אבל כל מה שסיפרה היה חיצוני על המגורים, הלימודים, החברות. כלום על עצמה.
בשנה שעברה, במרץ, התקשרה יערה, בקולה נשמע משהו מוזר. דבורה שאלה: “הכול בסדר?” יערה ענתה: “כן, סתם עייפה.” המשיכו לדבר על משהו אחר. דבורה חשבה אחר כך אולי הייתי צריכה לשאול אחרת. “הכול בסדר” תמיד עונים “כן”. איך שואלים באמת? לא ידעה.
את מה שקרה במרץ, סיפרה יערה רק אחרי שנה, כשמיכאל כבר בן ששה שבועות, בוהה כבר שעה שלמה בפינה אחת של התקרה.
המדריך שלה באוניברסיטה, מהחוג, היה גבר שמדבר כמו שמבין אותך מבפנים. הוא היה נשוי, יערה ידעה. אחר כך אמרה לעצמה זו לא סיבה, לא תירוץ, לא הייתי צריכה. אבל כשאת בת עשרים ושתיים, ומישהו מסתכל עלייך כאילו את האישה הכי מעניינת בעולם קשה להגיד “לא”, במיוחד כשגדלת בבית נוער ואף אחד עוד לא הסתכל כך.
הכול נגמר באוקטובר, כשאשתו באה לחוג, צעקה במסדרון, לפני כולם. אמרה מילים איומות. המדריך יצא ולקח אותה ביד, הלך איתה. לא חזר, לא הביט לאחור.
יערה עמדה והביטה בגב שלו. אחר סגרה את עצמה בשירותים שעה. איש לא בא. ראו, שמעו, איש לא נכנס.
אחרי שלושה שבועות הופיעו שני פסים על הבדיקה.
יערה ישבה על האמבטיה, מביטה בבדיקה המון זמן, קמה, שטפה פנים במים קרים, הסתכלה על עצמה במראה ולחשה: “אז מה.” אחר כך התקשרה לתמר מהחוג, החברה היחידה שסמכה עליה בלב שלם.
“תבואי לגור אצלי, כמה שתצטרכי,” אמרה תמר.
למה לא התקשרה לדבורה?
יערה ניסתה להסביר, וזה נשמע שקט ונורא:
“היית מתחילה לפתור. להגיד מה צריך לעשות. היית מתקשרת למוסדות, דורשת מהאבא דמי מזונות, לוקחת חופשה מהלימודים. היית עושה מזה משימה. ואני רציתי רק שמישהו ישב לידי ויחזיק לי את היד, פשוט יהיה. את לא יודעת לשבת בשקט, אמא. את יודעת לעשות.”
דבורה לא התווכחה. היא הרי ידעה שהאמת.
החודשים עברו. תמר התגלתה כחברה אמיתית בלי עצות, מבשלת מרק, קמה בלילות להביא כוס מים. אנשים כאלה נדירים. דבורה הייתה אסירת תודה בלי לדעת להגיד לה את זה.
מיכאל נולד בינואר בריא, רעשני, משיער כהה ומבט של “אני לא מרוצה”. לידה תמר לצידה, לא אמא.
כשהכול סופר, דבורה ישבה ושתקה. בסוף אמרה: “הייתי צריכה להיות אחרת.” “כן,” ענתה יערה, “כנראה.” “לא ידעתי, באמת לא ידעתי.” “אני יודעת,” ענתה יערה. לא פיוס, לא סליחה פשוט עובדה.
עכשיו הן גרות ביחד. דבורה נותנת ליערה את החדר הגדול, עריסה למיכאל, קנו משכנה שרה המפורסמת, נכנסת כל יום־יומיים עם סירים ועצות. “איזה מותק,” היא אומרת, “ילד רועש זה טוב, השקטים הם הקשים, תאמיני לי.” יערה שותקת בלעג, אך סופגת את העצות, כי שרה, לטורדנית, באמת עוזרת שומרת על מיכאל, מרגיעה גזים, מביאה רופאה מהמשפחה.
דבורה כבר לא עובדת, הפנסיה מאפשרת לה לחיות צנוע אבל רגוע. לפעמים כאב ברכיים, לפעמים לחץ דם, במיוחד בפברואר, אבל היא לא מזכירה זאת לא חפצה להכביד.
הן לומדות לחיות יחד. זה תהליך שתי נשים שלא ידעו לדבר באמת אף פעם. בבוקר יערה מאכילה את מיכאל, דבורה מבשלת דייסה, שותות תה בשתיקה. לפעמים יערה זורקת “הוא ישן לילה שלם, תדעי לך,” או “נראה שעוד שן יוצאת כאן.” דיבורים קטנים, שקטים, ראשונים.
באפריל גדי מתקשר.
דבורה יושבת עם עיתון במטבח, הטלפון מצלצל, היא בוהה במסך “גדי”. לא מחקה את המספר, למה? לא יודעת.
“כן?” עונה.
“דבורה, זה אני.” קולו אחר. פעם היה מלא בטחון, קצת לעגני. עכשיו שקט, עייף. “אפשר להיפגש?”
קובעים בקפה ליד הבית. גדי נראה כאילו עשרים שנה הלמו בו. רזה, שיער מאפיר כולו, עיגולים מתחת לעיניים. דבורה מתבוננת, ומבינה שכבר איננה כועסת. הכעס התפוגג מזמן, נשארה עייפות.
הוא מזמין תה. מערבב בסוכר הרבה זמן, לבסוף לוחש: “באפריל גילו לי. בלבלב. ניתוח ביוני.”
היא שותקת.
“אני לא מבקש רחמים,” מוסיף מיד, “פשוט לרצות לספר. הייתי לבד עם זה הרבה זמן. הבנות כבר גדולות, עסוקות, גם אשתי… את מבינה. היא בסדר, רק…” הוא משתתק. “רק רציתי להגיד לך שטעיתי אז. כשרק עזבתי. זה היה לא בסדר, אני מבין.”
“אתה מבין,” חוזרת, לא כשאלה. הצהרה.
“עכשיו אני מבין,” מביט בה. “אני מוכר את הדוכן פלאפל שלי, יש קצת כסף. רוצה לתת לכם.”
דבורה מניחה כוס.
“למה?”
“אתן צריכות דירה גדולה יותר.” הוא מדבר כאילו יודע מה קורה אצלה בבית. מתברר שרה. שרה המופלאה והכל יודעת. “שמעתי שיש לך ילדה עם תינוק, צפוף אצלך.”
“לא עניינך.”
“דבורה.”
“לא עניינך, גדי.” אין כעס בדיבור, רק יובש. “זה בשבילך שתרגיש יותר טוב.”
הוא לא מתווכח. כנראה מבין.
בדירה, בדרך חזרה, האוטובוס נוסע, האביב כבר ירוק, משהו פורץ בין הבוץ. דבורה חושבת שגדי נראה רע, שזה רציני, עשרים שנה לא ראתה אותו ולא חסרה לה התחושה, אבל עכשיו איכשהו לא אכפת לה. כן אכפת לה, שהוא רע.
בבית, היא מספרת ליערה.
יערה מביטה בה, מיכאל חבוק אצלה.
“נו?” אומרת.
“הוא רוצה לתת כסף.”
“לא,” היא אומרת מיד.
“יערה.”
“אמא, הוא עזב אותך כי לא יכולת ללדת. הבנת את זה? הוא הלך מאשמתך, כאילו זה את אשמה. ועכשיו הוא נותן כסף כי רע לו, כי מפחד. לא.”
דבורה מביטה בה.
“ואם אקח?”
“אני לא מבינה אותך.”
“את לא מבינה עליי הרבה,” עונה בשקט, “וגם עליו. הוא בן אדם רע? עשה רע? כן. אבל הוא לא רשע. סתם חלש הרוב כאלה.”
“ואת סולחת?”
“כבר מזמן. פשוט לא היה מתי להגיד.”
יערה מביטה בה, משהו משתנה בפנים אולי כעס, אולי אחר. דבורה לא קולטת.
“זאת ההחלטה שלך,” לבסוף יערה אומרת, “חיים שלך.”
דבורה לוקחת את הכסף. לא רק כי צריכות דירה נכון, במעט חדרים צפוף: למיכאל צריך חדר, ליערה שקט ללימודים. אבל גם כי גדי היה חייב לשחרר. זה עניין שלו עם עצמו, והיא לא מפריעה.
יערה מתרחקת, לא מתווכחת, רק שותקת יותר, מביטה לצדדים. אותו דפוס של ילדות מכנסת פנימה.
שרה מגיעה לערב עם סיר חומוס, מביטה על שתיהן, מרימה גבה: “שתיכן אותו הדבר שתיהן עקשניות ושותקות כשצריך לדבר.”
יערה מחייכת כמעט: “שרה, אני מעריכה אותך, אבל זה לא הנושא שלך.”
שרה לא נעלבת. מניחה אוכל, הולכת, ולמחרת כבר פה שוב.
הקיץ עובר. מיכאל גדל, השיניים הראשונות יוצאת וכולן סובלות ביחד. יערה מגישה עבודת גמר, דבורה נשארת עם מיכאל כדי שיערה תלמד. חלוקת תפקידים חדשה וטובה אף אחת לא מודה בכך בקול רם, אך שתיהן יודעות.
באוקטובר מגיע מכתב מגדי לא מייל, נייר אמיתי: “הניתוח ב־12 בנובמבר. לא יודע איך יסתדר. אבל אם לא תודה על אז. על שלא האשמת. על שלקחת.” בלי כתובת, בלי בקשה לתגובה.
דבורה קוראת פעמיים, שמה במגירה.
יערה רואה, שואלת: “מאיפה?” “מגדי,” עונה. יערה מהנהנת, לא מוסיפה.
ואחר כך, ערב ראש השנה.
שלושים ואחד בדצמבר, רק הן ומיכאל. שרה נסעה לבת, תמר הזמינה ליערה, יערה נשארת. לא מתכננות לחגוג קונות תפוזים, יערה עושה סלט ביצים, דבורה שולפת עוגת שמרים מהמקפיא. מיכאל ישן בשבע, לא טורח בכבוד החג.
בעשר שתיהן ליד שולחן, הטלוויזיה מרעישה ברקע. יערה אוכלת ומביטה בצלחת. דבורה לוגמת תה, חושבת מה ראוי לומר ולא מוצאת.
אז יערה מרימה ראש.
“כתבתי לו,” אומרת לפתע, בלי הקדמות. “כשהמיכאל נולד. כתבתי שיש לנו בן.”
דבורה מבינה על מי מדובר, מניחה תה.
“ומה?”
“הוא לא ענה,” יערה אומרת, “חסם אותי בכל מקום. פשוט נעלמתי עבורו. גם מיכאל.”
דבורה שותקת.
“אני מבינה שזה אני אשמה,” ממשיכה יערה. “אני יודעת שהוא לא שלי, היה כאילו זר כל הזמן. אבל לפחות… לא יודעת. היה יכול לכתוב משהו. אפילו סתם ‘אל תכתבי לי’. רק שאדע שזה נקרא. עכשיו פשוט חסם. כאילו אני לא קיימת. כאילו מיכאל לא קיים.”
מביטה בחלון כבר מתחילים זיקוקי שווא לשנה החדשה, עוד שעתיים.
“כואב לי, אמא,” יערה לוחשת, “שבחרתי אדם כזה. שנתתי לו הכול. ששתקתי חודשים כי התביישתי. עכשיו גם את זה להתבייש שאני לא מצליחה להסתדר.”
דבורה מביטה בה, חושבת שהיה טוב לומר משהו חכם משהו שיישאר. אבל לא מוצאת. חכמה אף פעם לא מגיעה בזמן, תמיד אחר כך. אז היא אומרת רק את האמת: “טיפשה שכמותך.” יערה נועצת בה מבט. “גם אני עשיתי טעויות. בחרתי לא נכון. התחתנתי עם מי שאת הבכי הראשון ברח, וכל החיים חשבתי שאני אשמה, לא מספיק טובה, לא מספיק אישה, לא ידעתי ללדת. גם אני ישבתי לבד. הרבה שנים. רק את היית לי. אבל את את כבר לא לבד. יש לך אותנו, את שומעת? את, אני, ומיכאל הזה כאן. את לא לבד, יערה.”
יערה מביטה בה, עיניה משתנות, כל העייפות שהחזיקה הרבה זמן נשפכת.
“כעסתי עלייך,” אומרת, “מאוד. שלא שמתי לב. שתמיד עבדת. שלקחת כסף מגדי. שסלחת לו.”
“אני יודעת.”
“עדיין לא מבינה איך.”
“את מבינה, פשוט לא מסכימה לקבל כרגע. זה שונה.”
יערה מרכינה ראש, ואז מרימה שוב.
“אמא, מצטערת שלא התקשרתי. אז, באוקטובר, כשראיתי את הבדיקה. שאני ילדת, ולא היית לידי. חשבתי שאני עושה נכון לבד. וזה היה… גאווה.”
“גם אני מצטערת,” עונה דבורה, “שאני אמא שפוחדים להתקשר אליה. הייתי צריכה לגרום לך לא לפחד. לא הצלחתי. הראש תמיד היה בעבודה. זה עליי.”
שותקות. הטלוויזיה מבטיחה חגיגות.
“הוא יפה,” דבורה אומרת על מיכאל.
“נכון,” יערה סוף־סוף מחייכת, “נראה כמו שחקן, ככה שרה אומרת.”
“שרה אומרת את זה על כל תינוק.”
“נכון. אבל עדיין משמח.”
הן לא מתחבקות. לא בוכות. יערה קמה להרתיח מים, בדרך חולפת ומניחה יד על כתפה של דבורה. ודבורה מחזיקה אותה לרגע. זה הכול ככה זה נראה באמת.
חגגו את השנה החדשה עם תפוזים מול הטלוויזיה. מיכאל התעורר חצי שעה לפני חצות, צעק קצת, יערה הרימה אותו ונרגע. עמדו שלושתן מול חלון, צופות בזיקוקים, ודבורה חושבת לפני שנה הייתה לבד, וגמלאות ולחץ דם בלבד. עכשיו, יש לה בת שאומרת לה סוף סוף את האמת, ונכד שנועץ בה מבט כאילו בודק את איכות הזיקוקים.
אולי זה מה שמכנים התחלה חדשה בלי חגיגיות, רק בשקט, עם תפוזים.
במאי, יערה מגישה עבודת גמר.
דבורה מגיעה לבד, מיכאל נשאר אצל שרה שמגיעה חגיגית, סוודר לבן. דבורה יושבת שורה אחורה. האולם קטן, ריח ספרים ישנים, קצת אבק. עשרה סטודנטים, ועדת פרופסורים. יערה עומדת לפני כולם בשמלה כחולה כהה, עם אותה תספורת שבחרו יחד שבוע לפני. מסדרת שיער, פותחת קלסר.
היא מתחילה לדבר, ודבורה מיד יודעת שני דברים. האחד יערה התכוננה טוב, עומדת בביטחון, עונה בהבנה. והשני היא עייפה מאוד, ועדיין עומדת, מדברת.
דבורה מחייכת אליה, נזכרת בילדה הכעוסה מהפנימייה, מספר מונטה כריסטו. לא ידעה מה היא לוקחת, פשוט לקחה, וכעת היא עומדת בפני ועדה, ומדברת בביטחון, עם תינוק בן שנה בבית.
כאשר הקריאו את הציון, יערה סוקרת את המושבים, מוצאת את אמא מבט ממוקד. ולדבורה משהו מתהדק בגרון, והנה, אחרי חמש־עשרה שנה, הדמעות. לא בכתה מאז מותה של אימא שלה. אבל עכשיו דמעות וזה בסדר. קורה.
אחרי ההגשה, שתו קפה בקפיטריה. יערה מספרת על השאלות, דבורה מקשיבה, חושבת שלא דיברו כך מעולם. אולי אף פעם לא.
למחרת מגיע מכתב מגדי. שוב נייר, בלי כתובת. קצר “הניתוח עבר טוב, הרופאים אופטימיים. תודה.” וזה הכל.
יערה קוראת, מחזיקה זמן רב.
“את חושבת שזה בגלל שסלחת לו?” היא שואלת.
“מה?”
“שהבריא, הניתוח עבר טוב. את חושבת שיש קשר?”
דבורה חושבת, מקפלת את הדף.
“לא יודעת,” בכנות, “אולי זה מקריות, אולי רופאים טובים. ואולי… אני לא יודעת, יערה. אולי גם זה.”
יערה מביטה בחלון.
“היום מיכאל חייך אליי לראשונה, באמת. הרים אליי עיניים וחייך. נכון, לא סתם בגלל הגזים.”
לדבורה שוב נתקע משהו בגרון.
“זה לך,” היא אומרת, “יש לו תחושה שהרגע נרגעת באמת.”
יערה מביטה, אל הילד שלה, שנשכב בסלון ובוהה כהרגלו בפינה השמאלית של התקרה. ואז אל אמא שלה.
“את חושבת?” היא שואלת.
“אני חושבת,” דבורה עונה.
בחוץ אביב אביב אמיתי, ריח של אדמה רטובה ועשב צעיר מגיע עד כאן, למרות העיר. מיכאל נושף באף. יערה קמה, לוקחת אותו על הידיים, עומדת מול החלון, והוא מסתכל עליה מלמטה למעלה. שקט, רגוע, כמו מי שסומך.
