Та, которая сказала «нет»
Та, что сказала “לא”
נעמי פאגלין (נעמי בת פגלין, או בקיצור נעמי) ישבה על קצה השרפרף ופרסה לחם שיפון. דק-דק, מדויק, בדיוק כמו שהוא אהב. שמונה פרוסות, שוות, מסודרות כמו סוללה במילואים. אחר כך העבירה את הצלחת לשולחן, חזרה לכיריים, ערבבה את הסיר עם המרק עוף (ואף לא שמץ של “שקדי מרק”, שלא יגידו שהיא לא יודעת מה חיילים אוהבים). האורחים אמורים להגיע בשש, אבל כבר עשרה לשש ואין קול ואין עונה.
אליעזר ישב על כורסת הטלוויזיה ודפדף בערוצים – רשת, קשת, כאן, וחוזר חלילה. אף פעם לא שואל אם צריך עזרה: למה לשאול, הרי הכל יסתדר בסופו של דבר בזכותה.
נעמי בת חמישים וארבע, מנהלת חשבונות במכללה הטכנולוגית ברחוב יפו בירושלים תפקיד נחבא, לא מרעיש. מספרים, טבלאות, מאזנים. עשרים ושתיים שנה על אותו כיסא מתנדנד. הקולגות מעריכים, המנהל לא מתלונן. בבית אף אחד לא מזכיר את זה, לא לטובה ולא לרעה.
ב-18:30 צלצול בדלת חמותה הגברת רחל קליינר ובעלה עזרא, וגם אחיו של אליעזר, יעקב, עם אשתו דליה. רועשים, שבעי רצון מעצמם, כבר היו בסופר פעם בחודש, נראים כמו אייטם במדור “כלכלה וחברה”. נעמי מגישה צלחות, מחליפה, מרימה, שוטפת, מחזירה, בסיבוב נראה כבר כמו במשמרת בקפיטריה בבסיס תל נוף.
בשולחן מדברים על מחירים בשוק מחנה יהודה, על השכנים שמעליהם שפתחו סטודיו ליוגה ועל איך ברחוב הרצל פותחים סניף חדש של סופר מרקט. נעמי מקשיבה ושותקת; היא רגילה להיות שקטה בשולחן הזה.
אחר כך רחל זורקת: “שמעתם שבונים קופת חולים חדשה ברחוב ז’בוטינסקי? אולי העומס ירד”
עזרא שולף: “מה פתאום, תמיד יהיו תורים חסר רופאים בארץ, את כבר יודעת.”
“באמת בעיתון כתבו,” נעמי מצליחה להגיב, “שהעירייה תביא רופאים צעירים, זה חלק מהתוכנית להחייאת התחום.”
אליעזר מניח את הכוס על השולחן. לא טורק, אבל כל אחד מרגיש.
“נעמי, תביאי מלפפונים חמוצים,” הוא אומר.
“רגע, שנייה, פשוט דיברתי על היוזמה”
“אני אמרתי מלפפונים חמוצים. מי שאל אותך?” הוא משגר בהפסקה של בי”ת שוואית.
רחל פתאום מתעסקת במפה, דליה מסתכלת ואז מייד מרכינה עיניים. יעקב שולח יד ללחם, כאילו אין כאן דרמה משפחתית כשאר עוף.
נעמי קמה, פותחת את המקרר, מוציאה צנצנת חמוצים, מניחה בשולחן ושוב מתיישבת.
בפנים שקט. אין דמעות, אין עצבים, רק דממה, כמו בית אחרי כולם, כשעומדים רגע אחד ולא זוכרים למה באת, ומה בכלל חיפשת.
היא מביטה על ידיה. לא צעירות; בצקות קלות במפרקים, ציפורניים גזורות קצר, ידיים שב-30 שנה עושות אותו דבר מבשלות, תולות כביסה, מגהצות, קוצצות, שוטפות, סוחבות. שלושים שנה.
החמוצים האלו? היא כילפה, פרסה, שימרה בקיץ, בחום יולי-אוגוסט, שאף אחד לא שאל אם קשה. אף אחד לא אמר תודה. הם פשוט שם, נאכלים, נגמרים.
הדיון ליד השולחן ממשיך לזרום. עזרא מלהג על מכונית יד שנייה שלו, רחל מתגלגלת מצחוק, אליעזר מהנהן ויוצק עוד ערק.
נעמי יושבת וחושבת על הידיים, על הווילונות שתפרה לפני עשרים שנה קנתה בד, כי הוא אמר שאין כסף, תפרה בלילה אחרי העבודה. עד היום הווילון תלוי. ספק אם הוא אי פעם הבחין מה הגוון.
בסוף הארוחה, אליעזר פוסק: “נעמי, צריך לפנות. מה את יושבת?”
וזה קורה. לא בדרמה, נטול פיצוצים. פשוט קליק כאילו הסוויץ’ התהפך. חושך נגמר.
“לא,” היא אומרת.
אליעזר פונה.
“מה?”
“לא. אני עייפה. אני אשב רגע.”
שתיקה. רחל ממצמצת; דליה מפסיקה ללעוס.
“את התחרפנת?” אליעזר שואל בלחש שהיה שמור למבצעים מיוחדים.
“לא. עייפתי; רוצה לשבת.”
היא קמה. אבל לא לכיור, לא לשולחן. לדלת. יוצאת למסדרון, לחדר השינה, נועלת את הדלת (המפתח תמיד היה שם, ולא השתמשה בו אף פעם הפעם כן).
מאחורי הדלת שומעת אליעזר מסביר לאורחים, צוחק, מרגיע; צליל כלים, דליה אוספת (דליה, שתמיד מבינה בלי לדבר).
נעמי יושבת על המיטה, מסתכלת החוצה המנורה, קצת שמיים, ענפי עצים ערומים; אוקטובר, העלים ירדו, הכל נראה שחור, אבל אמיתי.
יושבת ושומעת האורחים עוזבים, דלת נטרקת, אליעזר מסתובב במטבח, עומד ליד הדלת:
“תפתחי.”
היא שותקת.
“נעמי, אמרתי לפתוח. נדבר.”
“מחר,” היא עונה. “היום אני ישנה.”
הוא עומד. היא שומעת את הנשימה. ואז הוא הולך.
היא נשכבת, לא מתפשטת, שוכבת על השמיכה. מביטה בתקרה. הלילה הזה אין פחד. גילוי לא שגרתי: לא מפחדת. לרוב, כל פעם שעשתה “לא בסדר”, היה בא איזו רטט חרד, כמו זרם בצנרת ישנה. הפעם כלום.
אולי כי סוף-סוף עשתה משהו נכון.
בבוקר, אליעזר יוצא לעבודה בשמונה מנהל משמרת במפעל באשדוד, יוצא מוקדם. היא שומעת אותו משתעל, נסגר לו הדלת.
היא מחכה כמה דקות, נרגעת, קמה, מתרחצת, פותחת ארון.
יש לה מזוודה אחת, חומה, עם פינות מתכת עתיקה כמו המפיות בסבתא-רבא. היא שולפת מהמיטה, מניחה על הכיסוי. פותחת. ריח עפר וזכרונות.
אורזת בנחת: הלבשה תחתונה, כמה סוודרים, מכנסיים, גופיה חמה. ניירות, תעודת זהות, פנקס חיסכון, קופסה עם עגילים של אמא, טבעת של סבתא, זוג נעליים לעבודה, זוג כפכפים לבית.
עומדת באמצע, מסתכלת מסביב כלום פה לא שלה. את הארון הוא בחר. הספה גם. השטיח קנו יחד, אבל היא רצתה אחר ושוב לא קרה. הווילונות אלה שלה, אבל כבר “נדבקו” לקירות ולא נשאר מקום בלב.
נעמי סוגרת את המזוודה.
במטבח מוזגת לעצמה תה, שותה בעמידה. מסתכלת על הסיר עם מרק עוף מאתמול. משאירה.
מתלבשת, לוקחת המזוודה, ותיק הניירות, סוגרת דלת, משאירה מפתח על הדלת. הוא כבר ימצא.
בחוץ קריר, רטוב, ניחוח של עלים רקובים. נעמי בודקת את המזוודה, עומדת רגע נושמת. השמים אפרפרים, באוויר אנשים ממהרים לעבודה איש לא מביט בה.
מתקדמת לתחנת האוטובוס.
רבקה פפרמן גרה ברחוב הפרחים, דירת שני חדרים קומה שלישית. עובדת איתה באותה מכללה טכנולוגית, מלמדת כלכלה. מבוגרת מנעמי בשמונה שנים, חברות מן הסוג של “קפה וסודות קטנים” לפעמים ביחד בדרך לאוטובוס, קפה מהקומקום במשרד. אלמנה, בלי ילדים, גרה לבד ונראית שמסתדרת.
נעמי מצלצלת בדלת. 10:30.
רבקה בפתיחת דלת עם מגבת, קפה ביד עייפה, בפנסיה עד שבוע הבא.
“נעמי?” מבט על המזוודה, מבט על פניה, שנייה שותקת “תיכנסי.”
וזהו. בלי שאלות מיותרות, בלי דמעות פשוט תיכנסי.
נעמי נכנסת; חם, ריח קפה וספרים ישנים. מדפים בכל פינה, ואפילו בכניסה. חתולה אפורה חוצה במהירות, מרחרחת את המזוודה, ממשיכה הלאה.
“שבי,” אומרת רבקה. “אני אכין לך קפה.”
בחדר, נעמי מספרת לא הכל, לא לפי הסדר, רק חלקים, כמו שעלו מהבטן: על הערב, על המלפפונים, על ה”תביאי” על הווילונות והתפירה בלילה. על שלושים שנה.
רבקה מקשיבה, לא מפריעה מקצוענית בהקשבה.
“אני מבינה,” אומרת לבסוף, “ולא שואלת אם עשית נכון. זה לא ענייני. את יכולה להישאר עד שתחליטי.”
“אני לא אהיה עול,” אומרת נעמי. “אעשה הכל בבית, אכין, אנקה.”
“נעמי,” עונה רבקה ברכות עם נחרצות. “את לא עוזרת בית. את אורחת שלי, ושמחה שאת פה.”
נעמי בוהה בכוס. משהו מתכווץ בגרון. לא דמעות, לא מסוגלת לבכות, רק מין הקלה, כאילו אחזה משהו כבד סוף-סוף ויכולה להרפות.
רבקה פינתה לה את החדר הקטן, לשעבר משרד ספת נוער, שולחן קטן, שוב ספרים. נעמי מסדרת בגדים, פורסת מצעים.
שוכבת, וחושבת זאת החדר שלי.
פעם ראשונה מזה שנים מרחב פרטי.
כמובן, היא מבשלת ומנקה. לא כי ‘חייבת’, אלא כי התרגלו, וגם רוצה להודות. רבקה בהתחלה מוחה, ואז משלימה. בבקרים קפה יחד, לעיתים דיבורים, פעם שתיקות עם ספר.
השתיקות היו חידוש לא פחד, לא לחץ להסביר.
למכללה חוזרת ביום שני צוות חשבונאות שלוש נשים: נעמי, ועוד שתי סטודנטיות טריות. בנות הצוות מרגישות, אבל לא חופרות. נעמי עובדת כבעבר: מדוקדקת, בלי טעויות.
בוס – בני שלם, קורא לה לשיחה.
“נעמי, הכל בסדר?” שואל פשוט, בנימה אמיתית.
“כן, בני. השתנה משהו בבית, אבל הכל יסתדר.”
“לא כי אני בוס, אני שואל כבן אדם.”
“אני מסתדרת,” עונה והפעם זה נכון. ממש נשימה קלה, כאילו מישהו הוריד קרש מהחזה.
החניכות שם מכל הגילים לפעמים גסים, אבל אמיתיים. נעמי רק רואה אותם במסדרון, צוחקים, ושמחה סימני חיים.
התחילה להרגיש שגם לה יש עתיד. מוזר, מגושם, כמו נעלי עקב חדשות אבל מתרגלת.
הטלפון מאליעזר התחיל לאחר שלושה ימים.
תחילה לפלאפון, עונה פעם “אליעזר, אני בסדר. תן לי זמן. אל תתקשר.”
הוא ממשיך. היא לא עונה.
פעם מתקשר למשרד, רוני, הפקידה הצעירה, עונה מביאה לה את הטלפון במבוכה.
“רוני, תגידי שאני לא כאן,” אומרת נעמי.
רוני מזדקפת, הולכת, מעבירה.
בנובמבר נהיה קר. רבקה שולפת תנור מפעם, שמה אצלה. בערבים רואים מגזרים, “עובדה”, שותים תה עם עוגיות רומיות (שרבקה חולה עליהן). לפעמים סתם בפשטות.
רבקה מספרת על בעלה שנפטר לפני עשור, על ההרגל לבדידות, ואיך זה חופש – לא עונש.
“אני לא מקדשת בדידות,” מחייכת, “רק אומרת שלא צריך לפחד ממנה. רואה איך את חיה עכשיו מפחדת?”
“לא.” נעמי עונה.
“זהו.”
נעמי חושבת על זה. על הפחד. אליעזר תמיד אמר לא תסתדרי לבד, “מי יקח אותך בגילך”, “על משכורת של מנהלת חשבונות, למי יש?” – משפטים ששיכנעו אותה כמו ש”פלאפל זה בריא”. עכשיו, היא חיה ולא הולכת לאיבוד.
המשכורת קטנה, אבל רבקה לא לוקחת שכירות נעמי קונה אוכל, מבשלת, וזה מתאים לכולן. אפילו חוסכת. לא הרבה, אבל כל חודש קצת, לעתיד לא ידוע.
בדצמבר, קצת לפני חנוכה, אליעזר צץ.
בדרך הביתה, אחרי עבודה, חושך בצהריים. היא פונה ברחוב הבית ורואה אותו.
עומד מחוץ לבניין. אליעזר, במעיל חום בלי כובע בקור של ירושלים. נראה מבוגר יותר, או שאף פעם לא הסתכלה ככה.
“נעמי,” הוא אומר.
היא עוצרת.
“איך מצאת אותי?”
“אנשים. כולם פה יודעים.”
ברור.
“צריך לדבר.”
“דבר.”
סורק סביב בנוֹחֵת.
“אולי ניכנס? קפוא.”
“שמים כובע, כשקר,” עונה נעמי. “דבר כאן.”
הוא מתלבט, ואז מתחיל:
“נעמי, מה עשית. הבית ריק, אני כמו בתוך קופסה ריקה. אין מה לאכול, בלאגן אני לא יודע להסתדר.”
“תלמד.”
“קל לך להגיד נעמי, לא עשיתי מתוך רוע. אופי קצת חד, בסדר, אבל לפרק בית בגלל זה?”
“שלושים שנה, אליעזר שלושים שנה עשיתי מה שאמרת, דאגתי, חיכיתי, סתמתי כשסגרת אותי ליד אורחים. שלושים.”
“קרה, נכון אולי הפלגתי”
“ליד האורחים אמרת ‘מי שאל אותך’.” נעמי מדברת בשקט, לא צורחת, לא בוכה – “זה לא הפעם הראשונה. תמיד המשכת להשתיק, כשדיברתי ‘לא בזמן’. היית צריך עובדת בחינם בישול, כביסה, ארוחות, לא אדם.”
“תפסיקי,” הוא רוטן, וחוזר הטון הישן.
“עצור,” אומרת נעמי.
הוא דומם. היא אפילו מתפלאת איך זה יצא לה, חד וברור.
“אני לא מוכנה לשמוע ‘מה אישה צריכה’. שלושים שנה שמעתי. תגיד לי אמת: מלבד סירים וניקיונות מה אני בשבילך? מה את יודעת עליי? איזה ספרים אני אוהבת? איזה סרט? במה אני חולמת בזמן כלים?”
הוא שותק.
“זה העניין: לא עניינתי אותך. רצית עקרת בית טובה לא אישה עם שם, תחביבים, עבר. זה לא אותו דבר.”
“הלכו לי המחשבות” הוא קצת אובד, וזה אפילו יותר כואב מהכעס. “הרעיונות שלך זה מהשיחות שלך עם רבקה?”
“זה שלי,” אומרת נעמי. “מחשבות ישנות, רק עכשיו יצאו.”
סוגרת את הכפתור העליון שלג מתחיל, רך וחד.
“אני לא חוזרת. לא כי כעסתי, לא כי נפגעתי כי היה לי רע, ועכשיו אני רואה כמה.”
“תהיי לבד, נעמי. בגיל הזה לבד? חשבת על זה? למי תצטרכי?”
“אני בשביל עצמי. זה כבר מספיק.”
פונה לדלת.
“נעמי, רגע!”
היא ממשיכה. קוד לדלת, מושכת, השלג נושר לה על הכתפיים.
למעלה, רבקה כנראה חיכתה פותחת דלת.
“ראיתי,” היא אומרת.
“כן, נגמר.”
“תה רוצה?”
“כן.”
הולכות למטבח.
נעמי מוזגת לעצמה תה, אוחזת כוס עמוק בשתי כפות. הידיים רועדות קצת – לא מהפחד, לא מהקור. גוף כזה, שמבין לפעמים שהסוף הגיע, אפילו לפני שהשכל מעבד.
“את בסדר?” רבקה שואלת.
“כן,” והשקר יוצא בקלות, אבל היא מוסיפה, “אפילו טוב. כאילו החזרתי חוב ישן.”
“חוב?”
“לא, ציפייה. חיכיתי כל השנים שישתנה, יבין, יאמר משהו אנושי הוא בא ואמר ‘אין מה לאכול’.” היא מחייכת “אין אוכל.”
“זה כנה, בדרכו,” רבקה מגיבה.
“כן, כנה.”
החורף עובר. נעמי מסדרת מסמכים, הולכת לעורכת דין אישה מבוגרת עם עיני בז, מהירה ויעילה. לא היה מה להתחלק בו הדירה שלו מהרווקות, היא לוקחת רק מה ששל עצמה.
ברור שיש קושי. לפעמים בערבים, לבד עם התה והספר כואב, חמישים וארבע, לא ברור מה הלאה. דאגה אמיתית, לא פולניה, היא לא בורחת ממנה. פשוט שוכבת, חושבת ולבסוף נרדמת.
קמה, הולכת לעבודה שוב טוב.
ביום אחד בינואר, קולטת פתאום שלא זוכרת מתי לאחרונה כאב לה הראש. פעם יום כן יום לא, שנים חשבה שזה הגיל. מתברר שהגוף יודע להבדיל.
פברואר מורה חדש למקצועות טכנולוגיים, אלון שביט, בן 48, מהטכניון, עכשיו אצלם במכללה. נכנס בשקט, בלי רעש, בלי פוזות.
נפגשו בפעם הראשונה בחדר אוכל. יושב לבד, עם ספר דק של עגנון, אוכל קוסקוס – בדיוק כמו שצריך.
היא לוקחת מגש, עוברת, הוא מרכין ראש, מחייך.
אחר כך משתחווים במסדרון היא עם תיק מסמכים.
“יש לכם מקום להדפיס? המדפסת במורים שבקה.”
“יש אצלנו, בוא מידי פעם, אין בעיה.”
“מודה מאוד.”
למחרת הביא דיסק-און-קי, הדפיסה לו שלושה דפים. הוא הודה, ושאל:
“את פה הרבה זמן?”
“22 שנה.”
“רציני.”
“כן, הרבה.”
“אז את מכירה הכל.”
“מה שצריך כן. כל בית ספר, אותו דבר בעצם.”
הוא צוחק. בשקט, לא מופגן.
בהמשך מתחילים לדבר בקפטריה. בהתחלה דקות, אחר כך יותר. הוא מתעניין לדעת דעתה ולא כדרך אגב.
ביום אחד שיחה על ספרים. נעמי מגלה בשנים האחרונות פחות קראה, לא היה זמן.
“והיום?”
“חוזרת בזהירות. אצל רבקה, קיר שלם של ספרים. קצת-קצת.”
“מה עכשיו?”
היא נבוכה ספר ישן, ירושלמי כזה.
“עגנון,” אומרת. “מצאתי לידי, לא יכולתי לעזוב.”
“בחירה טובה,” הוא עונה בלי פטרונות. “הוא כותב הכי אנושי שיש.”
“בדיוק.”
ביום אחר, מביא לה ספר דוד גרוסמן, מניח בלי חגיגות. נעמי מרימה, בודקת כריכה מבפנים משהו חם וזהיר בוער. אושר קטן-קטן, כמו פרח ראשון באביב.
היא לא ממהרת לשום מקום. זמן לימד למה למהר? הכל יבוא, כמו שצריך.
האביב מגיע בסוף מרץ. שלג יורד בן לילה פתאום הצבעים, פרחים בגינה ממול, ניצנים על השיחים.
נעמי חוזרת הביתה, עוצרת, מסתכלת קטנים, מלאי חיים.
נזכרת לפני שנה, גם ראשית אביב, אבל היא רצה – קניות, כביסה, רשימות, מתי להזכיר לאינסטלטור, כל הזמן סביבו לא רואה כלום.
הפעם היא רואה רק ניצני פרחים.
אלון שביט מחכה לה בחוץ במקרה, אותו זמן. הולכים עד התחנה ביחד.
“איזה יופי היום,” הוא אומר.
“נכון,” היא מסכימה.
“רציתי לשאול אולי נלך בשבת למוזיאון? פה ליד, על תולדות התחבורה. מזמן רציתי, לבד אין טעם.”
היא מסתכלת עליו.
“למוזיאון תחבורה?”
“יש שם תצוגה על בתי מלאכה ישנים. אני סוג של חובב.”
“טוב,” היא אומרת. “בכיף.”
בלי להסביר לעצמה, בלי לחשוש פשוט כן.
בשבת, שמש ירושלמית, מטיילים באולמות. אלון מסביר על מכונות, היא מקשיבה, לפעמים שואלת. אחרי זה קפה דליל בכניסה מגחכים וממשיכים.
“לא קשה לך איתי?” הוא פתאום שואל.
“למה?”
“אני מדבר על טכנולוגיה, יש מי שאומר שזה משעמם.”
“מי אומר?”
“בעבר”
“לי לא משעמם,” אומרת. “כשלא, אומרת.”
הוא מחייך.
“טוב מאוד.”
ברור לה למה הוא שמח כי אפשר לדבר אמת, אפשר לענות, לדעת שזה מקום בטוח.
וככה, בלי לחץ, בלי הצהרות פומפוזיות, מתחבר ביניהם משהו לא אהבת קולנוע עם שקיעה, אלא משהו אמיתי, שניים שמחים לבלות ביחד.
ואולי זה בדיוק האושר של נשים: לא סרט עם תופים, אלא חיים שקטים, שמבקשים אותך לדעת מה את חושבת.
ואף אחד לא אומר “מי שאל אותך.”
תחילת מאי שבת בשוק מחנה יהודה. נעמי קונה ירק, צנונית, מריחה את האדמה הרטובה. פתאום רואה את אליעזר.
עומד בקצה דוכן בשר. רזה, מעיל תלוי, לחיים שקועות, עיניים עייפות. מבולבל, לא במקום.
נעמי עוצרת ומסתכלת. ממתינה שתורגש בה איזו זעזוע רחמים? כעס? אולי משהו ישן?
אין כלום.
הוא איש מזדקן בשוק. פעם גרו יחד שלושים שנה. זה לא כל הסיפור.
היא משנה כיוון, קונה ירק, מביאה שמיר לרבקה, שמכינה מרק. יוצאת החוצה.
מאי שטוף, חמים, העיר איטית. השקית מרגישה כמו חום בית, הירק עם ריח של ברכה.
וחושבת הנה זה: להתחיל מחדש אחרי חמישים זה לא רגע אחד זו שרשרת של בקרים, מפתחות בדלת, תה אצל רבקה, עבודה שחוזרת לשמח, סיפור על השידה, מוזיאון וקפה מיימי, ומאי שאחריו בא אביב.
לעזוב בעל שתלטן רק ההתחלה. עכשיו צריך ללמוד לחיות, וזה בדיוק מה שהיא עושה מבחינה בפרחים, לא מחפשת דרמות, ומבינה את המושג ‘ריאליזם פסיכולוגי’ פשוט לחיות, בלי סוכר, בלי פרוזה מיותרת.
חיה ואז כשקשה, יודעת להתמודד. ולא הרגישה עצמה גיבורה, ולא התיימרה להכתיב פשוט שלה.
פונה לרחוב הפרחים. עולה, מתקשרת, רבקה פותחת, עם צלחת.
“באתי. יש סלט חזרת?”
“הבאתי שמיר!” מחבקת את הפקעת עם חיוך.
“אלופה. לכי תשטפי ידיים.”
נעמי תולה את המעיל, למטבח, מים שוטפים כפות ידיים.
בראשון הבא נוסעים לטייל מחוץ לעיר עם אלון לראות סכר ישן. הוא מסביר למה, היא מקשיבה ויודעת זה טוב.
היא מנגבת ידיים וחוזרת.
“לעזור?”
“תחתכי ביצים.”
היא חותכת ריבועים מסודרים עבודה רגילה, ידיים יודעות, אבל הפעם בלב אחר בשביל עצמה, בשביל רבקה. לא כי ‘צריך’, אלא כי בוחרת. וזה כל ההבדל.
מחוץ לחלון שמש. בחצר ילדים צועקים, אופניים טרטורים. ריח אביב, ריח שמיר.
“רבקה, אף פעם לא הצטערת על הבדידות, אחרי אברם?”
רבקה חושבת; בזה היא טובה.
“היה כואב בלעדיו,” אומרת, “אבל לא בדידות. על זה כבר דיברנו.”
“כן, דיברנו.”
“ואת לבד?”
נעמי מחייכת, מביטה בביצה החתוכה.
“לא בדיוק.”
רבקה מביטה, מחייכת, ומתפנה לסלט שלה.
אין כאן שום מוסר השכל. רק חיים. חיים רגילים, קצת משופשפים, של נעמי פגלין, בת חמישים וארבע, מנהלת חשבונות, שאמרה סוף-סוף “לא” וגילתה שזה לא כל-כך קשה, אבל החיים שלמים אחרי זה.
