זו שאמרה “לא”
נעה פיינברג ישבה על קצה שרפרף במטבח ופרסה לחם. דק-דק, בדיוק, כמו שהוא אוהב. שמונה פרוסות, שוות, מסודרות. אחר כך הניחה את הצלחת עם הלחם על השולחן, ניגשה לסיר שבכיריים, ערבבה את המרק. האורחים אמורים להגיע בשש, וכבר עשר דקות לשש.
יואל ישב על הכורסה מול הטלוויזיה ודפדף בין הערוצים בשלט. הוא לא שאל, צריך עזרה? אף פעם לא שאל. למה לשאול, אם גם ככה הכל ייעשה.
נעה בת חמישים וארבע. היא רואת חשבון במכללה טכנולוגית “עמק הירקון”. תפקיד שקט, מספרים, תלושים, חישובים. עשרים ושתיים שנים במקום אחד. הקולגות מעריכים, המנהל לא מתלונן. בבית אף אחד לא מדבר על זה.
האורחים הגיעו בשש וחצי. חנה, אמה של כלתה, עם בעלה דוד, ואחיו של יואל, רוני, עם אשתו ענת. קולניים, שבעים, מרוצים מעצמם. התיישבו, התחילו לפטפט. נעה הביאה צלחות, הניחה, הרימה את הריקים, ושוב הניחה.
סביב השולחן שוחחו על מחירים, על שכנים, על זה שבשכונה השני פתחו שוק חדש. נעה הקשיבה בשקט. התרגלת לשתוק סביב השולחן הזה.
אחר כך חנה התחילה לספר על המרפאה החדשה שמבטיחים לבנות ברחוב התעשייה.
לפחות שם יהיו פחות תורים, אמרה ותיקנה את הצווארון. היום אי אפשר להגיע בכלל לרופא משפחה.
התורים יהיו תמיד, אמר דוד. גם כך אין מספיק רופאים.
קראתי בעיתון, אמרה נעה, שיש תוכנית עירונית להביא לשם רופאים צעירים. זה מה שהיה כתוב.
יואל הניח את הכוס שלו על השולחן. הניח בעדינות, לא חבט, אבל באוויר הרגישו את זה.
נעה, תביאי מלפפונים חמוצים, אמר.
מיד, רק רציתי לומר על התוכנית העירונית…
אמרתי, תביאי חמוצים. מי שאל אותך?
חנה לפתע השתעלה, התעסקה במפת השולחן. ענת הרימה את המבט, ומיד שוב lowered אותו. רוני הושיט יד ללחם.
נעה קמה. ניגשה למקרר, הוציאה צנצנת חמוצים. הניחה על השולחן. חזרה לשבת.
בפנים היה שקט. לא בער, לא רתח. פשוט שקט כזה כמו שמתרחש בבית כשכולם הולכים ואתה עומד במרכז הסלון ולא מבין למה באת לשם.
היא הסתכלה על ידיה שעל הירכיים שלה. ידיים לא צעירות, מפרקים טיפה נפוחים, ציפורניים גזורות קצר. ידיים שעשו שלושים שנה לבשל, לכבס, לתלות, לנקות, לשאת. שלושים שנה.
הנה הצלחת עם החמוצים האלה. היא כיבשה אותם באוגוסט, בחום, עמדה על הסירים, נכוותה, הבריגה מכסים. אף אחד לא שאל, קשה לך? אף אחד לא אמר תודה. החמוצים פשוט נאכלים.
הדיבור סביב השולחן המשיך כאילו לא קרה כלום. דוד סיפר על חבר שקנה רכב יד שנייה והוא מרוצה. חנה צחקה. יואל הנהן, מזג.
נעה חשבה על הידיים.
על כך שלפני עשרים שנה היא תפרה בעצמה את הווילונות לחדר הזה. קנתה את הבד מהמשכורת שלה, כי הוא אמר שאין כסף. תפרה בלילות, כשחזרה מהעבודה, כי בבוקר צריך לסדר. הווילונות עד היום תלויים. הוא בטח בכלל לא שם לב.
אחרי קינוח יואל אמר:
נעה, תתחילי לסדר. מה את יושבת?
ופתאום משהו התהפך. לא בבת אחת, לא ברעש. פשוט קליק, כמו מפסק במסדרון חשוך. אבל לא נדלק האור, אלא להפך החשכה נגמרה.
לא, אמרה נעה.
יואל הסתובב.
מה?
לא. אני עייפה. אני רוצה לשבת.
נהיה שקט מוחלט סביב השולחן. חנה הרימה מבט. ענת הפסיקה ללעוס.
השתגעת? אמר יואל בלחישה המאיימת הידועה שלו.
לא. לא השתגעתי. אני עייפה. אני אשב עכשיו.
היא קמה. לא לכיור, לא לשולחן. לדלת. יצאה למסדרון, לחדר השינה, נעלה את הדלת. המפתח תקוע שם שנים, אף פעם לא השתמשה בו. היום סובבה.
מאחורי הדלת יואל דיבר עם האורחים, צחק, ניסה להסביר. אחר כך צליל כלים ענת התחילה לסדר. ענת הטובה, שתמיד מבינה בלי מילים.
נעה ישבה בקצה המיטה והביטה החוצה. ברחוב היה פנס, פיסת שמיים. אוקטובר, העלים כבר נפלו, ענפים שחורים וחשופים. לא יפים, אבל כנים.
היא ישבה הרבה זמן. שמעה את האורחים עוזבים, את הדלת נטרקת, את יואל מתהלך בדירה, מרעיש בכלים, ואז עומד מול הדלת.
תפתחי.
היא לא השיבה.
נעה, אני אומר, תפתחי. נדבר.
מחר, אמרה. היום אני ישנה.
הוא עמד. היא שמעה את הנשימות שלו. אחר כך הלך.
נעה נשכבה, לא הורידה בגדים, מעל השמיכה, והביטה בתקרה. היא חשבה שבלילה הזה היא לא פוחדת. זה מוזר. תמיד, כשעשתה משהו “לא נכון”, הפחד היה שם, שקט ומתמשך. ועכשיו שקט.
אולי, כי סוף-סוף עשתה משהו נכון.
בבוקר יואל יצא לעבודה בשמונה. עובד במפעל, מנהל משמרת, יוצא מוקדם. נעה שמעה אותו במבואה, משתעל, הדלת נטרקת.
היא חיכתה עד ששקטו הצעדים במדרגות.
אחר כך קמה, שטפה פנים ופתחה את הארון.
יש לה מזוודה אחת, ישנה, חומה, עם פינות מתכת. שלפה מתחת המיטה, הניחה על השמיכה. פתחה. בפנים ריח אבק ונוסטלגיה.
היא ארזה בלי למהר, אבל גם לא הססה. הלבשה תחתונה, כמה חולצות, מכנסיים, סוודר. מסמכים תעודת זהות, תעודת עבודה, פנקס חיסכון. תיבת תכשיטים קטנה: עגילים של אמא שלה, טבעת אחת של סבתא. נעלי עבודה וזוג כפכפים.
עמדה באמצע החדר, הסתכלה.
אין כאן שום דבר שלה. הארון הוא בחר, הספה גם. השטיח קנו יחד אבל היא רצתה אחר. הווילונות היא תפרה, אבל הם כבר כל כך חלק מהקירות, שהם שלו.
היא סגרה את המזוודה.
במטבח מזגה לעצמה תה, שתתה בעמידה. הסתכלה על הכיריים, על הסיר עם מרק מאתמול. השאירה.
התלבשה, לקחה את המזוודה, את תיק המסמכים. יצאה וסגרה את הדלת. את המפתח הניחה על השטיחון בכניסה. שימצא אחר כך.
בחוץ היה קריר ולח, ריח של עלים מרקיבים. נעה הניחה את המזוודה על המדרכה, עמדה רגע, נשמה עמוק. השמיים אפורים. אנשים הולכים לעבודה, אף אחד לא מסתכל עליה.
היא הרימה את המזוודה והלכה לתחנת האוטובוס.
דינה לוי גרה ברחוב הפרדס, דירה שניים וחצי חדרים, קומה שלישית. עובדת באותו מכללה, מלמדת כלכלה, מבוגרת מנעה בשמונה שנים. הן חברות, אם אפשר לקרוא לזה ככה שותות תה בהפסקה, לפעמים הולכות יחד אחרי העבודה, מדברות מדי פעם. דינה לוי אלמנה, בלי ילדים, גרה לבד ולא נראה שסובלת מזה.
בשעה עשר וחצי בבוקר נעה מצלצלת אצלה בדלת.
דינה לוי פותחת עם ספל קפה, בוקר ישנוני היא בחופשה עד שבוע הבא.
נעה? מבט במזוודה, בפנים של נעה, רגע שקט. תיכנסי.
וזהו. בלי שאלות מיותרות. סתם תיכנסי.
נעה נכנסת. בדירה חם, ריח של קפה וספרים ישנים. ספרים בכל מקום, גם במסדרון. חתולה אפורה מתקרבת, מריחה את המזוודה והולכת.
תישבי, אומרת דינה לוי. אני מביאה לך קפה.
יושבות במטבח, ונעה מספרת. לא הכל, לא ישר, חתיכות-חתיכות, כמו שעולה. על ערב אתמול, על החמוצים, על “מי בכלל שאל אותך”. על הווילונות שתפרה לבד. על שלושים שנה.
דינה לוי רק מקשיבה. יודעת להקשיב.
אני מבינה, אמרה לבסוף. ולא שואלת אם עשית נכון. את יכולה להישאר פה, עד שתחליטי.
אני לא אהיה עול, אמרה נעה. אטפל בבית, אבשל, אנקה.
נעה, דינה לוי מביטה בה ברוך ובנועם. לא באת לכאן להיות עוזרת בית. זה סתם הבית שלי, ואני שמחה שאת פה.
נעה בוהה לתוך הספל. בגרון מתהדק משהו. לא דמעות. רק בחילה כזו קטנה, של משהו שאחזת הרבה זמן ועכשיו שחררת.
חדרה של דינה לוי משכנת לה את החדר הכי קטן, לשעבר חדר עבודה, מיטת ספה, שולחן כתיבה, ושוב מדפי ספרים. נעה פורקת את המזוודה, מסדרת בארון הקטן, פורשת מצעים.
נשכבת וחושבת: הנה החדר שלי.
פעם ראשונה אחרי שנים שיש לה מקום משלה.
ברור שהיא מבשלת, מנקה. לא כי חייבת כך היא רגילה, וכך רוצה להחזיר טובה. בהתחלה דינה מוחה, אחר כך מבינה ותודה. בבוקר שותות קפה יחד, לפעמים משוחחות, לפעמים קוראות בשקט, כל אחת עם ספר.
וגם השתיקה הזו חדשה. כשמישהו אתך, ואת שותקת, ולא מפחדת, ולא צריכה להסביר כלום.
לעבודה חזרה נעה ביום ראשון. החשבונאות קטנה, שלושה אנשים: היא ושתי צעירות. הקולגות זהירות, מרגישות, אבל לא שואלות. נעה עובדת כמו תמיד מדויקת, בלי טעויות.
המנהל אורי שטרן מזמין אותה לשיחה בסוף השבוע.
הכל בסדר, נעה? שואל באמת.
כן, אורי. השתנו נסיבות אישיות, עברתי דירה. אין לזה השפעה על העבודה.
אני לא שואל על העבודה, הוא אומר בשקט. אני שואל עלייך.
נעה מביטה בו. אורי גבר בגיל, שקט, עוסק במסמכים ודוחות, אבל יודע מה קורה בלב של האנשים אצלו.
תודה, היא אומרת. אני מסתדרת.
וזו האמת. היא מסתדרת. אפילו מרגישה הקלה. באמת, פיזית כאילו משהו הפסיק להכביד על החזה.
הסטודנטים במכללה מגוונים, בני שש עשרה עד תשע עשרה, רועשים, לפעמים בוטים, אבל הוגנים. נעה עובדת במשרד דרכה עוברות כל משכורות הסטודנטים, היא יודעת כל שם. לפעמים רואה אותם במסדרון, שומעת את הצחוק וזה נעים. חיים, צעירים, כל החיים לפניהם.
היא חושבת, שאולי גם לפניה עוד משהו.
הטלפונים מיואל הגיעו ביום השלישי.
בהתחלה התקשר לנייד שלה. היא ענתה פעם אחת בלבד ואמרה:
יואל, אני חיה, הכל בסדר. אני צריכה זמן. אל תתקשר בינתיים.
הוא המשיך להתקשר. לא ענתה.
אחר כך התקשר למשרד החשבונאות. רותם הצעירה ענתה, באה אליה עם מבט נבוך:
נעה, זה הבעל שלך…
תגידי שאני לא כאן, אמרה נעה בשקט.
רותם הופתעה, אבל עשתה.
בתחילת נובמבר נהיה יותר קר. דינה הוציאה תנור חימום ישן, שמה בחדר של נעה. בערבים צופות יחד בטלוויזיה, שותות תה עם ופלים שדינה אוהבת, או סתם מדברות.
דינה מספרת על בעלה שנפטר לפני עשר שנים, על החיים יחד ואיך למדה להסתדר לבד, ואיך גילתה שלפעמים בדידות וחירות זה אותו דבר.
לא אומרת לך להיות לבד, היא מנגבת כוס. רק אומרת אל תפחדי מזה. את רואה את חיה, חיים בסך הכול. מפחדת?
לא, אומרת נעה.
אז זהו.
נעה מהרהרת בזה. פחד. יואל תמיד אמר, שבלעדיו היא לא תסתדר. שלא תוכל להחזיק על המשכורת שלה כחשבת. שהיא כבר לא צעירה, מי ירצה בה. כל זה ישב בה כמו דיירים שלא משלמים אבל אי אפשר לפנות.
ועכשיו היא פשוט חיה. ולא הולכת לאיבוד.
המשכורת קטנה, אבל דינה לא לוקחת שכר דירה. נעה קונה מוצרים, מבשלת, זה מתאים לכולן. התחילה לחסוך. מעט, אבל בכל חודש. למה? עוד לא יודעת. לעתיד.
בדצמבר, לפני חנוכה, יואל הופיע.
נעה חזרה מהעבודה. יום שישי, כבר חשוך, בחמש בערב לילה מלא. פונה לרחוב של דינה ורואה אותו.
מול הכניסה, יואל. מעיל חום ישן, בלי כובע, למרות שמונה מעלות. נראה מבוגר יותר, או שהיא פשוט לא הבחינה קודם.
נעה, אמר.
היא עוצרת במרחק שלושה צעדים.
איך מצאת אותי?
אמרו פה ברחוב. יודעים שאת פה.
נעה מהנהנת. עיר קטנה.
צריך לדבר.
דבר.
הוא מסתכל, כאילו לא נעים לו ברחוב.
אפשר שניכנס? קר לי.
תשים כובע כשיוצא, אמרה. תגיד כאן.
הוא שותק רגע, אחר כך מוריד עיניים:
נעה, מה עשית לי. הדירה ריקה, אני כמו קופסה חלולה. אין אוכל, הכל מלוכלך. אני לא יודע איך חיים ככה.
תלמד.
קל לך להגיד. הוא מזיז רגל נעה, תביני, לא התכוונתי. יש לי אופי, כזה קשה. זה לא סיבה להרוס משפחה.
שלושים שנה, יואל, אמרה נעה בשקט. שלושים שנה הקשבתי. שלושים שנה עשיתי מה שאמרת. בישלתי, ניקיתי, קיבלת אורחים, שתקתי כשהשתקת אותי ליד אחרים. שלושים שנה.
קרה, אמר. קרה, לפעמים דיברתי קשה
ליד אורחים אמרת “מי שאל אותך”. נעה מדברת בשקט, בלי דמעות. אמרת את זה פעמים רבות. כל פעם שדיברתי “לא בזמן”, לפי דעתך. חשבת שאני עוזרת בחינם. מבשלת, מנקה, מגישה. לא חשבת שאני בן אדם.
די כבר, אמר, והקול מקבל שוב את הטון המוכר, זה ששיתק אותה שנים.
תעצור, אמרה.
הוא נדם. והיא הופתעה מהאופן התקיף שבו אמרה.
לא רוצה לשמוע מה “אשה צריכה”. אני יודעת. שלושים שנה שמעתי. תגיד לי מה אני בשבילך חוץ מעקרת בית? מה אתה יודע עליי? אילו ספרים אני אוהבת? איזה סרטים? על מה אני חושבת כשאני שוטפת כלים?
הוא שותק.
הנה, ממשיכה. לא יודע. לא שאלת. לא היה אכפת לך מי אני. רק שתהיה אחת שתנהל לך את הבית. זה לא אותו דבר.
התבלבלת, אומר. קולו כבר לא כועס, אלא מבולבל, וזה כמעט קשה יותר. איזה רעיונות יש לך עכשיו. קראת יותר מדי עם דינה הזאת.
אלה המחשבות שלי, אומרת נעה. כל השנים. פשוט עכשיו אני אומרת.
היא סוגרת כפתור המעיל האחרון. שלג דק יורד, קר ומדגדג.
לא חוזרת, יואל. זה לא ריב, לא עלבון שיעבור. אני עוזבת כי רע לי. ורק עכשיו אני מבינה עד כמה.
נעה, תישארי לבד, הוא אומר. בגיל כזה, מה תעשי? חשבת מי ירצה בך?
אני רוצה אותי, אמרה נעה. וזה מספיק.
הסתובבה והלכה לכניסה.
נעה, הוא קורא. נעה, רגע!
היא לא עוצרת. מקישה קוד בכניסה, פותחת דלת. השלג נושר על כתפיה.
למעלה, דינה כנראה הביטה מהחלון כי פתחה לפני שנעה הספיקה לצלצל.
ראיתי, אמרה בקצרה.
כן, ענתה נעה. זהו.
לשתות תה?
אשמח.
נכנסות למטבח.
נעה מוזגת תה, אוחזת בספל בשתי ידיה. הידיים רועדות קצת, שמה לב. לא מפחד, לא מקור. זה קורה כשמשהו נגמר. הגוף מרגיש לפני הראש.
את בסדר? שואלת דינה.
כן, עונה נעה. וחושבת רגע, מוסיפה טוב לי אפילו. כאילו החזרתי לו משהו שהייתי חייבת.
חוב?
לא. נעה מנענעת בראש. את ההמתנה הזו. שנים חיכיתי, שיבין, שיתקן, שיגיד משהו אנושי. והוא בא ואומר שאין אוכל. היא מחייכת. שאין אוכל.
זה גם כן כנות, אומרת דינה.
נכון.
החיים עברו. נעה סידרה מסמכים. פנתה לעורכת דין, אישה מבוגרת עם משקפיים שטיפלה בעניינה בשקט וביעילות. לא היה מה לריב הדירה שלו, נקנתה לפני הנישואים. נעה ביקשה רק את מה שחסכה בעצמה.
אבל כמובן לא תמיד היה קל. היו ערבים שבהם שכבה בחדר שלה וחשבה חמישים וארבע, לבד, לא יודעת מה הלאה. זה היה פחד אמיתי, לא סילקה אותו. פשוט הייתה עם זה. ואחר כך נרדמה.
בבוקר קמה, הולכת לעבודה, ושוב טוב.
יום אחד בינואר הבינה פתאום שהיא לא זוכרת מתי הייתה לה לאחרונה כאב ראש. שנים כל ערב כאב לה הראש, חשבה שזה הגיל, לחץ דם. עכשיו פשוט לא כואב.
חדשה קטנה, אבל חשובה.
בפברואר, למכללה הגיע מרצה חדש אורי בן עמי, בן ארבעים ושמונה, ממכללה סמוכה. מלמד מקצועות טכנולוגיים ומכניקה. הגיע בשקט, בלי דרמה.
נעה ראתה אותו לראשונה בחדר האוכל. ישב לבד, עם ספר דק, אוכל קוסקוס בזהירות, לא מסתכל מסביב.
לקחה מגש, עברה לידו. הוא הרים מבט, הנהן. סתם, בלי חנופה.
בשבוע הבא נתקלו במסדרון. נעה החזיקה תיקים של מסמכים לחתימה.
איפה פה אפשר להדפיס? שאל. המדפסת בחדר מורים לא עובדת.
אצלנו בחשבונאות יש, הציעה. אם צריך, תבוא.
תודה.
הגיע יום אחרי, עם דיסק און קי. נעה הדפיסה לו שלושה עמודים, אמרה שטויות. הוא הודה ושאל:
את כבר הרבה זמן כאן?
עשרים ושתיים שנה.
וואו, הרבה.
כן, חייכה. הרבה.
אז את בטח מכירה הכול.
לפחות מי-מה-איפה-כמה כן. ובשאר? החיים יפים בכל מקום.
הוא חייך, שקט. שניהם צחקו.
לפעמים, בשבועות הבאים, דיברו בחדר האוכל. בהתחלה רגעים קצרים, אחר כך יותר. הוא שאל לדעה שלה. היה לה מוזר לשים לב הוא באמת מתעניין, לא סתם מדבר.
פעם דיברו על ספרים. נעה היססה, אמרה שלא קראה המון לאחרונה, עמוס בבית.
ועכשיו?
עכשיו התחלתי שוב. אצל דינה, אצלה אני גרה, מדף שלם עם ספרים. התחלתי לקחת.
מה את קוראת?
נעה קצת התביישה הספר ישן, קלאסי, על חיי קיבוץ, לא בטוחה אם זה מעניין.
דרויאנוב, אמרה. מצאתי אצל דינה, לא מצליחה להניח.
אחד המוצלחים, הוא אמר בלי טיפת התנשאות. על אנשים כתוב מדויק.
בדיוק, נעה הסכימה. הכול מדויק.
אחר כך הביא לה ספר אחר, של עמליה כהנא-כרמון. אמר שאם דרויאנוב עניין אותה, כדאי. הניח לה על השולחן, כלום חגיגיות. פשוט הניח והלך.
נעה לקחה את הספר, הסתכלה על הכריכה, ואז על הדלת. בפנים היה משהו חמים, ונזהר. היא הכירה את ההרגשה האושר הנשי הקטן, הראשון, כמו יום אביב ראשון השמש כבר מחממת, אבל האוויר עוד קר. היא לא מיהרה לשום מקום. החלטה לא למהר.
החיים הוכיחו לה לא למהר, זה תמיד יוצא טוב יותר.
האביב הגיע בסוף מרץ. השלג נמס בבת אחת, האדמה כהתה, בנחליות מול הבניין ראו את הניצנים מתאבכים על הענפים. נעה הלכה הביתה, ראתה את הניצנים, עמדה רגע. קטנים, עבים, חיים.
היא נזכרה, איך שנה לפני זה, אביב גם אז, חזרה אחרי העבודה, בדרך ליואל. אז לא הסתכלה על ניצנים. אז חשבה: צריך לקנות בצל ותפוח אדמה, לגלות מחר להגהץ חולצה, הוא רטן על הברז, לזכור הכול ברשימות אינסופיות.
עכשיו היא הולכת, מסתכלת על ניצנים.
אורי בן עמי פגש אותה בשער. במקרה, פשוט יצא באותה שעה. הלכו יחד עד התחנה.
נעים היום, הוא אמר.
מאוד, השיבה.
חשבתי לשאול רוצה לבוא בשבת למוזיאון? יש פה תצוגה חדשה על תולדות התעשייה, אומרים שווה, ואם כבר לבד משעמם.
נעה הסתכלה בו.
למוזיאון?
יש שם תערוכה על המפעלים. אני מתעניין, זה נוגע לעבודה שלי.
בשמחה, אמרה פשוט. לא פחדה מהתשובה, לא נימקה בלב למה זה בסדר. אמרה פשוט בסדר, נבוא.
בשבת היה שמשי וקריר. הלכו בין התצוגות, אורי הסביר על מכונות, על היסטוריה, נעה הקשיבה לפעמים שאלה.
אחר כך שתו קפה בקפטריה של המוזיאון, הקפה היה דלוח אבל עשו את עצמם מרוצים.
לא משעמם לך איתי? שאל פתאום.
למה?
אני מדבר הרבה על עבודה, על טכנולוגיה, חייך קלות. אמרו לי שזה מעייף.
מי אמר?
קרה.
לי לא משעמם, אמרה. כשמשעמם אגיד.
הוא הנהן.
טוב, אמר. זה טוב.
והיא הבינה שזה חשוב לו לדבר את האמת. לשאול, להקשיב, לדעת שאפשר להיות עצמך.
וכך, לאט-לאט, בלי שמות ובלי דרמות צמחה ביניהם קירבה. רגילה. שני אנשים בוגרים שטוב להם יחד.
נעה חשבה, שזה בדיוק האושר שמבקשת האשה לא סרטים יפים, לא כינורות. פשוט להתעורר בבוקר ולרצות לקום.
שמישהו ישאל מה דעתך, ויחכה לתשובה.
שאף אחד לא יאמר “מי שאל אותך”.
בתחילת מאי, יום שישי בשוק הכרמל. נעה קונה עשבי תיבול וצנוניות. הרבה אנשים, ריח של אדמה וירקות טריים. היא הולכת בשוק, סוחבת תיק, בוחרת בצל ירוק.
ורואה את יואל.
הוא עומד בדוכן בשר. רזה, המעיל תלוי עליו. פנים שקועות, כהות בעיניים. שואל את הקצב משהו, נראה לו הכול מסובך.
נעה עוצרת לשנייה. לא כי פחדה פשוט הסתכלה.
ציפתה לקום בה רגש חמלה, כעס, אולי משהו ישן. אבל שום דבר.
הוא גבר רגיל בשוק, לא צעיר, אבוד במציאות. חייתה איתו שלושים שנה, כן. זה חלק מהחיים שלה, לא הכול.
שינתה מסלול, עברה לדוכן אחר, קנתה ירוקים, צנוניות, שמיר בשביל דינה שאוהבת שמיר במרק. יצאה מהשוק.
מאי תלוי מעל העיר, חמים, קצת עצל. נעה צועדת, התיק ביד חם מהשמש, הריח של הירק קיצי אמיתי.
היא חושבת: לזה קוראים “התחלתי חיים חדשים אחרי גיל חמישים”. לא אירוע אחד, לא מעשה אחד. הכול יחד: בוקר עם המזוודה, התה עם דינה, העבודה שחזרה להחיות אותה, הספר על שולחן הלילה, המוזיאון עם קפה דל, והחודש הזה של מאי.
לעזוב בעל קשה היה ההתחלה. אחר כך צריך לחיות. והיא חיה. לומדת להבחין בעולם, לדעת שכבר החליטה מה נכון, שזה היה נכון, למרות שהדרמה הייתה אמיתית לחלוטין.
ריאליזם פסיכולוגי, היא מחייכת לעצמה. פעם לא הבינה מה זה. עכשיו כן. פשוט לחיות כמו שזה בלי צבעים עזים, בלי טשטוש. לחיות ואז לא עומד בזה, ואז ללכת, ואז להתחיל מחדש. אין בזה הרואיות, אין מוסר. סתם, החיים שלה.
היא פונה לרחוב הפרדס. עולה לקומה השלישית, מצלצלת. דינה פותחת לה בסינר, עם קערה ביד.
באת. בדיוק מכינה סלט ירקות.
הבאתי שמיר, מחייכת נעה.
כנענית. לכי לשטוף ידיים.
נעה תולה את המעיל, נכנסת למטבח, פותחת ברז. מסתכלת איך המים זורמים על הידיים.
ביום ראשון היא ואורי בן עמי קבעו לנסוע יחד לראות את הסכר הישן ליד העיר. יש לו מה להראות, היא רוצה להקשיב.
זה מוזר וטוב.
היא ניגשה אל דינה.
את צריכה עזרה?
תחתכי ביצים.
נעה חותכת ביצים, קוביות יפות. עבודה מוכרת, הידיים יודעות כל תנועה.
אבל הפעם זה רק למענה. לדינה. מבחירה, לא מחובה. הבדל שאי אפשר להסביר, אבל מרגישה בכל רגע ביום.
בחוץ שמש. בחצר ילדים רוכבים באופניים, צועקים. ריח של אביב ושמיר.
דינה, שאלה נעה. אף פעם לא התחרטת שנשארת לבד? אחרי יהודה?
דינה חושבת. יודעת לחשוב.
לפעמים, עונה. הוא היה איש טוב, והיה חסר לי. אבל לא על הלבד בכיתי. כבר דיברנו על זה.
נכון, אמרה נעה.
ואת, לבד?
חיוך מתפשט לה על הפנים.
לא לגמרי.
דינה מחייכת לכיוונה, לא אומרת כלום, רק מהנהנת וחוזרת לסלט.
אין כאן מוסר השכל. יש חיים. חיים רגילים, לא מושלמים. של אישה בשם נעה פיינברג. רואת חשבון, בת חמישים וארבע, שאמרה פעם אחת “לא” וגילתה שזה לא קשה בכלל.
וכמה הרבה יש אחרי.
