יציאה של דודה
– את לא הולכת בזה, אמר שאול, אפילו לא טרח להסתובב. הוא עמד מול המראה במסדרון, מסדר עניבה, כחולה כהה, ממשי, שקנה בחודש שעבר במחיר שנועה גילתה במקרה, כשחיפשה קבלה מהמקפיא. אני רציני.
שאול, זה ערב העשור של החברה שלך. עשר שנים. אני אשתך.
בדיוק בגלל זה. הוא סוף סוף הסתכל עליה, ובמבטו היה משהו שחנק לה את הנשימה. לא מרוך. מהכרת המראה. היא כבר ראתה את המבט הזה בעבר. מזמן. פשוט לא נתנה לו שם. את אשתי. ולכן אני מבקש ממך להישאר בבית.
למה?
הוא נאנח. לאט, בסבלנות מדודה, שהבהירה: את שואלת שאלות מטופשות ואני נאלץ לבזבז עליך זמן.
נועה. יהיו שם שותפים לעסקים. אנשים רציניים. אולי גם עיתונות.
אז מה?
את… הוא שתק, בוחר מילה. ואז מצא. את פשוט דודה, את מבינה? דודה רגילה. בשמלה הזו שלך, הכחולה, עם הכפתורים. יהיו שם נשים שנראות אחרת.
נועה עמדה בפתח המטבח. בידיה מגבת שכרגע ניגבה בה ידיים. מגבת ישנה, עם דוגמה דהויה. הסתכלה על בעלה וניסתה להבין מתי בדיוק זה הפך נורמלי. מתי מילים כאלה כבר לא דרשו הסבר.
אז עם מי כן תבוא? עם מתן?
הוא לא נרתע. וזה היה הכי מפחיד. לא כעס, לא התבלבלות. מבט שקט, שטוח.
מתן היא העוזרת שלי. היא מארגנת את הערב.
שאול.
נועה, אל תתחילי.
רק שאלתי.
לא רק שאלת. הוא הוריד את הז’קט מהקולב, ניער אותו באלגנטיות הרגילה שלו. את מרמזת. כמו תמיד. נמאס לי מהרמזים שלך.
נועה הניחה את המגבת בעדינות על משענת הכורסה. לאט. הרגישה את רעד קל בידיים, ולא רצתה שיראה.
טוב, אמרה. בסדר, שאול.
יופי. בחן את עצמו שוב במראה, נראה מרוצה. הילדים בבית?
תמר אצל חברה. יואב באוניברסיטה, אמור לחזור עד שמונה.
תגידי לו לא לעשות רעש כשאחזור. אחזור מאוחר.
הדלת נסגרה. נועה נשארה במסדרון, בתוך ריח הבושם שלו שבעבר אהבה, אבל עכשיו הרגיש יקר ורחוק.
היא הלכה למטבח, הרתיחה קומקום. הסתכלה על האדים המתאבכים, וחשבה איך לפני עשרים ושלוש שנה נישאה לגבר שראה אותה אחרת. אז הוא אהב את הצחוק שלה, אמר שצליל כמו פעמון. זה גרם לה להסמיק.
המים רתחו. נועה מזגה כוס, הכניסה שקיק תה, והביטה לאט בזליגת הצבע במים.
דודה. הוא קרא לה דודה.
הייתה בת חמישים ושתיים. לא מאה. לא שמונים. חמישים ושתיים, והיא הייתה בסדר גמור. לא דוגמנית על, אבל ממש לא מה שהוא צייר במילים. היו לה שיער טוב, כהה כמעט בלי שיבה כי היא השקיעה בעצמה, ידיים שידעו הכול: לאפות עוגה, לתפור וילון, להרגיע ילד באמצע הלילה, לסדר ניירת כשבתחילת “אבני יסוד” שלו הסתבך בחשבונות.
מי עזר לו אז? מי ישב איתו לילות?
דודה. יפה.
היא לא בכתה. הדמעות הסתובבו קרוב, הרגישה אותן כמו לחץ בחזה, אבל הן לא יצאו. אולי כי זו לא הפעם הראשונה לשיחה כזו. ראשונה הייתה שלוש שנים קודם, כשאמר לראשונה: “יש לך מה לשדרג את המלתחה.” אז נעלבה. אחר כך התרגלה. אחר כך הניעה ראש. ועכשיו היא במטבח לבד, ובעלה הלך לאירוע עשור עם מתן בת עשרים ושמונה, שאין לה עוגות בתנור, מגבות ישנות, ולא עשרות שנים יחד.
הערב ירד בחוץ לאט. ערב מאי, חמים, ריח פריחה מהרחוב. נועה סיימה תה, שטפה כוס, ניגשה לארון.
בפינה הרחוקה, מתחת למעילים, הייתה תלויה שמלה. בורדו, קטיפה, קנתה לפני שלוש שנים במבצע ברשת “קשת”, מדדה בבית פעם אחת. שאול ראה, עיוות מבט: “לאן תלכי בזה? זה בוטה לגילך.” היא קיפלה את השמלה בשקית, דחפה לעומק הארון. חשבה להעביר הלאה. לא העבירה.
עכשיו היא מוציאה. מנערת. הקטיפה רכה, חמה, חיה. נועה מצמידה לגוף, מביטה במראה.
לא דודה.
צליל מפתח במסדרון. יואב. שומעת אותו חולץ נעליים, זורק ג’קט על כיסא, הולך למטבח.
אמא, יש משהו לאכול?
יש קציצות במקרר. תחמם.
מה את עומדת עם שמלה?
נועה מסתובבת. יואב בדלת, גבוה, עם עצמות לחיים כמו של שאול, עיניים אפורות ועייפות. שנה א’ קשה לו, רואים בהילוך, בהליכה השפופה.
מודדת, אמרה.
יפה. פותח סיר במקרר. לאן את הולכת?
הילה שקטה.
לא יודעת עוד. אולי לשום מקום.
יואב יושב לאכול, מביט בה במבט בוגר, ישר.
אבא הלך לאירוע?
כן.
לבד?
היא לא עונה מיד. תולה את השמלה על כיסא.
יואב.
אמא, אני יודע. אומר בשקט, בלי כעס, כעובדה. גם תמר יודעת. מזמן.
אז הדמעות בכל זאת עולות. לא זולגות, רק יושבות חזק בגרון, ונועה נושמת, מביטה בחוץ, איפה שכבר חושך.
מאיפה? לוחשת לבסוף.
ראיתי אותם יחד באביב. בבית קפה במרכז העיר. הוא לא שם לב. יואב אוכל בלי להרים עיניים. חשבתי אולי ישיבה מקצועית. אבל לא. היה ברור.
ולא אמרת לי.
ומה היית עושה?
שאלה קשה. מה הייתה עושה? עושה את עצמה כלא יודעת. כמו שעשתה שלוש שנים, כשהרגישה דברים מוזרים ושכנעה את עצמה שזה לא, שזה דמיון. יש פסיכולוגיה בבית שגורמת לאישה אחרי חמישים לפחד מהאמת. סיפור נפרד, לא יפה.
לא יודעת, הודתה.
גם אני לא ידעתי. הביט בה. אמא. את יפה בשמלה הזו. באמת.
נועה הביטה בבנה. בילד שקראה לו ספרים בקול, לימדה לקשור שרוכים, ליוותה לבית הספר עם כריך בתיק. תשע-עשרה. כבר בוגר. כבר רואה יותר משקיוותה.
תודה, אמרה.
אחרי ארוחת ערב התקשרה לתמר. הגיעה בערך בעשר, נכנסה בסערה, תיק ורוד וריח בושם זר מחיבוקים.
אמא, מה יש? תמר עוצרת, בודקת את פניה בדיוק של בת חמש-עשרה. אבא אמר משהו?
תתיישבי, נועה אומרת. צריך לדבר.
שלושתן יושבות סביב השולחן, שותות תה. נועה מספרת. לא הכול, אבל מספיק. מה אמר שאול. על השמלה. על מתן. על המחשבות.
תמר מאזינה, נושכת את השפה. ההרגל שלה כשהיא מתאפקת מבכי.
אבא קרא לך דודה? שואלת כשהיא משתתקת.
כן.
זה… תמר מנענעת ראש, מחפשת מילה. זה לא הוגן.
נכון, נועה מסכימה.
אמא, את תלכי למשהו? בכלל?
נועה מביטה בשמלה על הכיסא.
עוד לא יודעת.
אותו לילה לא נרדמת. שוכבת בצד שלה במיטה הרחבה, חושבת. חושבת על כל השנים, עשרים ושלוש, על הנעורים שהשקיעה בבית, בילדים, בגבר הזה. עזבה עבודה אחרי הולדת יואב. הייתה תופרת נהדרת בסטודיו במרכז, מנהלתה, רבקה, העריכה אותה, אמרה שיש לה ידי זהב. שאול אז אמר: “למה לעבוד? אני אפרנס.” והיא האמינה. הוא באמת דאג אז.
חיים טובים. מתהפכת ומביטה בתקרה החשוכה.
מה היא יודעת לעשות עכשיו? לתפור. לבשל. לנהל בית. להיעלם. האחרונה יצאה הכי טוב.
לא. היא לא תחשוב כך. יודעת לתפור וזה לא מעט. יש לה ידיים, ראש, ניסיון, גם לא רשמי, כי עבדה בבית, לילדים, לשכנה רונית שתמיד אמרה שמלות של נועה יפות מהחנות.
מחשבות מסתובבות. נרדמת וקמה, נרדמת וקמה. בשלוש וחצי הדלת נטרקת. שאול חזר. שומעת אותו הולך למקלחת, מים. ואז נכנס למיטה, שותק, נרדם במהרה.
נועה ערה עוד זמן רב.
בבוקר הוא יוצא מוקדם, כמעט בלי ארוחת בוקר. זורק תוך כדי:
השבוע אהיה עסוק, אל תחכי לי לארוחת ערב.
דלת. שקט.
נועה מוזגת קפה, מתיישבת מול החלון. גשם דק נופל, עלים בורקים מכחול. לוגמת וחושבת. חושבת ברוגע קריר, מוזר לה. אולי כשכאב מגיע לסף מסוים, הוא הופך למשהו אחר. למשהו מוצק, צלול.
האירוע ביום שישי. היום שלישי.
עוד שלושה ימים.
היא שולפת טלפון וכותבת לחוה. חוה כהן הייתה רואת החשבון שלהם שנים, עברה לחברה אחרת, נשארו בקשר, קפה פה ושם. חוה חכמה, עניינית, חמישים, יודעת לראות נטול משקפיים ורודים.
“את פנויה היום?”
התשובה מהירה: “כן. בשלוש, קפה לבנה?”
נועה: “סגור”.
ישבו בבית קפה קטן. חוה באה בחליפה אפורה, שיער קצר, עיניים חודרות. מקשיבה. לא קוטעת. רק פעם אחת הרימה גבה על “דודה”.
באמת כך אמר, ציינה חוה.
כך אמר.
ועל מתן את יודעת מזמן?
חשדתי מזמן. יואב אישר אתמול.
חוה מסובבת את הספל.
נועה. אני אגיד משהו, ואל תיעלבי.
תגידי.
ידעתי. חוה מביטה ישר. עוד כשהייתי באבני יסוד, לפני שנתיים. ראיתי אותם יחד. לא אמרתי. חשבתי לא ענייני. מתחרטת. סליחה.
בסדר, אומרת נועה אחרי שניה. עזבי. לא קריטי.
מה את מתכננת?
נועה מביטה בה.
להגיע לאירוע.
חוה נדה בראשה לאט.
עם הילדים?
עם הילדים.
את מבינה שיהיה עניין?
מבינה.
את מבינה שהוא יכעס?
יודעת.
חוה שוב שותקת.
אוקיי. מה את צריכה?
נועה מחייכת, לראשונה יומיים.
תסרוקת. לבד לא אצליח.
ערב חמישי, תמר יושבת לידה מול המראה, מסרקת באיטיות, בזהירות של ילדה ברגע חשוב. לשיער של נועה נפח, כהה, הצבעה קלות להעלים שיבה. היא מביטה על עצמה.
אמא, את לא מפחדת? תמר שואלת.
קצת.
אבא יכעס.
כנראה.
ואת?
לא אומרת כלום, עונה מול המראה. פשוט אכנס.
תמר סיימה, צעד אחורה, בוחנת.
יפה, מחייכת. את תמיד היית יפה, פשוט שכחת.
נועה מסתובבת, מחבקת אותה. תמר נבהלת רגע, אחר כך עונה.
השמלה מונחת על המיטה. בורדו, קטיפה. נועה לובשת אותה לאט, רוכסת מאחור, תמר עוזרת. מביטה במראה.
אישה זרה באה מולה. לא, לא זרה. נשכחת. זו שהייתה לפני שוויתרה.
איפור מינימום. מסקרה, אודם טרקוטה בהיר, פעם אהבה. עגילי אוניקס שחור מתנה מאמא.
אמא, קורא יואב מהמסדרון. מונית כבר למטה.
מיד.
היא לוקחת תיק קטן, ישן אבל טוב. יוצאת.
יואב מביט בה, אומר:
וואו.
וואו, מסכימה תמר.
נועה לובשת מעיל. הידיים עוד קצת רועדות, מבחינה, מאטה תנועות. בנחת. בשקט.
בואו, פוסקת.
מלון “כוכב הצפון” מכובד, לא הכי יוקרתי, אבל עם סטייל. שאול בחר בשל המעמד: אולם גדול, תקרות גבוהות, קייטרינג איכותי. פעם הייתה כאן בחתונה, שמונה שנים אחורה. זוכרת רצפת השיש, נברשת גדולה.
מונית בכניסה. נועה ראשונה יוצאת, נושמת אוויר ערב מאי מתקתק, ריח עץ תות.
אמא, לחש יואב, אנחנו איתך.
יודעת. היא לוקחת את ידה של תמר. בואו.
בלובי כבר כמה אורחים מיהרו במעלה המדרגות עם תגיות שם על הז’קטים. נועה צועדת בשקט אל דלפק.
ערב טוב. את לאירוע של “אבני יסוד”?
כן. אני אשתו של שאול לוי. אלה הילדים שלנו.
הפקיד נעצר שנייה, מהנהן.
קומה שניה, אולם “ענבר”.
באולם “ענבר” מלא אנשים. לבושים היטב, ריח בושם יוקרתי, צחוק ליד הבר, מוזיקה חרישית. נועה נעצרת בכניסה, חשה מבטים נעים לעברה. היא מעריכה את הניכרות. הם מכירים את שאול, את דרכו בשנים האחרונות, יש כאלה שמכירים גם את מתן. אף אשתו לא הכירו.
רואה את אבא? תמר שואלת.
עדיין לא, נועה סוקרת את האולם. נמצא.
שאול ליד הקיר הרחוק, בשולחן חטיפים. משוחח עם שני גברים בחליפות כהות, אחד מהם מוכר לה מרדכי אזולאי, שותף ותיק, אדם כבד, מבט קשוח. שאול כיבד אותו. או פחד ממנו. קשה לדעת.
צמוד לשאול עומדת מתן.
נועה מביטה בה לראשונה, שם פנים למחשבות. צעירה, גבוהה, בשמלה כחולה, שיער מסודר היטב, יפה. היא קולטת את זה בשקט, בלי מרירות, כמו מזג אוויר. יפה. עשרים ושמונה. ידה נחה על זרועו של שאול בטבעיות של מישהי שבטוחה במקום שלה.
הנה אבא, מצביעה תמר. קולה יציב. עם הבחורה בכחול.
נועה מתקדמת.
היא הולכת לאט. אנשים מפנים דרך. לא מביטה ימין שמאל, רואה רק ישר לשולחן.
שאול רואה אותה שלושה מטרים לפני. פניו משתנים מיד. פה נפתח קלות ואז ננעל. עיניו קשות.
נועה, הוא לוחש. מה את עושה פה?
הגעתי לאירוע העשור שלך, היא עונה ברוגע. עשר שנים. אירוע חשוב.
מרדכי אזולאי מביט בה, אחר כך בשאול, שוב בה.
נועה לוי? אומר, בחום מופתע. שנים לא ראינו. את נראית נהדר.
ערב טוב, מרדכי. מחייכת.
מתן עושה צעד קטן לאחור. ידה מחליקה מזרוע של שאול.
בדיוק אז, תמר שהייתה מוטה לאחור, יוצאת קדימה. חמש-עשרה. עיניים כהות, יציבה. היא רואה את מתן באותו מבט חסר פשרות שיש לילדים שרק האמת חשובה להם.
אבא, פונה תמר, בקול לא רם, אבל די חזק שסביבת השולחן שומעת. למה חיבקת אותה? זו לא אמא.
משהו באולם משתנה. כאילו שמישהו הנמיך את המוזיקה. שניים הפונים ליד מרדכי מחליפים מבטים. אישה בשרשרת פנינים בשולחן השכן מסובבת ראש.
שאול מחוויר. רואים את זה מבעד לשיזוף.
תמר, מתחיל. זו עבודה, אסביר…
אבא, אני כבר לא ילדה, תמר באותו הקול. אני ויואב יודעים מזמן.
יואב עומד לידה, בשקט, זרועות שמוטות. לא מדבר, בוהה באביו.
מרדכי משתעל, מניח כוס בערמה.
שאול, אומר, במילה אחת הכל: תוכחה, רווח, העתיד. נדבר אחר כך.
מהנהן בזקנתו המרשימה לנועה, פונה לאורחים אחרים. שני השותפים הולכים אחריו.
מתן לוחשת,
אני אלך לבדוק את הקייטרינג.
ונעלמת.
נשארו שאול ונועה, מלווים בילדיהם. הוא מביט בה הבעת עייפות ישנה, עכשיו היא רואה זו לא עייפות, זו מבוכה. הוא לא יודע מה לעשות.
נועה, הוא ממלמל, יודעת מה עשית?
הגעתי לערב העשור שלך, חוזרת. עשר שנים. חשוב.
היא לוקחת כוס מהקרוב. שמפניה. הבועות עולות.
היית יכולה להישאר, קולו נמוך. כמו שביקשתי.
הייתי יכולה, מנידה. אבל לא נשארתי.
מביטה עליו, וברגע הסופי משהו מתבהר. לא כעס. לא ניצחון. בהירות בלבד. מביטה באיש עם החליפה היקרה, העניבה והכפתורים והחיים שחיה צידו וכל מה שעולה: כמה שנים בוזבזו.
אני אשתה לחיי החברה שלך, אומרת. ואצא. הילדים עייפים.
פונה לילדים.
בואו, לוחשת.
הולכים ליציאה, נועה מרגישה מבטים. חלקם סקרנים, חלקם משתתפים, חלקם שופטים. היא זה לא אכפת לה. לא באמת. זה לא כואב יותר מהכאב שכבר עברה.
ליד הדלת יואב לוקח זרועה.
את גיבורה, אומר.
רק באתי, עונה.
באת, הוא מסכים. זו גבורה.
בבית היא תולה את השמלה ברכות, שוטפת פנים, הולכת לישון. לראשונה חודשים ישנה עמוק. עד תשע בבוקר.
מה שקרה אחרי, קרה לאט, כמו הפשרת אביב. לא מיד, לא יום אחרי, אבל בתוך שבועיים. נועה שמעה על כך מחוה, מפי תמר שקראה הודעה באפליקציה. מרדכי אזולאי ויתר על חוזה גדול, לא ישירות אלא דרך מתווך. אחרי שראה מה קרה באירוע, איבד את האמון בשאול. לא מהעובדה שיש לו רומן אנשים נופלים. אלא כי הביא אותה לאירוע רשמי על פני אשתו. זו הייתה חוצפה למשפחה, לסדר. כאלה לא סולח.
אחרי מרדכי באו אחרים. עסקים ורפיוטציה בונים שנים, הורסים בקלות. התחילו שאלות. דירקטוריון “אבני יסוד” הטיל ספק, נמצא שחוזים נחתמו שלא כרגיל. הסיפור התברר כעמוק, רחוק מסתם שמלה ומתן אבל לפעמים חוט אחד מושך אחר.
מתן עזבה את החברה שלושה שבועות אחרי האירוע. בשקט. הגישה התפטרות ונעלמה. שאול נראה אבוד.
לאחר מכן בא הביתה, התיישב. נועה הגישה צלחת מרק ויצאה מהחדר. הוא ישב הרבה זמן. היא שמעה אנחותיו.
בערב קרא לה.
נועה. אנחנו צריכים לדבר.
נכון, הסכימה. רק תאמר: אתה רוצה לדבר, או שיתקשיבו לך?
הבדל. בהתחלה לא קלט, אחר כך הבין. הוריד עיניים.
תסלחי לי, אמר.
היא יושבת מולו. ידיה על הברכיים, שקטות. מביטה בו, חושבת: מאוחר מדי. לא כעס, פשוט פיוס דורש לב פועם, וכבר ביניהם זה יבש מזמן. איפשהו בין השנים והמילה “דודה”.
אני שומעת, אמרה. לא סליחה. הוא הבין.
גירושין פתחה בעצמה, חודש אחרי, בשקט, עם עורך דין שחוה המליצה עליו. דירה חולקה. הילדים נותרו אצלה. על זה שאול לא התווכח.
תוך כדי, פתחה סטודיו קטן לתפירה, שני חדרים, ליד הבית. התלבטה קונדיטוריה הייתה קלה יותר, אבל הידיים זכרו מחט וחוט. רבקה, המנהלת הישנה, כבר בפנסיה, שמחה לשמוע: “נועה, היית צריכה לעשות את זה לפני עשור”.
היה נעים, וגם קצת כואב. אז לא הרגישה מסוגלת. עכשיו כן.
חודשים ראשונים היו קשים. כסף בקושי, לקוחות לא רבים, עבודות עד מאוחר וסיום כל יום עם כאב גב. תמר קפצה מדי פעם, למדה על בדים, ישבה עם שיעורים בפינה. לנועה נצנצה המחשבה: אולי גם לה יש יד. לא מיהרה להחליט.
יואב עבר תקופה משלו. שאול ניסה לפגוש בו, התקשר. יואב הלך, חזר שותק. ערב אחד אמר:
הוא רוצה שאבין אותו.
ואתה?
לא יודע להבין מי שמתבייש באשתו. הביט בחלון. אמא, את תמיד היית… פשוט נורמלית. תמיד.
תודה, בן.
אני מתכוון לזה.
יודעת.
עצר.
יש לי עניין עם הדס, אמר פתאום חברה שלי.
נועה הרימה מבט.
היא אומרת שאחרי הכול לא יודעת איזה אבא אהיה. פוחדת משחזור.
זה לא שלך, יואב.
אני יודע. היא לא.
נועה חיפשה מילים.
תן לה זמן. תראה לה בעיניים, לא במילים.
הנהן. זה נמשך הרבה, לפעמים היה קשה, אבל נתנה לו שקט להתבגר בעצמו.
הסטודיו הלך וגדל לאט. אחרי שנה לקוחות קבועות. אחרי שנה וקצת שמלות כלה. לקחה עוזרת, מיכל. צעירה, זריזה, שונה ממתן יש לה ידיים אוהבות ועין טובה. עבדו בשקט, בהשלמה, ידיים מסונכרנות על בד.
חוה נכנסה מידי פעם, שתו תה בין גזירות, דיברו אישה לחברתה. פעם אמרה:
יודעת למה אני מעריכה אותך? את לא כועסת.
לפעמים אני, נועה הודתה.
זה לא כעס, זו תרעומת. כעס שורף, תרעומת חולפת.
נועה חשבה נכון.
תמר בגיל שבע-עשרה החליטה סופית תלמד עיצוב. בלי צעקה, בלי דרמה, מפיה קיבלה סקיצה, שמרה. יש בזה משהו מעט פרוע, חי.
זה שלך, אמרה לה.
את לא מתנגדת?
לא. זה שלך, ואת יודעת את זה.
תמר חייכה, מאופקת אבל חמה.
אמא. השתנית.
השתניתי?
פעם הכל היה: “מה אבא יגיד? מה יחשבו?” עכשיו לא.
נועה הסתכלה עליה.
מאוחר למדתי, הפטירה.
לא מאוחר. תמר אספה ציורים. את בסדר.
זו הייתה המחמאה הכי טובה. “את בסדר” ממי שרואה אותך באמת.
את שאול ראתה לעיתים רחוקות. לפעמים בא לקחת דברים של הילדים. נראה לפעמים מתוחזק, לפעמים לא. שמעה שהוא כבר לא בראש החברה, עובד כאחראי קבלנים. ירידה. לא חשבה על זה הרבה. יש לה את שלה.
הקיץ של השנה השלישית לאחר הגט היה יפה. חם, מלא. הסטודיו עבר לחלל גדול, נוסף צוות. בערבים ישבה לפעמים במרפסת, בדירה חדשה, שאת רכשה לראשונה לעצמה לבד מהלך לא קל, אבל דרוש שתתה תה, התבוננה בשקיעה. לא כל ערב רוב הזמן עסוקה, אבל כשהייתה עוצרת, ראתה את הכי פשוט: נעים לה. לא אושר רומנטי, נעים.
אותו סתיו הוא הופיע.
ראתה אותו מעבר לחלון, כשישבה בסטודיו עם קפה וסקיצה טריה. שאול עומד, מהסס. ראתה שהזדקן. לא רק בכרונולוגיה באמת. הכתפיים שמוטות, חליפה קצת מיושנת.
היא יצאה אליו.
שאול, אמרה. כנס.
ישבו בחדר הקטן ללקוחות. שולחן, שני כיסאות, אגרטל פרחים יבשים. היא מזגה תה, הניחה לפניו כוס.
מה נשמע? שאל.
טוב, עניינה. הרבה עבודה. העסק מתקדם.
שמעתי. הביט בה. כל הכבוד.
לא ענתה. החזיקה כוס בשתי ידיים.
נועה. שתק רגע. רציתי להגיד… חשבתי.
חשבת, חזרה. לא שאלה.
טעיתי. בהרבה. מבין עכשיו.
שאול.
לא, תני לי. הרים עיניים. רוצה לומר. היית אשת משפחה נהדרת. גידלת, בנית בית. לא ראיתי. או שחשבתי שזה מובן מאליו. זו הייתה טעות.
נועה מביטה בו. בגבר הזה, לא צעיר, מעט עייף, אבל מזהה גם את ההתלהבות ההיא, וגם את המבט שפגע. הכל אותו אדם. היא יודעת.
שומעת, אומרת.
חשבתי… עוצר. זה מוזר, עזבי.
תגיד.
חשבתי, אולי… לא לחזור, לא. אבל… לראות, לדבר. אני לבד עכשיו, נועה. באמת לבד.
שקט.
נועה מניחה כוס בזהירות. מביטה בחוץ: שמיים אפורים, עלים, אופניים קשורים. חוזרת אליו.
שאול, אומרת. אני לא כועסת. באמת. זה עבר. חבל לי על השנים. לא עליך, על השנים שהיו כאלה ולא אחרות. זה הכל.
נועה.
תן לסיים. בנחת אבל ברור. אתה לא לבד. יש לך ילדים. אתה יודע את זה. הם לא ניתקו קשר. רגע. אבל אני לא יכולה לתת את מה שחיפשת. אני לא יודעת בדיוק מה זה שגרה, הרגל, לא להיות לבד. לא יכולה.
למה?
היא מתעכבת. לא כדי לפגוע, רק לנסח נכון.
כי סוף סוף אני אני. בשקט, לא סנטימנטליות. וזה דרש ממני הכול. אני לא חוזרת אחורה.
הוא שותק. מביט בכוס תה שלא שתה. מהנהן, לאט.
מבין.
יודעת שאתה מבין.
הילדים…
אתה צריך לתקן מול הילדים. זאת שלך, לא שלי. לך אליהם. דבר. יואב… היה לו קשה, אבל פתוח. אם תגיע בגובה עיניים.
שאול קם. מסדר את המקטורן, כמו תמיד. מחווה שהיא מכירה היטב, שנים.
השמלה מתאימה לך, אומר פתאום.
היא מביטה. היום היא לובשת שמלה אחרת. כחולה כהה, צווארון פשוט. תפרה לבד החורף.
תודה, עונה.
הוא יוצא. שומעת את הדלת. שקט.
נועה יושבת עוד רגע. בחדר הקטן שקט, מעט קריר. פרחים יבשים. כוסות תה מתקררות. סקיצות בקצה השולחן.
קמה, שוטפת כוס, שבה לשולחן, לוקחת עיפרון ומתכופפת אל הדף.
לפתח הדלת מציצה מיכל.
נועה, הלקוחה הבאה הגיעה.
תודה, נועה עונה. תגידי לה לחכות דקה.
מיכל מהנהנת, סוגרת דלת.
