הטלפון מצלצל בעשר וחצי בלילה, כשנועה כבר שוכבת במיטה עם ספר. דניאל יושב בחדר הסמוך, מול הלפטופ, נשמע קול שקט של מגיש מערוץ חדשות כלכלי.
המספר לא מוכר, קידומת ירושלים.
שלום? אומרת נועה, ומיד מרגישה דקירה מתחת לצלעות.
זו מרים בר-און, השכנה ממול,” עונה אישה בקול מעט מהוסס. “אני לא חושבת שאנחנו מכירות. זה בנוגע לאמא שלך… רבקה, נכון? היא נפלה בבוקר. באתי בערב, ראיתי אותה על הרצפה, בקושי מדברת, צד אחד של הפנים שלה…
נועה כבר קמה מהמיטה, מחפשת את הכפכפים ברגליים.
היא בבית חולים?
לקחו אותה לפני שעה. אמבולנס. הרופאים אמרו כנראה שבץ. חיפשתי את המספר שלך בפלאפון שלה… זה לקח זמן.
תודה רבה, מרים, תודה. את היית שם בזכות.
נועה סוגרת את השיחה ונשארת רגע עומדת באמצע החדר, הטלפון בשתי ידיים. אחר כך ניגשת לדניאל.
הוא יושב בכורסתו האהובה, טריינינג יוקרתי, כוס מים מינרליים על השולחן. בן חמישים ושש, פנים מטופחות, שיער אפור מסודר. איש מצליח בדירה המפוארת שבמרכז תל אביב.
דני, לאמא שלי רע. שבץ. לקחו אותה לבית החולים הדסה בהר הצופים.
הוא מסובב את הראש, מנמיך את הטלוויזיה.
מתי?
היום. שכנה מצאה אותה על הרצפה. הייתה שם כל היום לבד…
דניאל מניח את הכוס על השולחן.
נו, ומה עכשיו?
נועה מביטה בו.
צריך לנסוע. מחר בבוקר אני נוסעת.
סעי, אני לא עוצר אותך.
דני, חייבים לדבר ברצינות. אמא בת שבעים ושמונה. אם זה שבץ רציני, היא לא תוכל להישאר לבד בבית. נצטרך לחשוב איך ממשיכים.
דניאל מרים שוב מעט את עוצמת הקול בטלוויזיה, כאילו מדגיש שהוא לא באמת מתעניין.
נועה, כבר דיברנו על זה. לא פעם אחת.
דיברנו בתיאוריה. עכשיו זה קרה.
ומה השתנה? הסברתי לך את העמדה שלי. אי אפשר להביא אותה לכאן. אין תנאים.
נועה מתיישבת לאט על הספה מולו.
דני. יש לנו ארבעה חדרים.
ארבעה חדרים, שניים מהם אני מתכנן לשפץ סוף סוף. דיברנו על זה. רציתי חדר עבודה, את רצית חדר ארונות. איפה נניח אותה, במסדרון?
אפשר להקדיש לה חדר עדיף מאשר להמשיך ככה. השיפוץ יכול לחכות.
השיפוץ לא יחכה, עונה הוא בקור רוח. סגרתי עם קבלן למרץ, שילמתי מקדמה. את יודעת את זה.
דני, מדובר באמא חולה.
נועה, הוא מביט בה ישר בעיניים, אני משתתף בצערך, אבל תביני מה זה באמת אומר: אדם מבוגר, זר מבחינתי, עם מחלה, אולי חיתולים, אולי לא תדבר. אני לא מוכן לזה. יש לי זכות להגיד את זה.
היא לא זרה. היא אמא שלי.
בשבילי כמעט זרה. ראיתי אותה ארבע פעמים בעשר שנים. לא חיפשה קשר.
כי אתה…
עזבי, לא עכשיו לחפש אשמים. אני מדבר על המציאות העבודה שלי בלחץ, יש לי פרויקטים גדולים, אני זקוק לשקט בבית. לא יכול לחיות בבית חולים. זו גם הדירה שלי.
נועה שותקת הרבה זמן. בחלון יש נהמת לילה עירונית, שגרתית, אדישה.
נשכור מטפלת? מציעה לבסוף. מטפלת טובה, נוכל להרשות לעצמנו.
אין בעיה. תארגני.
אני אהיה צריכה לנסוע כל הזמן. זה שעה וחצי מירושלים.
תסעי. אף אחד לא עוצר אותך.
האף אחד לא עוצר אותך נשמע כל כך קל, שגרתי, עד שבתוכה משהו משתנה. לא פתאום, אלא לאט, כמו אדמה שזזה מתחת לרגליים, כשמגלים שהיא לא מוצקה כמו שחשבת.
היא קמה, חוזרת לחדר, ושוכבת עד שתיים בלילה ומביטה בתקרה.
בבוקר, היא נוסעת לבד לירושלים.
המחלקה הפנימית בהדסה מקבלת אותה בריח כלור וחדרים עמוסים. רבקה שוכבת ליד החלון, הצד הימני של הפנים שמוט, יד ימין כבדה. נועה נכנסת, אמא מתבוננת בה בשקט, רק השפתיים זזות מעט.
אמא, לוחשת נועה, אוחזת ביד הקרירה והקלה, אני פה. הכל בסדר.
אמא מנסה לומר משהו, המילים לא ברורו.
לא צריך, אל תתאמצי. אני איתך. לא הולכת לשום מקום.
רופאה, אישה עייפה, מסבירה במילים קצרות: שבץ איסכמי גדול, שיתוק צד ימין, פגיעה בדיבור. קשה לדעת איך תשתקם, לפחות חצי שנה של שיקום וליווי צמוד.
היא לא תוכל לגור לבד, מסכמת הרופאה. את הבת היחידה?
יחידה.
רופאה מביטה בה כמו שרופאים שרואים משפחות במצוקה רבים: לא שיפוטיות, לא רחמים, רק הבנה.
נועה נשארת כל היום. מאכילה את אמא עם כף, מדברת, בעצם מדברת אליה, מספרת סתם שטויות, אמא נועצת בה מבט חכם, מבין, למרות שאינה יכולה לענות כמעט.
בערב, נועה יוצאת מתקשרת לדניאל.
מה שלומה? הוא שואל.
מצב רע. צד ימין משותק, הדיבור נפגע. היא לא תוכל להיות לבד.
הפסקה קצרה.
הבנתי.
דני, אני רוצה להגיד לך אני נשארת פה.
כמה זמן?
לא יודעת. כמה שצריך. אני לא יכולה לעזוב אותה.
הפעם קולו מתוח יותר: יש לך עבודה. החיים שלך פה.
נדבר עם העבודה. אעבוד חלקית מרחוק. אמא לא יכולה להישאר לבד.
דיברת על מטפלת.
מטפלת לא תחליף בת. אתה יודע.
דניאל שותק.
את מבינה שזה להרבה זמן?
מבינה.
ואת מוכנה לגור בדירה הזאת?
מוכנה.
עוד שתיקה, ארוכה.
בסדר, אומר לבסוף, לוקח נשימה. תעדכני אם צריך משהו.
נועה מניחה את הטלפון, בוהה ברחוב המחשיך של שכונת קטמון הישנה. עמודי תאורה נדלקים לסירוגין. אישה מבוגרת גוררת עגלה. ריח של עשן תנורים עולה מהחצרות.
בית ילדותה ברחוב הכלניות, בקצה הרחוב. עץ עייף בחצר, מדרגות עקומות. היא פותחת עם המפתח הישן שתמיד היה איתה, אף שמעט השתמשה בו.
בפנים קר. כבר שלושה ימים שאין חימום. משגרת גז במטבח ומדליקה תנור, ידיה נזכרות לאט איך עושים, זכרון עמום מהילדות. כאן חיה שמונה עשרה שנים.
היא מסתובבת בבית. מטבח קטן, אריחים שבורים, מסדרון צר. שני חדרים אחד בו מיטת אמא, אחד הספה הישנה שלה. הכל נקי, מדוד; כל חפץ מונח בדיוק היכן שזכור, כי אין הרבה דברים, וכל דבר משמעותי.
היא שולחת לדניאל הודעה אני נשארת. עוד לא יודעת כמה זמן. אגיע לקחת בגדים מדי פעם.
דניאל עונה אחרי עשרים דקות: קיבלתי. איך שתרצי.
וזהו. זה כל השיח. כנראה כל הנישואין.
הימים הראשונים מתמזגים ליום ארוך וקשה. נועה לומדת להפוך אמא, לעשות את תרגילי היד שעושה האחות, מאכילה, מדברת, לא מראה לייאוש לחדור. אמא מתחילה לנסות לדבר, כשהייתה מורה למתמטיקה חכמה ועצמאית, קשה לראות אותה מתאמצת להגות מילים פשוטות.
נועה, אומרת אמא בוקר שני, בהירות חדשה בקול, נועה. תלכי הביתה.
אני בבית, אמא.
לא, מצביעה ביד שמאל, לשם. לבעל.
אל תדאגי, אמא.
דניאל… לא שמח?
נועה מסדרת את השמיכה. הכל בסדר, אמא. אל תחשבי על זה.
אמא מסתכלת בה הרבה זמן, במבט שגורם לנועה להסיט מבט לחלון.
אחרי שלושה וחצי שבועות משתחררת אמא הביתה תרופות, דף תרגילים, כתב הפניה למרפאה. נועה שוכרת הסעה, שכנה עוזרת להביא אותה למיטה, מדליקה חימום, מבשלת מרק.
ומתחילה מציאות אחרת.
לטפל באמא להחליף מצעים, לעודד, להאכיל, לתת תרופות. כל שעתיים להפוך, כל בוקר- תרגילי יד ורגל, שלוש פעמים בשבוע קלינאית תקשורת שמגיעה בהתנדבות. אמא מתעקשת לא לוותר, גם כשקשה. נועה עובדת מהבית, הנהלת חשבונות לחברה קטנה. המנהל מבין, נותן לה קיצוץ בשעות. פחות כסף. דניאל מדי פעם מעביר העברה לבנק לא הרבה, ובלי מילים.
אין ביניהם כמעט שיחות.
נובמבר. בוקר קר, גשום, נועה מתקנת מדרגה רופפת במדרגות, לקראת שיקום ההליכה של אמא. שכנה גבר, בן חמישים וחמש, שמכירה משכבר, עם חולצת עבודה, פנים פתוחות, ניגש.
ככה את לא תצליחי, הוא אומר בחיוך. צריך בזווית. הנה, תני לי. הוא נוטל את הפטיש, כורע ברך ומסדר הכל במהירות.
אני ישי משני בתים ליד. את הבת של רבקה, נכון?
כן, נועה.
היא משתפרת?
קצת.
הוא מחייך, מסיים את התיקון. אם תצטרכי משהו בבית תגידי. זה לא טרחה.
לא נעים להטריח, אומרת נועה.
שטויות, הוא נופף ביד. רבקה עזרה לאמא שלי פעם. לא שוכחים.
והולך.
נועה מביטה אחריו, וחושבת שלא נעים זה הדבר שכמעט כבר לא מפחיד אותה. לא נעים זה היה לחיות מרווחת בעיר ולדעת שאמא על מיטה ישנה לבד.
החורף קשה. החימום מתקלקל, יום אחד כל החדרים מתמלאים עשן. היא בבהלה מזעיקה את ישי הוא בא, מטפס לגג, פותח סתימה בארובה, מסביר מה לעשות כל שנה. מסרב לקבל כסף בקור רוח.
רוצה תה? היא שואלת.
אם אין מפריע.
יושבים במטבח, שותים תה עם עוגיות מוכנות. אמא ישנה בחדר. בחוץ הרוח מכופפת את ענפי התאנה.
אתה גר פה הרבה זמן? היא שואלת.
כל החיים. היה קצר, עבדתי שנים בתעשייה בתל אביב. ואז חזרתי.
למה?
הוא שותק שנייה. כאן זה מקום שלי. בתל אביב זרות. למישהו זה מתאים, לי לא.
נועה אוחזת בספל בשתי ידיים. לשם רצתה כל חייה, עכשיו לא מבינה למה לא ביקרה יותר.
ישי לא מנסה לנחם. רק אומר: עכשיו באת. זה העיקר.
בדצמבר, אמא מתחילה לשבת לבד. קלינאית התקשורת שמחה, אמא מחייכת חצי-חיוך.
הדיבור משתפר לא הכל, לא מהר, לפעמים כל מילה לוקחת דקה.
רזית, אומרת אמא.
לא, אמא.
רזית. דניאל מתקשר?
לפעמים.
הוא יבוא?
לא יודעת.
שתיקה ארוכה.
הוא לא יבוא, אומרת אמא. לא מרירות, רק אמת.
דניאל לא בא. פעם בשבוע שיחת טלפון מה נשמע תשובה קצרה, תחזיקי מעמד,־פעם הזכיר את השיפוץ, פעם אמר שבארוחת סטארט־אפ במסעדה יוקרתית. נועה מרגישה שמתרחקים לאט, בלי מריבה, פשוט מרחק.
ינואר. חברה טובה רננה מגיעה עם עוגה, מוכנה לעזור. אבל הדיבור לא באמת מתחבר.
נועה, אולי זה יותר מדי? חודש-חודשיים, אבל כמה זמן זה ימשיך? את גם נשחקת.
ומה אני אמורה לעשות, רננה?
להביא מטפלת רצינית. או בית חולים סיעודי פרטי יש כאלה טובים.
אמא כל החיים פחדה ממוסדות.
פחדה, אבל את משלמת. היא לא מבינה מה את עוברת…
היא מבינה, עונה נועה בשקט. הראש שלה חד. היא מבינה הכל.
רננה מכבירה: דניאל לא מגיע?
לא.
אז תשארו ככה?
לא יודעת.
נועה, את חכמה. אי אפשר לעזוב בעל בגלל זה. הוא מפרנס, יש לכם דירה, מעמד…
נועה מסתכלת על החברה.
רננה. אמא בחדר השני. בת שבעים ושמונה. הייתה יום שלם על הרצפה.
אני מבינה
לא, את לא באמת. אל תסבירי לי על מפרנס.”
רננה נוסעת אחר הצהריים, קצת פגועה. יתפייסו בווטסאפ, אבל משהו זז לנצח.
השכנות המבוגרות מכבדות את נועה יותר עכשיו, בשתיקה. מרים שמצאה את האמא, מביאה פעם בצנצנת חמוצים, פעם עוגה, משאירה בדלת. שכנה נוספת, מיכל, בת שבעים, יושבת יום אחד עם רבקה שעתיים כשאין ברירה. “אנחנו כמעט בנות גיל,” היא אומרת.
בנות הגיל של נועה מתנהגות אחרת. מישהי מהתיכון, נתקלת בסופר, שואלת במיני־רכילות: “מה עם דניאל? למה לא בא? איך מסתדרים?” מתחת לדאגה מבצבץ עונג קטן של שמחה לאיד.
מסתדרים, עונה נועה, לא מוסיפה.
ישי עוזר תמידית. גדר, עצים, תיקונים. כשנועה חולה, מביא לה אוכל, מטפל בה ובאמא בבית בשקט, כאילו זה מובן מאליו.
אני לא יודעת איך להודות, אומרת לו.
עזבי, אנחנו שכנים.
לא כל שכן אותו דבר.
נכון, עונה ישי בפשטות.
יושבים בשקט. רבקה נרדמת. בחוץ פברואר מדכא.
יש לך משפחה? היא שואלת.
הייתה. אישה נפטרה לפני שמונה שנים. ילדה בבאר שבע, לא מתקשרת הרבה. רגיל לבד.
לא משעמם?
לפעמים. כשיש עבודה, פחות משעמם.
היא חושבת על דניאל, בודד בדירת היוקרה, עם הטלוויזיה הגדולה ושקט מנוכר.
בערב, מתקשרת לדניאל.
דני, צריך לדבר.
קרה משהו?”
“לא. פשוט לא דיברנו הרבה זמן באמת.
פאוזה.
מה?
איך אתה מרגיש?
סביר. השיפוץ מתקדם. יש לי פרויקט מעניין. את חוזרת מתישהו?
דני, אני חושבת… שאני לא אחזור.
שתיקה ארוכה.
בכלל?
בכלל.
הוא לא כועס. שואל רק:
זה בגללי או בגללה?
נועה שותקת כמה שניות.
בעיקר בגללי.
נשימה מצד שני.
הבנתי, סוף סוף. את רוצה להתגרש?
כן.
אז נתגרש.
האז נתגרש הזה, בנימוס העסקי הרגיל, חותם הכל.
באביב, אמא לומדת ללכת שוב. בהתחלה עם הליכון, אחר כך תעוזה למטבח ואז למדרגות. זה קשה, איטי, היא צונחת ברוח, מתעצבנת, פעם אחת אפילו בוכה דבר שלא קרה הרבה. אבל ממשיכה.
סבטלנה, הקלינאית, שמחה בגלוי: יש לה מי להתאמץ בשבילו. זו חצי מהשיקום.
נועה לא בטוחה שזה בגללה אולי בגלל אופיה הקשוח של אמא. אך הרגשה חיובית.
במאי, ערב חמים, נועה וישי יושבים על הספסל מול הבית. אמא כבר מסתדרת לבד, ויש לה שעה פנויה.
את לא חושבת לעזוב? שואל ישי.
לא. חשבתי על זה. לא רוצה לעזוב. עשרים שנה חייתי בשביל תל אביב. ועכשיו אני פה ולא רוצה את העיר.
ממש לא מוזר, אומר ישי. לפעמים, אדם הולך הרבה עד שמגיע המקום שטוב לו בו.
לא תמיד טוב לי כאן, לפעמים קשה מאוד.
טוב זה לא בהכרח קל, אומר ישי. טוב זה כשזה נכון.
נועה מביטה בו. איש פשוט, ידיים עבודה, קמטי עיניים, מעט מילים כל מילה נכנסת עמוק.
ישי, שמעת שאני מתגרשת?
שמועה רצה. שכונה קטנה.
אתה שופט אותי?
הוא מסתובב אליה.
על מה?
עזבתי משפחה?
“משפחה היא מתי שמיחד ברע ובטוב. אחרת זה רק שניים באותה דירה.
היא אינה עונה. אין צורך.
הגירושין מתבצעים דרך עורך-דין, ענייני. דניאל משאיר אצלו את הדירה, מציע פיצוי כספי, היא לוקחת. כסף מיועד לשיפוץ בית אמא: רצפה רקובה, גג נוזל, חשמל ישן.
בקיץ, ישי עוזר בשיפוץ. מביא חברים, משלימים רצפה ושיפוץ בסיסי בסופי שבוע, לוקחים רק כסף על חומרים.
למה? שואלת נועה.
כי שכנים, הוא משיב בפשטות.
לא רק בגלל זה.
הוא מביט בה.
נכון, מחייך.
רבקה יושבת כל ערב במרפסת, פניה לא שבו לגמרי, הדיבור השתפר מאוד. היא מתבוננת על נועה וישי, שותקת. אבל עיניה חיות.
פעם אחת אומרת: בנאדם טוב.
נכון, אמא.
את רואה?
אני רואה.
היא מהנהנת, ולא מוסיפה.
דניאל מתקשר ביולי, אחרי חודשיים של שתיקה.
איך אתם שם? שואל, קולו אנושי יותר, פחות עסוק.
טוב. אמא הולכת בכוחות עצמה. הבית שופץ.
שמח לשמוע. הפסקה. חשבתי עלי… לא נהגתי נכון. אז, בסתיו.
נועה לא אומרת הכל בסדר זה לא נכון.
כנראה, היא עונה.
את כועסת?
לא. עבר הרבה זמן.
טוב מאוד. את מאושרת שם?
נועה מביטה החוצה. אמא יושבת על כורסה שקנה ישי, הספר בידה, עץ תאנה בגן. הרוח קלה, ניחוח קיץ וענפי עצים.
לא יודעת אם זו המילה, אבל טוב לי כאן.
הבנתי, עונה דניאל, והפעם באמת מרגיש שהבין משהו.
הם נפרדים בקול רגוע.
נועה יוצאת למרפסת.
אמא, תה?
בטח.
למטבח, להעמיד קומקום ישן עם ידית שבורה, שבכלל התכוונה כבר להחליפו. בגב החלון פורחת גרניום אדום, שגדלה אמא שלושים שנה. בחוץ קיץ, ריח עשב חתוך ודק נע עצים חמים.
בחמש וחצי מגיע ישי, דופק.
ערב טוב, רבקה. הבאתי פטל מהשיח הראשון של הקיץ.
תודה, ישי. כנס, עונה רבקה.
נועה שומעת מן המטבח את הקולות שלו ושל אמא, מילות היום־יום הרכות, ועוצרת רגע. כי הכל פשוט וחשוב כל כך המטבח הקטן, הרֵיחות, הקולות והתה, כשאי שם בתל אביב דניאל יושב על ספה חדשה אך עם חיים שלא בחר נכון.
והיא בוחרת את החיים הנכונים.
או אולי בוחרת, כל יום מחדש.
היא יוצאת עם הספלים.
ישי, תישאר לתה.
בשמחה, הוא עונה.
אמא מחייכת בחצי פה, אישור קטן אך מלא אהבה.
שבו, אומרת רבקה. שניכם.
והם יושבים.
השמש שוקעת על בתים אדומי גג, הצללים נמתחים, פטל מבריק בקערה, קיץ ממלא את האוויר.
ולא צריך לומר יותר כלום.
