“אתה תתקן והמשאית שלך,” המנהל צחק על אביגדור, המנקה המבוגר. תוך דקה כבר אף אחד לא צחק.
“זהו, נגמר לנו,” נהג המשאית קפץ מהקבינה והרג בעקב סיגריה.
המנוע השתעל פעם אחרונה והתפגר. מתחת לכיסוי הגרר נחו שתים-עשרה טון עגבניות, שאמורות היו להגיע תוך ארבע שעות למקררים של רשת מזון גדולה. המשאית תקעה את כל היציאה מהמרכז הלוגיסטי במפעל הירקות, ברמפת פריקה, לא מאפשרת לאף אחד להיכנס או לצאת.
עמוס, בעל המקום, התרוצץ ליד המנוע. המכונאי, שני נהגים ומוסכניק שהוזמן במיוחד גבר במעיל עור עם שרשרת זהב דחפו לו עצות מסביב.
“נו, דן, מה קורה?” המנהל תפס את המוסכניק בכתף.
“המנוע תקוע, האלקטרוניקה עפה. צריך לגרר, פירוק מוחלט. לפחות עשר שעות עבודה.”
“אני עומד להפסיד חוזה! הדרישה ברורה טעות אחת, הכל נגמר!”
המוסכניק משך בכתף וחיפש טבק. נהג המשאית נעץ עיניים בנייד. עמוס צרח על המכונאי, על הנהגים, על כל מי שהיה מאשים שכולם איחרו, לא שמו לב, הכל נפל עליו כרגיל.
אביגדור, המנקה, הגיע מהמחסן הרחוק עם המטאטא. גופיה ישנה, מגפיים מגומי, פנים חרושות קמטים עמוקים. כל היום הוא סחב ארגזים וניקה את השטח עבודה שעוררה גיחוך אצל הנהגים הצעירים, שקראו לו ״פרופסור המטאטא״.
הוא ניגש אל כולם והביט בשקט על המנוע.
“עמוס, תן לי לבדוק,” אמר ברוגע. “חמש דקות עבודה.”
כולם הסתובבו יחדיו. דן צחק ראשון, אחריו חיקו הנהגים.
“מה, סבא, תטאטא את המנוע?”
עמוס תחילה קימט מצח, אבל פתאום משהו דפק לו בראש כעס, ייאוש, רצון לפרוק על מישהו. הוא נעמד, ובלי להתבייש אמר בקול:
“תשמע, אביגדור. אם תתקן תוך חמש דקות המשאית שלך. אמיתי. ארשום אותה על שמך. ואם לא תשלם על כל דקה שמבוזבזת בכסף של השכר שלך. סגור?”
הצחוק נשפך מהקהל. מישהו שרק, אחרים שלפו ניידים בשביל צילום.
“יאללה, סבא הולך להיות מיליונר!”
“תראה לנו, פרופסור!”
אביגדור הנהן, עיניו למטה. הניח את המטאטא, ניגב ידיים בחולצה, ושלף את המברג הישן עם הידית הסדוקה.
“תסיר לי את הקבל,” ביקש פשוט.
עמוס המשיך לצחוק כשאביגדור שלח ידיים למכסה המנוע. דן עמד בצד עם סיגריה, מרצד מהעשן. הנהגים החליפו מבטים יש שהתחילו לרחם, אחרים רק חיכו לתוכנית הבזיונות.
אביגדור עבד בלי בהלה. ידיו, מלאות פצעים וכתמי שמן, עשו את העבודה מאליה הידק איזה מגע, ניקה צינור, העביר אצבע על החיווט. הצעירים צילמו, לחשו הערות.
“נהג, תסובב את המפתח,” פנה אביגדור אחורה.
הנהג גיחך, אבל עשה מה שנאמר. סיבב. המנוע השתעל פעמיים ואז התחיל לפעול, חזק, נקי, אחיד.
השתררה דממה אפילו היה אפשר לשמוע עורב נוחת על גג המחסן. תוך דקה הפסיקו כולם לצחוק.
דן הפיל את הסיגריה מהפה. עמוס פתח פה ולא הוציא שום מילה. הנהג בוהה במד המנוע, כאילו לא מאמין.
“נגמר,” אמר אביגדור, ניגב ידיים בחולצה. “המגע היה מחליד, הצינור סתום. דקה עבודה.”
הרים את המטאטא והתכוון להמשיך. עמוס עומד, כאילו שורשים צמחו לו ברגליים.
“רגע, איך עשית את זה? מאיפה כל הידע?”
אביגדור עצר, לא הסתובב.
“שלושים שנה עבדתי במפעל צבאי. תיקנתי מתקני שיגור טילים. המפעל נסגר, הכל קרס בניינטיז. אשתי נפטרה, הדירה הלכה לנוכלים חתם על מסמכים בלי לדעת. מאז, אני רק מסתובב.”
עמוס פתאום רץ אחריו, תפס בכתף חזק אבל עדין.
“חכה. אני לא צוחק.”
אביגדור הסתובב. המנהל מביט בו כאילו רואה אותו לראשונה.
“משאית אני לא באמת נותן לך השתגעתי רגע. אבל בונוס תקבל, הבטחתי. רק תגיד באמת, מה אתה צריך?”
אביגדור הרים עיניים, לראשונה הביט ישירות למנהל.
“כסף לא צריך. אין לי איפה להוציא. אם כבר, תקים סדנה נורמלית. שהמכונות לא יקרסו כל הזמן. אצלכם הכל בקושי עובד לא מחליפים שמן, פילטרים סתומים. פעם אחת מזל, פעם הבאה לא יעבוד.”
עמוס מצמץ. דן הסתובב ויצא, בלי שלום. הנהגים חזרו אל המכוניות, שותקים.
“טוב,” אמר עמוס בשקט. “סדנה תהיה. אתה תעבוד שם, עם שכר הולם.”
אביגדור הנהן, הרים את המטאטא וחזר למחסן. הלך כמו תמיד שקט, כפוף. רק שסביבו כבר אף אחד לא אמר שום מילה.
שבוע אחרי זה, הופיעה סדנה חדשה. לא בוהקת, אבל יופי של ציוד, הכל לפי בחירת אביגדור. עמוס השקיע, בלי לחסוך אולי התרגל למצפון, אולי פשוט הבין מה פספס כל השנים.
מאז קראו לו ״אביגדור״. נהגים צעירים, אלה שצחקו על ״פרופסור המטאטא״, עמדו בתור עם שאלות קרבורטור עושה בעיות, קלאץ׳ זז. הוא ענה בקצרה, בלי בלבול, מיד ברור.
דן-המוסכניק כבר לא חזר. עמוס סיים איתו חוזה אין צורך בשירותים שלו. דן ניסה להתקשר, לבקש להחזיר, אבל עמוס ניתק בלי להקשיב.
אביגדור נשאר באותה חולצה ישנה, אותם מגפיים. רק עכשיו עם מפתחות ביד ולא מטאטא. וכל פעם שאחד הצעירים ניסה לצחוק על המראה שלו הוותיקים השתיקו:
“תתבייש. האיש הזה ראה בחיים דברים שאתה לא מסוגל לדמיין.”
יום אחד עמוס נכנס לסדנה לראות את אביגדור עובד על מנוע המשאית. עמד בפתח, הסתכל על הידיים שלו אלה שיודעות לעבוד.
“תגיד, אביגדור, אם אז לא היה מתניע… באמת הייתי מוריד לך מהמשכורת, אתה מבין?”
אביגדור לא מפסיק לעבוד. מנקה חלק, מניח על השולחן.
“מבין. היית עצבני ומפוחד. אנשים אומרים שטויות כאלו ברגעים כאלה. לי אין מה להפסיד לא יכול להיות יותר גרוע.”
המנהל עמד עוד רגע, רצה להגיד משהו, אבל לא מצא מילים. הסתובב ויצא.
לפעמים אנשים מסתובבים שנים במקומות עבודה, לא רואים אחד את השני. רק מסתכלים על התפקיד, על בגדים, על מה שהוא מציג עצמו. אבל אדם עומד לידך, לא מבקש הערכה רק הזדמנות להראות שהוא שווה עוד משהו. אביגדור קיבל את ההזדמנות הזו. לקח חמש דקות, והכל השתנה גישה של אנשים, חייו שלו. לא בפומפזיות, לא ברעש פשוט הניע מנוע.
