«תתקן והמשאית שלך», המנהל גיחך אל שָמעון המנקה. כעבור רגע, אפילו הגיחוכים נעלמו כולם.
זהו, הגענו לסוף הדרך. נהג המשאית קפץ מן הקבינה ומחץ את הבדלי סיגריה מתחת לנעליו.
המנוע נשף נשיפה אחרונה ונדם. מתחת ליריעת הברזנט של הסמי-טריילר שכבו שתים-עשרה טון עגבניות, שבארבע שעות אמורות לעמוד בקירור של רשת שיווק גדולה. המשאית חסמה את המסילה של המרכז הלוגיסטי, וכל המכוניות מאחור לא יכלו לצאת.
יוסי בן-הרון, הבעלים והאחראי של המקום, התרוצץ ליד המנוע. סביבו עמדו מכונאי, שני נהגים וסַפָּר שקראו לו לתקן איש בחולצת עור עבה, עם שרשרת זהב על היד.
איתן, מה יש שם? המנהל תפס את הסַפָּר בכתפו.
המנוע נתקע, האלקטרוניקה הלכה. רק גרר ומפרקת מנוע. לפחות עשר שעות עבודה.
יש לי חוזה על הכף! אם נפסל זה סוף הדרך בשבילי!
הסַפָּר משך בכתפיים וחיפש טבק. נהג המשאית תקע מבטו בטלפון. יוסי בן-הרון הרים קולו על המכונאי והנהגים, מאשים שלא שמרו, שלא בדקו, שתמיד הכל נופל על כתפיו.
שמעון הלך עם מטאטא מהמחסן המרוחק. מעיל ישן, מגפי גומי, פנים חרוצות קמטים עמוקים. כל היום העביר ארגזים והטאטא את החצר עבודה שצעירים צחקו עליה, קוראים לו ״פרופסור המטאטא״.
הוא התקרב אל הקבוצה והביט על המנוע בשקט.
בן-הרון, תן לי רגע, אמר בשקט. עניין של חמש דקות.
כולם הסתובבו יחד. איתן צחק ראשון, אחריו הנהגים.
מה, זקן, תטאטא את המנוע עם המטאטא?
יוסי בן-הרון כעס, אבל מיד עבר עליו משהו עצב, ייאוש, רצון לפרוק על מישהו. הוא התיישר, אמר בקול לכל השוק:
שמעון, אם תתקן בחמש דקות המשאית שלך. אני מעביר לך בעלות, שבועה של יהודי. ואם לא אני מקזז מהשכר שלך את כל הזמן הזה. מסכים?
הקהל פרץ בצחוק. היה מי ששרק, היה מי ששלף טלפון לצלם סרטון.
הזקן הולך להיות מיליונר!
יאללה, פרופסור, תראה מה אתה יודע!
שמעון הנהן, בלי להרים עיניים. הניח את המטאטא, ניקה את הידים במעיל, ושלף מברג עתיק מהכיס.
נתקו את הקו, אמר בפשטות.
יוסי בן-הרון עדיין חייך, כששמעון פתח את מכסה המנוע. איתן עמד עם סיגריה, ממצמץ בעיניים. נהגים הסתכלו אחד ריחם, אחד חיכה לראות אותו הופך לבדיחה.
שמעון עבד ברוגע, אבל בידיים בטוחות. ידיים מצולקות, מלאות כתמים, עבדו מאליהן: הידק מגע, ניקה צינור, הבריש עם היד על חוטים. הצעירים צילמו, דיברו בלחש.
נהג, תסובב את המפתח, זרק שמעון.
הנהג גלגל עיניים, אך שמע בקולו. סובב. המנוע נשנק פעמיים ואז החל לשיר, חלק, חזק, בלי תקלה.
שקט כזה, עד ששומעים עורב נוחת על גג המחסן. כעבור דקה, אף אחד כבר לא צחק.
איתן הפיל את הסיגריה. יוסי בן-הרון פער פה, אך שום מילה לא יצאה. הנהג בקבינה בהה בלוח השעונים.
זהו, אמר שמעון וניק את ידיו במעיל. מגע מלוכלך, צינור סתום. עניין של דקה.
הרים את המטאטא, עמד ללכת. יוסי בן-הרון נעצר, תקוע במקומו.
רגע. איך אתה… מאיפה אתה יודע?
שמעון עצר, בלי להסתובב.
שלושים שנה עבדתי במפעל עבור משרד הביטחון. תיקנתי מערכות שיגור. אחרי שסגרו את המפעל, הכל קרס. אשתי נפטרה, הדירה נגנבה ע״י רמאות חתמתי מבלי להבין. ומאז אני נודד.
הלך לכיוון המחסן. יוסי בן-הרון רץ אליו, תפס בכתפו פתאומי, אך לא ברוטאלי.
חכה. אני רציני.
שמעון הסתובב. המנהל הביט בו כאילו פגש אותו לראשונה.
את המשאית לא אוכל להעביר אליך. זה היה רגע של שטות, באמת. אבל מענק אני נותן שבועה זה שבועה. רק תגיד, מה צריך?
שמעון הרים עיניים.首次 הסתכל ישר לעיני המנהל.
כסף אין לי מה לעשות בו. אבל אם עבודה תסדרו סדנא ראויה. שלא יתקעו פה כל הרכבים. אצלכם הכל על חוט שמנים לא מוחלפים, פילטרים מלאים. הפעם היה מזל, פעם הבאה לא.
יוסי בן-הרון הנהן. איתן הסתובב ויצא, אפילו לא התעכב. הנהגים נכנסו לשלהם בשקט.
בסדר, אמר המנהל. תהיה סדנא. ואתה עובד שם. עם משכורת הגונה.
שמעון הרים את המטאטא, הלך למחסן. הלך אותה הליכה, אותה שקט אבל הפעם, מאחוריו עמדו עובדים, שקטים, חושבים.
כעבור שבוע, הופיעה סדנא לא מפוארת, אבל עם ציוד ששמעון בחר בעצמו. יוסי בן-הרון השקיע, לא חסוך. אולי הציק לו מצפון, אולי הבין סוף-סוף מי עמד מולו כל השנים.
שמעון קיבל כבוד. הצעירים, שלפני חודש צחקו על ״פרופסור המטאטא״, עמדו בתור עם שאלות קרבורטור תקוע, קלאץ׳ נדבק. הוא הסביר תמיד בפשטות, בלי דיבורים מיותרים, אבל בבירור.
איתן הסַפָּר כבר לא הגיע לשטח. יוסי בן-הרון ביטל את ההתקשרות לא צריך יותר. איתן ניסה להתקשר, רצה להחזיר את המצב, אבל המנהל ניתק ללא תגובה.
שמעון הלך במעיל ההוא, באותם מגפיים. רק המטאטא הוחלף במפתחות. ואם מישהו מהצעירים גיחך, מיד הוותיקים אמרו:
תחסוך את הבדיחות. האיש הזה ראה חיים שלא תבין בכלל.
יוסי בן-הרון צעד פעם לסדנא, צפה בשמעון מתקן מנוע של משאית. עמד בפתח, הביט בידיים עושות בחכמה.
שמעון, ואם אז לא היית מצליח… באמת חשבתי לקזז מהשכר שלך. אתה מבין?
שמעון לא הפסיק לעבוד. ניגב חלק, הניח על שולחן.
מבין. היית בלחץ, בעצבים. בני אדם אומרים דברים לוהטים. לי כבר לא היה מה להפסיד ממילא.
המנהל נשאר, רצה לומר משהו, אך לא מצא מילים. יצא.
לפעמים שנים עוברים, ואנשים לצידך אך אינם רואים אותך באמת. מסתכלים על סדר, על בגדים, על תדמית. והאיש צמוד, ממתין להזדמנות להוכיח שישתמש בו. שמעון קיבל הזדמנותו. חמש דקות מספיקות להפוך חיים יחס, גורל. לא ברעש, לא בפומפוזיות. פשוט מניע מנוע.
