אני לא הולכת לחיות איתכם יותר! לכם אף פעם שום דבר לא מתאים! – יעל הסתכלה בזעף ובעלבון על אמא שלה. – בסדר כשהייתי ילדה: אל תלכי לשם, אל תעשי את זה, אבל עכשיו אני בת עשרים, אמא!

אני לא מתכוונת להישאר לחיות איתכם יותר! אף פעם שום דבר לא טוב לכם! עונה עדי בקול סוער ומלא פגיעות לאמא שלה. נו טוב, כשהייתי ילדה: אסור לצאת לפה, אסור לעשות את זה, עכשיו אני כבר בת עשרים, אמא! עשרים! כל כך הרבה שנים שאני בגירה.
אם ככה, ואת לא רוצה לחיות איתנו, חפשי עבודה, תמצאי דירה, ותשלמי עליה בעצמך, אומרת אמא שלה כמאכילה אותה במקל. הנה, זה התשובה שלי אלייך, ביתי.
יופי, ענק! עדי מנפנפת בידיה. בהתחלה ללמוד, עדי, לא לבזבז זמן על מסיבות, ואז פתאום תתחילי לעבוד. ומה עם הלימודים שלי? לא מעניין? ומה אם קצת לעזור לבת שלך עם החיים?
את הרי כבר ילדה עצמאית. לא מתייעצת איתנו, אבא שלה מצטרף לשיחה וקצת אפילו צוחק. אז, כדי שלא ניכנס לך לחיים ונפסיק לחנך אותך, את מוזמנת להתחיל חיים עצמיים לגמרי בעצמך.
ברור שמצב כזה לא בדיוק קסם לעדי. אמא לא העבידה אותה בניקיונות או שיגעה אותה בענייני אוכל, ואבא שילם את החשבונות, דאג שיהיה מה לאכול, ואפילו העביר לה מידי פעם כמה מאות שקלים לביט. הכל נוח, רק שההורים היו צריכים פחות להתערב…
אבל העקשנות שלה לא נתנה לה לסגת. במשפחה מספרים על סבתא-רבא שלה שהייתה מהפכנית אמיתית, וכל פעם שמתעצבנים מעדי מזכירים את זה.
עדי מצאה עבודה ושכרה דירת חדר קטנה ברחוב צדדי לא רחוק מהאוניברסיטה בתל אביב. רק עכשיו היא הבינה מה זו תחושת החוסר. עד כה חסר כסף היה רק איזה משהו ששומעים מההורים בשיחות עם חברים, מישהו ברחוב, או באיזה תכנית בוקר אין מספיק כסף לדברים בסיסיים.
חצי מהמשכורת העלובה נעלמה ישר לדמי שכירות, ועוד צריך לקנות אוכל, לשלם על רב-קו ועלויות של החיים בעיר. חלומות המסיבות ויציאות אל תוך הלילה פתאום עברו למגירה רחוקה. בלי לשים לב, עדי התחילה להעריך כל שקל שהיא מרוויחה, ואפילו ההערות של ההורים כבר לא נראו לה כל כך נוראות.
יום אחד, בדרך חזרה מעבודה, היא נתקלה בשני נערים מפטפטים בקול רם, זורקים בדיחות מגעילות, מנפנפים בידים. עדי רק הנידה בראשה וחייכה בזלזול: מה קורה עם הדור הצעיר הזה?! מחשבות חכמות כנראה כבר לא ילכו ברחוב הזה.
קדימה, על מדרגות חנות נטושה ברחוב בן סרוק, ישבה קשישה. עדי ראתה אותה כבר לא מעט פעמים תמיד עם איזה קופסת פח ליד הרגליים, חולצתה הישנה, ומלמול בלתי ברור לעצמה. מדי פעם, מישהו משליך מטבעות פנימה, אבל רוב האנשים כבר עם אפליקציות ותשלומים בטלפון ולא סוחבים דברי מתכת.
עדי תמיד הקפידה לשמור בכיס כמה שקלים בשביל אותה אישה מבוגרת היא בעצמה לא ידעה למה. בעבר אפילו לא היתה מסתכלת על קשישה קבצנית, אבל לצעירה הזו פתאום זה הרגיש אחר.
ולמען האמת, לא היה קל לקרוא לה קבצנית. אפילו עם הבגדים הישנים וקופסת הפח הזאת, נשאר בה איזשהו כבוד. היא הנידה בראשה בתודה לכל מי שנתן משהו, ושבה לשבת בשקט.
כששני הנערים עברו לידה, אחד מהם בעט בקופסה והמטבעות עפו על המדרכה. הקשישה נעמדה, בקושי, והחלה לאסוף את הכסף ברעידות. אצבעותיה התרוצצו על האספלט כאילו הן חוששות לאבד כל אגורה.
מה אתם עושים, חוצפנים?! עדי התפרצה, רותחת, ורכנה לעזור לה לאסוף את המטבעות.
הנערים בקושי טרחו להגיב, זרקו עליה איזה צעקה והמשיכו.
הנה, קחי. עדי העבירה לזקנה את המטבעות, ושלפה גם שטר מעודף מהארנק. הנה עוד, שתרגישי טוב.
תודה, אמרה הקשישה בקול גבוה אך שקט והביטה בה. לעדי היה רושם שבעיניים שלה יש עדיין משהו צעיר, חי ועמוק למרות כל הקמטים. אני מזהה אותך את תמיד זורקת פה מטבעות.
היא ליטפה את הקופסה.
היא כבר עקומה, אצטרך למצוא חדשה.
הידיים רעדו. עדי שמה לב שהיא בכלל לא מרגישה טוב.
את גרה רחוק? שאלה בעדינות.
לא. את רואה את הבניינים שם? הצביעה לעבר נקודת שמש ירוקה בפינה. שם אני גרה, בקומה שלישית, רק חמש דקות ברגל.
תני לי ללוות אותך עדי הושיטה יד. נראה לי שקצת קשה לך.
הלב שלי שוב מתחיל, את יודעת. התעצבנתי, נשענה על ידה. תודה, את ילדה מתוקה. אני לא אעכב אותך הרבה.
כשנכנסו לדירה הצפופה, הפרצוף של עדי קפא. מתוך הארון, החלון, מתחת למיטה חתולים בכל הצבעים קיבלו אותן בקול גדול, אחד אחד! היא הפסיקה לספור בשתים-עשרה.
שתים-עשרה, הסבירה הקשישה, ששמה רות סיון, לא תכננתי להחזיק כל כך הרבה, זה פשוט קרה.
למה שתצטרכי את כל החתולים האלה?
לא אני אותן צריכה הן אותי. הן בלי תקווה אם אני לא כאן כל אחת עם סיפור. את קפָּה ולוסי השאירו בשקית, באמצע החורף, ליד הפח. את פונפון לקחתי מילדים שהתעללו בה. רומק’ה בא לבד. פֵּני המליטה מתחת לבית, ואם לא הייתי לוקחת אותה כולם היו מוסיפים לתפריט של השכנים…
את חושבת שאני לא נורמלית?
ממש לא, אמרה עדי, מובכת. פשוט, זה הרבה. הן גם צריכות לאכול…
לכן אני יושבת ברחוב כל יום, חייכה רות.
מאז הפכו לחברות משונות. עדי לא יכלה להעמיד פנים שכלום לא השתנה. התחילה לבקר את רות, כתבה עליה פוסט בפייסבוק, ולתדהמתה אחרי כל ההערות הציניות, הופיעו הודעות חמות, הצעות עזרה, ואפילו קצת תרומות. עם הזמן, הן התרבו.
עדי, שאל יום אחד אבא שלה למה את עושה את כל זה? אף פעם לא היית חובבת טבע רצינית.
אבא, זה לא קשור לחיות. פשוט… אני אף פעם לא שאלתי אתכם אם אפשר כלב או חתול, כי זה היה ברור שלא. ואפילו לא חשבתי למה.
עדי חשבה לרגע ואז המשיכה:
את רות זה לא החתולות צריכות, היא אמרה בעצמה היא צריכה להיות בשבילן. וזו ממש אמת. בלעדיה, כל אחת מהן מזמן לא הייתה כאן בעולם.
מה, אז את רוצה לאסוף את כל החתולות של תל אביב? אמא נאנחה. תראי כמה יש פה.
אני לא מסוגלת לאסוף את כולן, עונה עדי. אבל לעזור קצת זה לא קשה.
לא קשה?! אמא השתוממה. הרי בקושי מסתדרת עם הכסף. ועכשיו את מחלקת אותו לזרים! עדי, אולי את תמימה?
אמא, אני לא חוזרת בי ממילה. רות לא מרמה אף אחד. אם לא הייתי כותבת ברשת, אף אחד בכלל לא היה יודע על זה.
את עדיין ילדה, עדי.
לא, פעם אולי, אבל כבר לא. אני לא מחייבת אתכם לאהוב חתולים. אצלי קרה ככה פגשתי מישהי שהחיים שלה הם לא כמו של אף אחד אחר, וראיתי שאפשר גם אחרת.
ומה, את תהפכי לאישה הזאת שכל היום עם חתולות? התפלא אבא. פעם זה היה סימן לרווקות זקנה.
אני לא מתכוונת להפוך דירה לגן חיות, נעלבה עדי. חשבתי אולי לקחת אחת, אבל בעלת הדירה לא מסכימה. אז לא. אל תחשבו שאני ילדה מטומטמת. אני מזמן גדולה.
את אולי לא, אבא שקע. אבל להקדיש לזה את החיים?
אבא, לא צריך לרחם עליי. לי יש טוב.
עדי המשיכה לעזור לרות. בזכות פרסום בפייסבוק, נמצא בית לארבעה גורים של פני אלה שבקושי ניצלו. שמונה עדיין נשארו עם רות רובן כבר לא צעירות וממש קשה למצוא להן משפחות. ורות, בודדה לחלוטין מחוץ לחתולות שלה, הפכה ממש למוקד דאגה.
עדי, אם יקרה לי משהו, אל תשאירי אותן בקשה פעם, בעיניים מתחננות. אני יודעת שזה המון לבקש. אבל רק אותך אני יכולה לבקש, אין לי אף אחד אחר.
עדי התביישה לשאול למה רות חיה לבד. עד שיום אחד, רות סיפרה הבן היחיד שלה התגרש, היה עקר, ואחר כך נהרג במסגרת תפקידו במשטרה. ככה נותרה לבד.
יום אחד עדי באה לבקר, והדלת לא נפתחה. דפקה, התקשרה לשכנה.
שלום, ראית את רות? יצאה מהבית?
עדי, זה את? לא, הייתה חלשה מהבוקר. חכי, יש לי מפתח.
רות שכבה שלווה, נדמה שישנה. פני החסודות והפנים שהתרופפו לא נותר עוד קמט של דאגה. החתולות הסתובבו סביבה, מבולבלות.
ברוך דיין האמת, הלכה לנו רות, נאנחה השכנה. עדי פרצה בבכי. זו הפעם הראשונה ששמעה את המוות כל כך מקרוב.
מה עכשיו? מה עושים? חזרה על עצמה.
עדי, תראי, היא השאירה לך פתק.
דרך הדמעות, היא קראה אותיות שנכתבו באיטיות ויזע.
רות השאירה לה את הדירה וכתבה: לא לעזוב את החתולות.
רק לך אני יכולה לבקש את זה, ילדה שלי…
עדי לא תיארה לעצמה כמה תצטרך ללמוד רזי בירוקרטיה ישראלית. מזל שהכירה את תומר.
הם נפגשו כשהגיבה לו בפייסבוק על פוסט לגבי החתולים; הוא היה מהבודדים שתמכו בה. התכתבו, יצאו, הוא והמשפחה שלו תמיד היו מוקפים בבע”ח וכלביהם. גם עזר לה להעביר חתולים לבית.
תומר למד משפטים, והיה אור גדול בשביל עדי בתקופה הזו.
עדי, את קלפטע! צחקה חברתה שירי. קיבלת דירה משלך! תבקשי מתומר להכניס כל החתולים הללו לעמותה וגמרנו.
שירי, בחיים לא. הבטחתי לרות שלא אעזוב אותן.
נו די… היא הרי הלכה. מה היא כבר תדע? וגם ככה, מה תעשי איתן? עד מתי תחזיקי אותן?
עד שהן ילכו בעצמן… לא מצליחה לנטוש אותן.
את מדברת כמו סבתא, אמרה שירי בבדיחות הדעת. עם כל הגן חיות שלך, אף אחד לא יבוא לבקר! וגברים? תשכחי. יברחו.
שירי, ממילא אין לי…
וממש לא יהיה!
ההורים גם לא עודדו.
דירה זה טוב, אמא שוטטה במטבח. אבל לא הגיוני להשאיר ירושה לזרים ככה.
אז מה מפתיע? אמר אבא. רות הייתה משוגעת. התלבשה לך על הראש, הרסה לך את החיים.
איזה הרסה? עדי התרגזה היא עשתה מה שהיה הכי טוב.
לחתולות… נאנחה אמא. לא לך, טיפשה. רק ניקתה את המצפון שלה.
עדי עזבה עצבנית את הבית מול כל העולם, נשארה לבד.
עדי, חכי! תומר עצר אותה ליד הבית של רות. בדיוק באתי אלייך. מה, זה כזה קשה?
תגיד לי אתה, אני טיפשה? שאלה אותו.
למה?
כולם מאשימים אותי בסיפור הזה אפילו ההורים, אפילו שירי. אולי עדיף לוותר על הדירה?
על מה את מדברת? חייך תומר, רות בחרה בך כי את מהאנשים שפשוט אין בעולם. בכל מצב אחר, החתולות היו ברחוב. או גרוע מזה.
מה, לא נמאס לך ממני?
לא. ואני גאה בך. אגב, כתבו לי מהפנייה שלי בפייסבוק מישהי רוצה לקחת עוד שתי חתולות.
באמת? אבל… שלא תתעלל בהן?
נפגש, נבדוק, אל תדאגי.
אחרי שהתחתנו, נשארו אצלם ארבע חתולות. את רומק’ה לקחה השכנה תמיד אהבתי אותו, אמרה, ואתם קרובים.
עוד אחד עבר להורים של תומר אנחנו רגילים, התבדח תומר, אני כל הילדות הבאתי בעלי חיים מהרחוב.
וכשעדי יצאה מבית החולים עם איתי התינוק, חיכו לה במסדרון קפָּה, לוסי, פונפון ופני, על השטיח.
נבונות בשורה! צחק תומר. מי יחנך את איתי הסבתות או החתולות?
שלום, חמודות לחשה עדי. התגעגעתן? תכף אלטף אתכן, הירושה הכי פרוותית שלי.