זו שאמרה “די”
נעמי יהודית סהר ישבה בקצה השרפרף הקטן ופרסה חלה דקיק, בדיוק כפי שהוא אהב. שמונה פרוסות, אחידות, מסודרות. אחר הניחה את הצלחת על השולחן, ניגשה לכיריים, ערבבה סיר מרק ירקות. האורחים היו אמורים להגיע בשש, אך כבר הייתה רבע לשש.
אילן ישב בכורסה מול הטלוויזיה ודיפדף בין הערוצים. הוא לא שאל אם צריך עזרה. הוא מעולם לא שאל. למה לשאול, הרי הכול ייעשה ממילא.
נעמי בת חמישים וארבע. היא עבדה בבית הספר הטכנולוגי-מקצועי מספר שבע בתל אביב, בתור רואת חשבון. עבודה שקטה, כמעט שקופה טבלאות, דוחות, חישובים. עשרים ושתיים שנה באותו חדר. הקולגות העריכו, המנהל לא התלונן. בבית לא דיברו על זה בכלל.
האורחים הגיעו בחצי לשבע. חמדה רבקה נוימן, החמות, עם בעלה יוסף. גם אחיו של אילן, רמי, עם רעייתו ענת, באו. רעשניים, שבעים, מלאי סיפוק עצמי. התיישבו והתחילו לפטפט. נעמי הגישה צלחות, סידרה מחדש, פינתה ריקות, וחוזר חלילה.
בשולחן דיברו על המחירים, על השכנים, על השוק החדש שנפתח בשכונת יד אליהו. נעמי הקשיבה ושתקה. היא כל כך רגילה לשתוק סביב השולחן הזה.
ולבסוף חמדה פתחה שיחה על המרכז הרפואי החדש שמבטיחים להקים ברחוב ההסתדרות.
נו, אולי שם סוף סוף יהיו פחות תורים, תיקנה לעצמה את הצווארון. היום לרופא משפחה בלתי אפשרי להגיע.
התורים יהיו אותו דבר, אמר יוסף. רופאים אין.
אבל קראתי, העירה נעמי בשקט, שהעירייה תכניס לשם צעירים במלגה עירונית. היה כתוב ב”ידיעות תל אביב”.
אילן הניח את הכוס בכובד ראש. לא חבט, רק הניח, אבל משהו באוויר השתנה מיד.
נעמי, תביאי חמוצים, זרק.
עוד רגע, רק דברתי על הפרויקט העירוני…
אמרתי, תביאי חמוצים. למה את בכלל מתערבת עם העיתון שלך? מישהו שאל אותך?
חמדה השתעלה בחדות, קימטה את המפה במבט. ענת הרימה מבט ואז השפילה אותו מיד. רמי שלח יד לפרוסת חלה.
נעמי קמה. פנתה למקרר. הוציאה צנצנת מלפפונים חמוצים. הניחה על השולחן. חזרה לשבת.
בפנים היה שקט. לא בערה, לא סערה. דממה, כמו דממת דירה ריקה אחרי שכולם יצאו והחדר מחוויר, ולא ברור למה נכנסת אליו בכלל.
הסתכלה על ידיה שעל ברכיה לא צעירות, שתולות נפוחות טיפה, ציפורניים גזורות עד הסוף. ידיים שעשו שלושים שנה בישלו, כיבסו, גיהצו, קילפו, ניקו, הרימו. שלושים שנים.
הנה החמוצים היא סגרה אותם ערב אוגוסט חם, בוערת אדים, סוגרת מכסים, פותה קיטור. מישהו שאל אם קשה לה? מישהו אמר תודה? הם סתם עומדים ונאכלים.
השיחה סביב השולחן הוסיפה לזרום. יוסף סיפר על חבר שקנה רכב ישן ומרוצה. חמדה צחקה. אילן הנהן, מזג.
נעמי חשבה על הידיים.
נזכרה איך לפני עשרים שנה תפרה בעצמה את הווילונות בסלון הזה. קנתה בדים מכספה, כי אילן אמר שאין כסף. תפרה בלילות אחרי העבודה, כי בימים צריך לנקות. הווילונות תלויים עד היום. כנראה הוא מעולם אפילו לא שם אליהם לב.
אחרי הקינוח אילן אמר:
נעמי, תתחילי לסדר, מה את יושבת.
ופתאום משהו השתנה. לא ברעש, לא בסערה. רק ניתק. כאילו מתג נדלק, לא לאור אלא להפוכה החשכה נלקחה.
לא, אמרה נעמי.
אילן הסתובב.
מה?
לא. אני עייפה. אני אשב.
שקט נכנס בשולחן. חמדה הרימה עיניים, ענת עצרה ללעוס.
את השתגעת? אמר אילן בשקט, בקול ההוא שתמיד הפעיל אותה כמו כפתור.
לא השתגעתי. אני עייפה, ואני אשב.
קמה. לא לכיור, לא לשולחן. אל הדלת. דרך המסדרון, לסלון, הדלת נסגרה במפתח. המפתח תמיד היה שם, אבל אף פעם לא השתמשה בו. היום סובבה אותו.
מאחורי הדלת שמע אילן מדבר משהו לאורחים, צוחק, מסביר. אחר כך צלילי כלים, ענת סידרה. ענת טובת הלב תמיד מבינה בלי מילים.
נעמי ישבה על מיטת חדרה, הביטה מהחלון: הרחוב, עמוד אור, רצועת שמיים. אוקטובר, העלים כבר נשרו, ענפים חשופים, כהים. לא יפים אבל כנים.
ישבה הרבה זמן. הקשיבה לטריקת הדלתות, לצעדי אילן במטבח, עד שלבסוף עמד מאחורי הדלת.
תפתחי.
לא ענתה.
נעמי, אמרתי לפתוח. נדבר.
מחר, אמרה. היום אני ישנה.
עמד, נשם. לבסוף הלך.
נעמי שכבה לבושה, על שמיכה, ועיניה תקועות בתקרה. הלילה הזה לא הפחיד אותה. זה היה הדבר המוזר ביותר. תמיד כשעשתה משהו “אסור” בפנים כרסם הפחד, כמו זמזום עמום בצינורות. עכשיו שקט.
אולי כי בפעם הראשונה עשתה את הדבר הנכון.
בבוקר, אילן יצא מוקדם לעבודה משגיח משמרת במפעל בדרום תל אביב. שמעה אותו משתעל במבואה, טריקת דלת.
חיכתה שצעדים ייעלמו במדרגות.
ואז קמה, שטפה פנים, פתחה ארון.
נשאר לה מזוודה אחת, חומה, עם פינות מתכת, ותיקה. שלפה מתחת למיטה, הציבה על כיסוי המיטה. הריחה כמו פעם אבק, וזיכרון עמום.
ארזה לאט אבל ביושר: בגדים תחתונים, כמה חולצות, מכנסיים, סוודר חם. המסמכים היו במגירה העליונה לקחה הכול, תעודת זהות, פנקס עבודה, חשבון חסכון. קופסה קטנה עגילי אמא, טבעת של סבתא. נעלי עבודה וזוג נעלי בית.
עמדה באמצע החדר, סוקרת: דבר כאן לא שלה. את הארון בחר הוא, את הספה גם. השטיח רצה דוגמה שלא אהבה. הווילונות שלה, אך נטמעו בקירות והפכו לחלק מהדירה שלו.
סגרה מזוודה.
במטבח מזגה לעצמה תה, שתתה בעמידה. הביטה לכיריים, לסיר עם המרק של אתמול השאירה.
התלבשה, לקחה מזוודה, תיק עם מסמכים, יצאה. סגרה, השאירה מפתח על המדרון, שימצא אחר כך.
בחוץ היה קר, ריח של עלים לחים. נעמי הציבה מזוודה על המדרכה, נשמה רגע. שמיים חיוורים, יום סגריר. אנשים הלכו לעבודה, אף עין לא פנתה אליה.
הרימה מזוודה, הלכה לתחנת האוטובוס.
עירית עמירה בלוך גרה ברחוב הגפן, דירה דו-חדרית בקומה שלישית, פנסיונרית, לימדה באותו מוסד שיעורי כלכלה, שמונה שנים מעל נעמי. היה להן משהו כמו חברות, אם ניתן לקרוא לזה ככה שותפות תה בהפסקות, לעיתים הליכה יחד עד התחנה, דיבורים קלים. עמירה אלמנה, בלי ילדים, גרה לבד, ונראה שהיה לה טוב ככה.
נעמי צלצלה אצלה בדלת בעשר וחצי.
עמירה פתחה בחלוק, קפה ביד, עיניים מנומנמות הייתה בחופשה עד לשבוע הבא.
נעמי? עיניה נישאו מהמזוודה אל פני נעמי, דקה של שתיקה. תיכנסי.
וזהו. בלי שאלות מיותרות. פשוט תיכנסי.
נעמי נכנסה. חמים בבית, ריח של קפה וספרים ישנים. מדפים עמוסי כרכים, עד למבואה עצמה. חתולה אפורה הציצה, רחרחה מזוודה, נעלמה.
שבו, אמרה עמירה. אני אכין עוד קפה.
ישבו במטבח, נעמי סיפרה. לא רציף, לא מסודר, אלא בקטעים, כפי שצץ. על אמש, על החמוצים, על “מי שאל אותך”. על הווילונות שתפרה בשקט. על שלושים השנים.
עמירה ידעה להקשיב. סגולה נדירה.
אני מבינה, אמרה לבסוף. ואני לא שואלת אם עשית נכון. זה לא שלי. את יכולה לגור פה עד שתחליטי מה הלאה.
לא אכביד, ניסתה נעמי. אעשה הכול בבית. אבשל, אנקה.
נעמי, הביטה בה עמירה בקפידה רכה. לא באת לכאן כמשרתת. זה פשוט ביתי, ואני שמחה שאת כאן.
נעמי הורידה עיניים אל הכוס. משהו התכווץ בגרונה, לא דמעות, רק איזה קיבוץ של שחרור פתאומי.
עמירה נתנה לה את החדר הקטן, לשעבר משרד. ספת נוער, שולחן כתיבה, שוב מדפי ספרים. נעמי הניחה מזוודה, סידרה מעט המעט בארון, סידרה את המיטה.
שכבה וחשבה: הנה החדר שלי.
לראשונה זה שנים יש לה פינה, שהיא רק שלה.
המשיכה לבשל ולנקות, לא כי חייבה אלא כי ככה רגילה, ורצתה להכין תודה קטנה. עמירה בתחילה סירבה, לבסוף חייכה ונתנה לזה לקרות. בבקרים שתו קפה יחד, לפעמים שוחחו ארוכות, לפעמים שתקו כל אחת עם ספרה שלה.
גם השתיקה הזו חדשה. כשלא פוחדים לשתוק יחד, ואין צורך להסביר הכול.
ביום שני חזרה נעמי לעבודה. מחלקת הנהלת חשבונות בבית הספר הייתה זעירה שלוש נשים, היא ושתי צעירות. אלו הביטו בה בזהירות, חשות משהו, לא שאלו. עבדה כפי שתמיד בדייקנות ללא טעויות.
בסוף השבוע קרא לה המנהל, ברוך הלוי.
נעמי, הכול בסדר? שאל, בנימה אנושית פשוטה.
כן, ברוך. השתנו לי עניינים אישיים, עברתי דירה. לא ישפיע על העבודה.
לא על העבודה דאגתי, חייך. לך דאגתי.
נעמי הביטה בו. ברוך היה איש מבוגר, מבין בניירות ובלב אדם.
תודה, אמרה. אני מסתדרת.
וזה היה נכון. הרגישה פתאום שמַטֶּן נגמר. ממש קל לה לנשום. כאילו משהו השתחרר בלב.
התלמידים היו נערים בני שש עשרה עד תשע עשרה רועשים, לפעמים גסים, אבל הגונים בדרכם. נעמי ישבה במשרד, דרך הטפסים ידעה כל שם. לפעמים, כשהלכה במסדרון, שמעה צחוקים, ושמחה יש חיים.
התחילה לחשוב שאולי גם לה מחכה משהו בדרך. מוזר, בהתחלה, כמו נעליים חדשות מדי. מתחילה להתרגל.
הטלפון מאילן הגיע ביום השלישי.
תחילה התקשר לנייד, ענתה רק פעם אחת: “אילן, אני חיה, הכול בסדר. אני צריכה זמן. אל תתקשר.”
המשיך להתקשר. לא ענתה.
כשצלצל לטלפון במשרד, קטיה הצעירה קיבלה את השיחה “נעמי, בעלך….” “תגידי שאני לא כאן,” אמרה בשקט. קטיה הופתעה, אך עשתה.
בנובמבר התקרר. עמירה שלפה תנור ישן למחולל חום לחדרה של נעמי. בערבים ישבו יחד מול הטלוויזיה, שתו תה עם ביסקוויטים שעמירה אהבה, או פשוט דיברו.
עמירה סיפרה על בעלה שנפטר לפני עשר שנים, איך הייתה לומדת לחיות לבד, וגילתה שלפעמים בדידות וחירות כמעט אותו הדבר.
אני לא מזמינה אותך לבדידות, חייכה. רק אומרת, שאין ממה לִפְחֹד. תראי איך את פוחדת?
לא, ענתה נעמי.
הנה.
נעמי הרהרה במחשבות. על פחד. אילן תמיד אמר שבלעדיו תתפורר. שבמשכורת של רואת חשבון אי אפשר לחיות. שהיא כבר לא צעירה, למי תעניין. המילים האלו חיו בה שנים, דיירים שלא משלמים, אבל אין אפשרות לפנות.
ועכשיו היא חיה. ולא נעלמת.
השכר היה צנוע, אך עמירה לא גבֵּתה שכירות. נעמי קנתה קניות, השקיעה בבישול, וזה הספיק. החלה להניח מעט כסף בצד. לא הרבה כל חודש. למה? לעתיד.
בדצמבר, מעט לפני חנוכה, הוא הגיע.
נעמי חזרה מהעבודה. יום שישי מוקדם, החושך בעיבורו. פנתה מרחוב הגפן וראתה אותו.
עמד בכניסה אילן. במעילו החום, בלי כובע, למרות קור. הזדקן, רזה או שהיא הפסיקה להתבונן בו.
נעמי, קרא.
עצרה במרחק קצר.
איך מצאת אותי?
אנשים פה מכירים. אמרו.
נעמי הנהנה. עיר קטנה. מובן.
אני רוצה לדבר, אמר.
דבר.
הביט הצידה, לא נוח לו ברחוב.
ניכנס? אני קופא.
שים כובע, אמרה. דבר כאן.
הסס. התחיל:
נעמי, מה עשית לי. בבית ריק, כמו קופסה ריקה. אין מי שיבשל, הכול מטונף. אני לא יודע לעשות כלום.
תלמד.
קל לך. דשדש על המקום. נעמי, תביני, זה לא מרוע. מזג שלי חד. לא סיבה להרוס משפחה.
שלושים שנה, אילן, השיבה. שלושים שנה שמעת אותי. שלושים שנה עשיתי מה שאתה אומר. בשקט. מבשלת, מנקה, מארחת, שותקת כשצעקת עלי מול אחרים. שלושים שנה.
קרה, פלט. אולי הגזמתי…
ליד אורחים אמרת לי “מי שאל אותך”. נעמי רגועה, בלי דמעות, בלי צעקה. לא פעם ראשונה. תמיד. לא היית צריך אדם רצית עוזרת, מנקה, מבשלת. לא רצית אותי.
נו, די, בא הנימה הישנה של רוגז. האישה צריכה…
די. קצב ממנה קצר, חד.
שקט.
אני לא צריכה לשמוע “האישה צריכה”. שמעת אותי שלושים שנה. תגיד לי, אילן, מה אני הייתי בשבילך מלבד הבית? יודעת איזה ספר אני אוהבת? איזה סרט? מה עובר לי בראש כשאני שוטפת כלים?
הביט אליה.
הנה, אמרה. לא יודע. כי אף פעם לא שאלת.
איזה שטויות את מדברת, לחש. היה בו מבוכה, שזה יותר גרוע מהכעס. מה, עמירה דיברה איתך?
אלו מילים שלי. היו שם תמיד, לא אמרתי אותן.
סגרה מעיל. החל שלג, דק, עוקצני.
אני לא חוזרת, אילן. לא ריב, לא עלבון רע לי היה. רק עכשיו אני מבינה כמה.
נעמי, תישארי לבד. תחשבי על גילך. למי תידרשי?
אני נחוצה לעצמי, אמרה. וזה מספיק.
פנתה, נכנסה לבניין.
נעמי! קרא אחרי. נעמי, רגע!
לא הסתובבה. הזינה קוד, משכה דלת. פתיתי שלג נחו על כתפיה.
למעלה עמירה בטח עמדה בחלון פתחה קודם שדפקה.
ראיתי, אמרה.
כן. נגמר.
תשתי תה?
אשמח.
הן ישבו במטבח.
נעמי מזגה לעצמה תה, חיבקה ספל בשתי ידיים. רעד קל עִלה בידיים לא פחד, לא קור. רק סופה של תקופה שהגוף מבין לפניה.
את בסדר? שאלה עמירה.
בסדר, השיבה. ואז הוסיפה: טוב, בעצם. כאילו החזרתי לו משהו שהיה צריך להחזיר הרבה קודם.
חוב?
לא. הנידה נעמי ראש. זהו. הציפייה. חיכיתי שישתנה, שיבין, שיגיד משהו באמת אנושי. והוא בא וסיפר שנגמר לו האוכל. גיחוך קטן. נגמר לו האוכל.
זה במובן מסוים הגון, אמרה עמירה.
כן, הגון.
החורף עבר. נעמי סידרה עניינים, הלכה לעורכת דין עו”ד לאה חיות, מבוגרת עניינית. לא היה לה מה לחלק הדירה נשארה שלו, נרכשה לפני הנישואין. לקחה רק את מה שהרוויחה לבד.
היו ערבים קשים שוכבת בחדר הקטן ושואלת את עצמה: חמישים וארבע, לבד, ומה הלאה. זהו חשש אמיתי, לא דוחה אותו. ממתינה לו ואז מרפה, נרדמת.
בבוקר קמה, הולכת לעבודה, שוב טוב.
יום אחד באמצע ינואר הבחינה שלא כואבת לה הראש אחרי שנים שכאב, כל ערב ודימתה שזה הגיל. אבל הסתבר שפשוט הפסיק.
זה לא דבר קטן.
בפברואר התחלף המורה לטכנולוגיה המורה חווה פרישה, במקומו בא אשר ברק, בן ארבעים ושמונה, מבית ספר טכנולוגי מרחובות. התחיל בשקט.
פגשה אותו ראשונה בקפטריה לבד בפינה עם ספר, אכל קוסקוס. אוכל בשקט, לא מביט סביב.
הלכה עם מגש, חלפה מולו. הרים ראש, הנהן לה בנימוס.
שבוע אחר כך נפגשו במסדרון שליד המנהל. נעמי החזיקה קלסרים.
יש פה מחשב שאפשר להדפיס ממנו? המורָה רק מתקלקל.
אצלנו במחלקה אפשר, ענתה. אם זה דחוף, תיכנס.
תודה.
למחרת בא, עם דיסק און-קי. הדפיסה לו שלושה דפים, אמרה: שטויות. הוא חייך, שאל:
ותיקה פה?
עשרים ושתיים שנה.
הרבה.
כן, הסכימה. די.
כל דבר יודעים?
למצוא למי לפנות, כן. השאר החיים דומים.
חייך. בשקט. לא הצגה צחוק אמיתי.
אחר כך דיברו לפעמים ב”פינת קפה”. קודם דקות, אז יותר. אשר שאל לדעתה. זו הייתה תחושה חדשה שמישהו באמת רוצה לדעת מה היא חושבת.
באחד הימים דיברו ספרים. הודתה שאוהבת לקרוא, הזניחה את זה בשנים האחרונות.
ועכשיו?
חוזרת. עמירה, שאצלה אני גרה, יש לה קיר מלא. חזרתי לאט.
מה עכשיו ביד?
הייתה נבוכה, קלאסיקה מוקדמת, סיפורים על עיירה לא בטוחה ש”מושך” מספיק.
עמוס עוז, לחשה. שלפתי מהמדף.
בחירה טובה, החמיא. זה ספר על אנשים, מאוד מדויק.
זהו בדיוק מדויק.
אחר כך הביא ספר אחר רונית מטלון. הניח על השולחן ונעלם.
נעמי ראתה. מבט על הכריכה, מבט לדלת בפנים עלה משהו חמים וזהיר. יכלה לזהות לראשונה מה הוא תחושה ענוגה של אושר נשי, נבט שחוזר לגדול, בזהירות.
הבינה: החיים לימדו אותה לאחרונה כשלא ממהרים, הדברים קורים נכון.
האביב בא בסוף מרץ. השלג עזב במהרה, פתאום אדמה רטובה, ניצנים בשיחים. נעמי חזרה הביתה, נעצרה ברחוב, ראתה את ניצני השקדיות קטנים, חיים, עקשניים.
נזכרה שנה קודם, באביב, חזרה לבית, למטבח, שגרת החובה קניות, גיהוץ, תזכורת לאינסטלטור, לולאה אינסופית.
עכשיו, הלכה, ראשה לניצן.
אשר פגש אותה בשער. במקרה, חיכו יחד לאוטובוס.
יום מיוחד, העיר.
מאוד, חייכה.
רציתי לשאול, הסס קלות, שזה שבה את לבה. תרצי לבוא איתי למוזיאון בראשון הקרוב? יש תערוכה חדשה על ההיסטוריה של המפעלים. מעניין אותי, אני הרי מהתחום.
למוזיאון?
כן. מרחיב דעת. אשמח שתצטרפי.
אשמח, אמרה.
אמרה פשוט. לא נבהלה, לא הצטדקה. אמרה אשמח.
ביום ראשון היה שמש אביבית. שוטטו ביחד, אשר הסביר על מכונות, סיפור תעשייה, נעמי שאלה. אחר כך שתו קפה בקפטריה קטנה לא מעולה, אבל שתו.
לא משעמם לך לדבר איתי על עבודה? שאל.
למה חושב?
כי תמיד אמרו לי שזה כבד.
מי אמר?
לא יודע, מישהי.
לי לא משעמם, אמרה. אם יהיה, אני אומרת.
הנהן.
טוב, אמר. טוב שיש אותך.
הבינה למה מתכוון לא על עבודה, על היכולת שלה לדבר ברצינות. גם הוא לא רגיל לזה. וגם היא מתרגלת.
כך, בלי מילים גדולות, משהו התחיל להתרקם ביניהם מבוגר, שקט, אבל טוב. שניהם ידעו ושניהם לא מיהרו לעטוף בכינויים.
נעמי חשבה לפעמים: אולי כך נראה אושר. לא זה של סרטים וצלילים אלא שקט. לקום בבוקר, לרצות לקום.
לשמוע ששואלים אותך, ומחכים לתשובה.
בלי “מישהו שאל אותך”.
בתחילת מאי, יום שוק בשוק התקווה, נעמי קנתה ירק וצנונית. המולה, ריח אדמה, חסה, פטרוזיליה. ראתה את אילן.
עמד בדוכן הבשר, רזה יותר, מעילו תלוי רפוי. סימנים של חיים לא פשוטים. שאל את הקצב, לא הבין מיד. היה בו מבוכה ועייפות.
נעמי עצרה. לא בגלל פחד, רק הבחינה.
ציפתה שתקום בה תחושה רחמים, כעס, או משהו ישן ששלט בה שנים.
שום דבר לא צף.
רק גבר עייף ליד הדוכן. חיה עמו שלושים שנה, כן. זה חלק ממנה. לא כולה.
עקפה בשקט, לקחה ירק, חבילה של שמיר לעמירה שאוהבת אותו במרק. יצאה אל הרחוב.
מאי חיבק את העיר באור, רך, עצלני. תיק הקניות שלה חמים בשמש. הירק ריחני כמו קיץ.
הבינה הנה “להתחיל חיים חדשים אחרי חמישים”. לא רגע, לא פעולה. הכול יחד: בוקר עם מזוודה, תה עם עמירה, עבודה שמקבלת רוח חדשה, ספר על השידה, מוזיאון וקפה דליל, וזה המאי הזה.
לעזוב בעל רע היה רק ההתחלה. אחרי זה התחילו החיים עצמם. ולמדה לשים לב לא לדחות חששות, להרגיש יושר פנימי; החלטה שנלקחה, שהתבררה כשירות אמיתי.
ריאליזם פסיכולוגי, חייכה לעצמה. פעם לא הבינה את הביטוי. עכשיו הבינה: הכל באמת, בלי לייפות, בלי בהלה קשה, מזעזע, ואחר כך נהיה טוב.
גורלות נשיים כל אחת וסיפורה. נעמי לא חשבה שסיפורה חשוב או גיבור רק שלה.
פנתה לרחוב הגפן. במדרגות לקומה שלישית. עמירה פתחה, סינר לגופה, צלחת ביד.
הגעת בדיוק. אני מכינה סלט קיץ.
הבאתי שמיר, חייכה.
כל הכבוד. לכי לשטוף ידיים.
נעמי תלתה מעיל, ניגשה למטבח, פתחה ברז. הביטה איך המים שוטפים ידיים.
ביום ראשון קבעה עם אשר יציאה לטיול ביער בן שמן. הוא רצה להראות לה סכר ישן שכולו יצירת הנדסה, הסביר בהתלהבות, והיא שמעה ורצתה להמשיך להקשיב.
זה היה מוזר וטוב.
ניגבה ידיים, חזרה אל עמירה שבמטבח.
לעזור?
תחתכי ביצים.
נעמי החלה חותכת, קוביות מסודרות. עבודה מוכרת, הידיים יודעות.
אבל עכשיו עשתה זאת עבורה. עבור עמירה. מרצונה, לא מחובה. זו ההבדל שלא תמיד אפשר להסביר, אבל מרגישים בו כל דקה.
בחוץ שמש. ילדים צוחקים, טסים באופניים. ריח של אביב ושמיר.
עמירה, שאלה נעמי. את אף פעם לא הצטערת שנשארת לבד אז? אחרי אלכס?
עמירה הרהרה. הבינה, ואז ענתה:
הצטערתי, בטח. הוא היה אדם טוב, והיה קשה. על הבדידות לא. כבר סיפרתי לך.
כן, חייכה נעמי. סיפרת.
ואת לבד עכשיו?
נעמי חייכה אל הביצים.
לא ממש.
עמירה הסתכלה, הנהנה, חזרה לסלטה.
אין כאן מוסר השכל. יש חיים. פשוטים, בגיל לא צעיר, פצועי ניסיון של אישה בשם נעמי יהודית סהר, רואת חשבון, חמישים וארבע, שיום אחד הפסיקה לפנות כלים וגילתה כמה קל היה, וכמה עומק היה בכך.
