– אני לא רוצה לגור איתכם יותר! לכם הכול לא בסדר! – מירב הסתכלה בזעף על אמא שלה, עיניים דומעות ואף מקומט.
– טוב, כשהיית ילדה – לא תלכי לשם, לא תעשי את זה… אבל היום את בת עשרים, מירב! עשרים! את כבר שנתיים בגירה.
– ואם אני בגירה, ולא רוצה לגור אתכם, תמצאי עבודה, תמצאי דירה לבד ותשלמי שכר דירה. הנה, ילדה, זאת התשובה שלי.
– וואלה! – מירב נאנחת. – פעם אמרתם תלמדי, אל תבזבזי זמן על מסיבות. עכשיו לכי לעבוד. ומה עם הלימודים? לא מעניין, נכון? ומה עם לעזור לבת שלך?
– את הרי עצמאית. אף פעם לא שואלת את דעתנו. – הצטרף אבא. – אז אם את רוצה שנפסיק להתערב ולהגיד איך לחיות – תתחילי חיים עצמאים עד הסוף.
ברור שמירב לא כל כך התלהבה מהסיטואציה. אמא לא מכבידה עליה עם מטלות בית, אבא משלם את החשמל, קונה אוכל ולפעמים גם מעביר לה כמה מאות שקלים לחשבון. נוח וקל. רק אם ההורים היו מפסיקים להתערב…
אבל העקשנות של מירב לא נתנה לה לחזור בה. במשפחה תמיד צחקו שסבתא רבתא שלה הייתה מהפכנית אמיתית, וכל פעם כשמירב עיקשה, העלו שוב את הסיפור.
מירב מוצאת עבודה, שוכרת דירת שני חדרים קטנה ליד האוניברסיטה. רק עכשיו היא לומדת באמת מה זה לחיות עם כסף שלא מספיק. קודם שמעה על זה רק באוטובוס, כשההורים דיברו עם חברים, או בתכניות טלוויזיה – “לא נשאר כסף לדברים בסיסיים”.
רוב המשכורת הולך לשכר דירה, צריך גם לקנות אוכל, לשלם לרב-קו, להתמודד עם יתר ההוצאות. המסיבות הרועשות שחלמה עליהן נדחקות אחורה. לאט-לאט היא לומדת להעריך כל שקל, ואפילו הביקורת של ההורים כבר לא נראית לה כל כך איומה.
פעם ביום, בדרכה חזרה מהעבודה, קדימה לפניה, הולכים שני נערים ומתבדחים בצורה זולה וגסה. מירב רק מנידה בראשה: אין להם תוכן אחר במחשבה?
בגרם מדרגות, מול חנות ריקה מזה חודשים, יושבת קשישה. מירב רואה אותה כאן הרבה. לפעמים הממלמלת מילים לא ברורות. לידה פחית עקומה, לתוכה עוברי אורח זורקים מדי פעם מטבעות. כמעט ואין ברשותך כסף מזומן בימינו, הכל באשראי ואפליקציות. מירב משתדלת לשמור כמה מטבעות, דווקא לקשישה. לא יודעת למה. פעם לא הייתה שמה לב בכלל.
למרות שפחית המטבעות והבגדים המרופטים לא מסתירים את הכבוד העמוק שמקרין ממנה. היא קדה לכל מי שזורק מטבע וממשיכה לשבת בשקט.
הנערים עוברים, אחד בעט בפחית והיא מתגלגלת ברעש. המטבעות מתפזרים על המדרכה.
במאמץ רב מתרוממת הסבתא ומתחילה לאסוף את המטבעות. ידיה לא יציבות, אבל היא מתעקשת.
– מה אתם עושים, אהבלים?! – מירב קופצת ומתחילה לעזור לה.
הנערים צוחקים, זורקים עלבונות וממשיכים ללכת.
– הנה, קחי, – מירב מוסרת לה את המטבעות ומוסיפה שטר קטן מהארנק.
– תודה, – ממלמלת האשה, עיניה הבהירות כמעט ילדותיות – אני מכירה אותך. את תמיד שמה משהו.
היא מלטפת קלות את הפחית העקומה.
– התקמטה. אצטרך חדשה.
ידיה רועדות. מירב חושבת שהיא בכלל לא נראית טוב.
– את גרה רחוק? – שואלת אותה.
הקשישה מנידה ראש: – רואה את שורת הבניינים שם מאחורה? שם אני.
– תני לי ללוות אותך – מירב מושיטה יד. – קשה לך.
– הלב… נבהלתי. – מביטה בעייפות, נשענת על היד. – תודה, אני לא אעכב אותך.
בקומה השלישית בדירה קטנה, רצות אליהן חתולים. מירב משתאה. כמה יש כאן?
– שתים עשרה – מסבירה הקשישה, רואה את ההפתעה. – לא חשבתי שאגיע למספר כזה.
– למה את צריכה כל כך הרבה?
– הם לא שלי, ילדה. אני שלהן. אם לא אני, ילכו מהעולם. קפצו ולוסי, השליכו אותם בפח, בחורף. עידית מצאתי אצל ילדים שרצו לזרוק אותה. רומק’ה התגלגל ליד חנות, ופני ילדה במרתף, הבאתי אותה עם הגורים. אחרת – היו מרעילים… את חושבת שהשתגעתי?
– לא, חלילה – מירב נבוכה. – פשוט… יש הרבה, צריך להאכיל.
– בגלל זה אני יושבת למטה – הקשישה מהנהנת.
מיום זה הן מתקרבות. זה מוזר, אבל מירב לא מסוגלת להמשיך כאילו כלום. לבית של חיה’לה, כך שמה של הקשישה, מתחילה לבוא. מספרת עליה ברשתות החברתיות. בין שלל תגובות עוקצניות, פתאום מגיחות הצעות עזרה, ברכות וחום. בהמשך – עוד ועוד.
– מירב, – מתעניין אביה – למה את צריכה את כל זה? אף פעם לא היית חובבת חיות.
– זה לא קשור לאהבת חיות, אבא. אף פעם לא דיברנו על זה בבית. אפילו לא שאלתי אם אפשר להביא כלב. כאילו למה? עכשיו אני תוהה.
מירב שותקת ואז ממשיכה:
– חיה’לה אמרה: לא החתולים צריכות אותה, היא אותן. זה נכון. בלעדיה, כל אחת כבר לא הייתה כאן.
– אז מה, תאספי חיות לכל החיים? – אמא מושכת בכתף. – תראי כמה יש.
– לא כולן מסוגלות לאסוף. – מירב עונה בשקט. – אני כנראה לא הייתי מצליחה. אבל לעזור זה לא קשה.
– לא קשה? – אמא מקפלת ידיים. – הרי בקושי יש לך כסף. ועכשיו את נותנת למישהי זרה. את לא חושבת שהיא מרמה?
– אמא, אני לא חוזרת בי. חיה’לה לא משקרת. אם לא הייתי מספרת, אף אחד לא היה שומע.
– מירב, את עוד ילדה.
– אני לא ילדה, אמא. יש לי דעה. לא מכריחה אתכם לאהוב חתולים. פשוט בחיים שלי זה קרה. הכרתי מישהי, שגרה אחרת.
– ככה מתכננת לחיות? למלא דירה בחתולים?
– אין לי מה למלא בחתולים! – עונה חדות. – אפילו רציתי לקחת אחד כדי להקל על חיה’לה, אבל בעלת הדירה לא מסכימה. יש לי השקפות אחרות. אני לא קטנה ולא טיפשה. ולא מזיקה לאיש.
– את לא מזיקה. – אבא משיב בעייפות. – אבל להקדיש לזה את החיים… פשוט כואב לי עלייך.
– אבא, אל תרחם. הכל בסדר איתי.
מירב ממשיכה לסייע לחיה’לה. במדיה החברתית היא מוצאת בתים לארבעה מהגורים. שמונת האחרים זקנים מאוד, וחיה’לה לא רוצה להיפרד מהם.
יום אחד, בדירתה של חיה’לה דממה. הדלת נעולה. מירב מתקשרת לשכנה.
– שלום, ראית את חיה’לה? אולי יצאה?
– מירב, מתוקה, היא לא הייתה אמורה לצאת, לא הרגישה טוב. רגע, יש לי מפתח.
חיה’לה שוכבת בשקט גמור, כמו ישנה. הפנים רגועות. החתולים מייללים בפליאה.
– אוי, השם ירחם, עזבה אותנו חיה’לה – מתפללת השכנה. מירב בוכה חרישית. מוות אף פעם לא חוותה כל כך מקרוב.
– מה עושים? מה צריך לעשות? – היא לוחשת, אבודה.
– מירב, יש כאן פתק אלייך מהשולחן.
שוֹמה אותה, במילים מרופטות, כתובות בכתב ידה:
חיה’לה מורישה לה את הדירה, ומבקשת שלא תעזוב את החתולים.
“רק בך אני בוטחת, ילדה שלי…”
מירב לא ציפתה ללמוד כל כך הרבה חוק ומשפט. למזלה, הייתה לה דב.
את דב הכירה בפוסט הראשון שהעלתה על החתולים. אחד הבודדים שעודדו. לאט-לאט התחילו לדבר, אחר-כך לצאת. בבית של דב תמיד היו חיות. עזר לעמותות, הפעיל דפים ברשת. הוא עזר לה למצוא בית לארבעה מהגורים.
ודב סטודנט למשפטים – עזר לה משפטית.
– מירבית, אלופה! – מתפלאת חברתה לילך. – יש לך דירה משלך! שיעזור דב להעביר את החתולים לעמותה, הכל פתור!
– לילך, אני לא מסוגלת. – מירב עונה. – הבטחתי לחיה’לה.
– היא מתה. ממילא לא תדע. הדירה עכשיו שלך. את השתגעת עם כל החיות האלה? אולי יחיו שנים!
– לילך, לא אכפת לי כמה יחיו. היא סמכה עליי. ואני באמת מרחמת עליהם. כל כך מתוקים.
– את כמו קשישה. – לילך מגחכת. – אולי באמת תהיי רווקה עם חתולים לכל החיים.
– את יודעת שאין לי אף אחד.
– ולא יהיה! – פוסקת. – לא מבינה אותך, סליחה.
ההורים גם הם לא תומכים.
– דירה – טוב. – אמא הולכת בחוסר שקט. – אבל זה, הכל מרגיש לא טבעי, כמו בטלוויזיה. להוריש לזרה?
– מה קשה לך? – שואל אבא. – אישה מבולבלת, בילבלה את הבת.
– היא פשוט רצתה טוב. – מירב נדלקת.
– לחתולים שלה. – אמא מנפנפת. – לך סתם רגשות אשם.
מירב יוצאת מהוריה עם לב דחוס. כולם נגד. אומרים טיפשה. מציעים פשוט להעיף את החתולים לרחוב.
– מירב, חכי! – דב משיג אותה ליד הבית של חיה’לה. – היי, יצאתי אלייך. מה קורה?
– דב, אתה גם חושב שאני טיפשה? – היא פונה ישירות.
– למה? – מתפלא דב.
– על החתולים. כולם אומרים שנהרסתי, שלא העפתי אותם. אולי אפשר לוותר על הדירה?
– לוותר? – דב מסתכל עליה ברצינות. – חיה’לה בחרה בך כי את בן אדם טוב. אחרת, בשאר מקרים היו כבר ברחוב. או גרוע.
– אז אתה תומך בי?
– כן. נדיר היום למצוא אנשים ישרים. שמח להכיר אותך. ותשמעי, העליתי עוד פוסט מישהי רוצה לאמץ עוד שניים. בדיוק הלכתי לספר לך.
– באמת? אבל אם לא תדאג להם?
– ניפגש איתה יחד. אל תדאגי…
כשהתחתנו, נשארו איתם ארבעה מתוך השתיים-עשרה. רומק’ה עבר לשכנה.
– תכלס, תמיד חיבבתי אותו. וקרובים פה, אם יהיה צורך.
חתול נוסף עבר להורים של דב.
– אצלם זה רגיל. – דב צוחק. – כל החיים קטפתי חתולים מהרחוב.
כשהיא חוזרת הביתה מבית החולים בידיה תינוקת קטנה, תמר על הספה טור חתולים: קפצו, לוסי, עידית ופני.
– שורת מטפלות! – דב צוחק. – או סבתות-חתולה בעצם?
– שלום לכם, – מחייכת אליה מירב. – התגעגעתם אליי? אניח את תמר רגע ואז אלטף אתכן, ירושת הזנב שלי!
