פג התוקף לא פג
גבירתי, את בכלל מבינה מי אני?
רונית בת-ציון לא הרימה ראש מיד. היא סיימה לכתוב ביומן, שמה בקפידה נקודה ורק אז הביטה בזו שעמדה מולה, ליד הדלת המסתובבת של הלובי.
הצעירה מול רונית נראתה בת שלושים וחמש לכל היותר. שיער בלונדיני מסודר בתסרוקת לא מתאמצת אולי יצאה זה עתה מהמספרה, והריח החריף של בושם ליווה אותה כמו סהרורית שיצאה מתוך חלום ממותק. המעיל היה בצבע פשתן, בד קשמיר, והתיק על זרועה היה ללא ספק יקר פי כמה ממשכורת חצי-שנתית של רונית בת-ציון.
אני שומעת אותך, ענתה רונית בקור רוח.
אז למה את לא פותחת? אני מחכה כבר שלוש דקות!
אין לך אישור כניסה, אמרה רונית, עיניה נעות בשקט על הכרטיסים. הסברתי לנהג שלך כשצלצל. צריך להנפיק כרטיס מראש.
בעלי שוכר פה חצי מהקומה השמינית! קולה התרומם בטון. “ברקן סחר”. את בכלל קולטת עם מי את מדברת?
מבינה בהחלט, הנהנה רונית. אבל אין לך אישור. תתקשרי אליו, שירד, או שיתקשר אלינו ונפיק במהירות. הכול יעבור חלק.
אני לא מתקשרת לאף אחד! אני אשת השוכר, את מחויבת להכניס אותי!
רונית סגרה מעט את עיניה, הסתכלה על האורחת בלי כעס, כמו שמסתכלים על משהו ישן, מוכר, אפילו קצת מעיק.
הנהלים חלים על כולם, אמרה ברוגע.
הצעירה נגשה צעד קרוב לדלפק, התכופפה מעט והצהירה בקול שקט אך ברור:
תשמעי, גברת. את יושבת פה בקיוסק שלך, סופרת כל שקל, וחושבת שמותר לך להכתיב לי? לי? תתקשרי מיד למי שצריך, פתחי את השער או שתעופי מכאן תוך שבועיים.
רונית רק חייכה פנימה.
בסדר, אמרה, מושיטה יד לטלפון.
האורחת הזדקפה, שבעת רצון.
רונית סידרה משקפיים ולחצה על קו. חיכתה רגע, ואז אמרה בשקט:
עידו צדוק, זה עמדת קבלה. יש פה אישה בלי אישור, אומרת שהיא אשתו של דוד ברקן מהקומה השמינית. מחכה להוראות.
הניחה את הטלפון וחזרה להתעסק ביומן.
ייקח הרבה זמן? שאלה האורחת.
ברגע שיחזרו אליי.
הצעירה גיחכה, שלפה סמרטפון והתחילה להקיש. הכל שידר: “תראו כמה אני מעליבה אתכם בעצם הנוכחות”.
כעבור שתי דקות נשמעו עקבים מהכיוון של המעליות, גבר גבוה בחליפה מוקפדת, פנים מודאגות ניגש לדלפק.
ליאורה, לחש. קרה משהו?
המאבטחת שלך לא מכניסה אותי!
זה פשוט נוהל. אמרתי לך, צריך להתקשר מראש…
אני לא הולכת להתקשר לך מראש, כשאני באה למקום עבודה של בעלי!
הגבר הביט ברונית. רונית החזירה מבט.
שלום, אמר. זו אשתי, ליאורה ברקן. אפשר כרטיס זמני?
בוודאי, ענתה רונית, פתחה את הטופס במחשב.
בזמן שרונית קלטה את הנתונים, ליאורה עמדה בצד ושוחחה בטלפון. רגע לפני שנכנסה דרך השער, הסתובבה והשליכה לאוויר, כאילו איש לא שם, “חוסר היגיון מוחלט”.
בעלה הלך אחריה, מבלי להביט במאבטחת.
רונית בת-ציון ליוותה אותם במבט, סגרה את היומן, מזגה לעצמה תה מתרמוס ישן. היה כבר פושר, כמעט חלום ישן.
היא ישבה וחשבה. לא על ליאורה ברקן, לא. אלא על כך ששוב עלה כאן השם ברקן, וליבה ידע שאין זה מקרה. היא הייתה אמורה לזהות.
דוד ברקן.
רונית עצמה עיניים לשנייה.
עשרים ושתיים שנה זמנים ארוכים. אנשים משתנים, מזדקנים, מתמסדים ומקימים משרדים על קומות עליונות. אבל משהו נשאר קפוא כמו חלון ראווה בשוק הכרמל.
מרכז העסקים “האנגר” עמד כבר שמונה שנים בצומת דרך בגין-נמיר. קירות זכוכית אפורים, מדרגות אבן ירושלמית, חניון שמור, בית קפה בקומת הכניסה, שבו כריך ושוקו ב-30 ש”ח מחירים של עיר עייפה. עשרים וארבעה שוכרים מעורכי דין עד חברות סחר גדולות. “ברקן סחר” קיבלה חצי קומה שלמה ושילמה תמיד בזמן דייר מועדף.
איך היא ידעה כל זה? כי קראה כל חוזה. כל הסכם, כל פרוטוקול. סתם מתוך הרגל של מישהו שהרגיל לראות לא לסמוך.
היא שהתה במשרת מאבטחת שבעה חודשים.
הקולגות נהגו בה טוב, סוג של חמלה מתובלת בגובה עיניים: “תשאירי לה לעמוד, היא בגיל של סבתא שלי, רוצה עוד זמן בחוץ, שתבוא”. עזרו לה להתמודד עם המערכות, הביאו בורקסים טריים מהבית. והיא הודתה ולא טרחה לשנות דעותיהם.
המנהל, עידו צדוק, בן חמישים ושתיים, היה אדם מדוקדק, מעט חרד. ידע לנהל קפדנית, לשמור על הדיירים, מעולם לא הרים קולו. רונית צפתה בו בהערכה, לראשונה מזה שנים.
איש מהנוכחים ב”אנגר” לא ידע שהיא בעלת החברה המנהלת לא רק את הבניין הזה אוֹלא מעט אחרים. לזה עכשיו אין חשיבות.
החלטה לעלות לעמדת קבלה התקבלה באוקטובר, אחרי שיחה עם בתה.
אמא, את לא רואה מה קורה למטה, אמרה לה דנה בשקט. דנה, מנהלת הכספים, תמיד הלכה ישר, וזה מה שרונית אהבה בה יושרה כמו אבן. את רואה גרפים, מחליטה במסדרונות. אבל מי האנשים האלו באמת? את לא רואה איך הם מתנהגים, כשהם חושבים שאיש לא רואה.
רונית אז שתקה, שאלה:
את חושבת שאני לא יודעת איך אנשים מתנהגים?
אני חושבת שלא ראית מקרוב הרבה זמן.
דנה צדקה, ורונית הודתה בזה. שבעה חודשים בלובי חידדו לה הכול. ראית מי אומר שלום למנקה, מי עוזב שער כמו ספה. קטנות של טוב ורע, המארגות את חוטי היום-יום.
וליאורה ברקן באה פתאום.
רונית אף פעם לא עשתה דברים בפזיזות. נתנה לעצמה שבוע תצפית.
ואכן, ליאורה שבה שוב יומיים אחר-כך, שוב ללא אישור, הפעם העירה בכעס לדימה המאבטח הצעיר על כך שהכרטיס שוב לא עובד, כשבעצם שכחה אותו בבית. דימה ניסה להסביר, ליאורה רתחה ובסוף בעלה ירד. רונית הביטה מהצד, עשתה את עצמה שקועה במסך.
ובפעם נוספת, ערב שישי, עברה ליאורה במסדרון הרטוב, כששרה המנקה שטפה את הרצפה. שרה בקשה לחכות רגע, ליאורה פלטה משפט קצר ורונית שמה לב לפנים של שרה חמלה בלי סוף.
שרה עבדה פה שש שנים, גידלה נכדים, לא התלוננה.
רונית סיימה את השבוע שלה ביום ראשון בערב, ישובה במטבח ביתה, כוס תה ותיקיית מסמכים דקה לפניה.
אז צלצלה לעידו צדוק.
ערב טוב, עידו, אמרה. סלח שאני מפריעה מחוץ לשעות. תוכל לבוא מחר שעה קודם?
רונית? היה מופתע, אפשר היה לשמוע בתדר הקול. כמובן. הכול בסדר?
הכול מצוין. פשוט יש שיחה.
אהיה כאן בשמונה.
היא לא ישנה גרוע בליל ההוא, לא יותר מהרגיל. רק רגעים ארוכים הביטה לתקרה, חשבה: עשרים ושתיים שנה, ולפעמים יש חוב שלא פג תוקפו, לא מול החוק מול הלב.
בשמונה בבוקר עלתה למשרד המנהל.
עידו ישב, הביט בה במבוכה מנומסת. אולי חשבה באה להחליף משמרת, אולי להעליב, אולי טענה. היה מוכן לכל חוץ ממה ששמע.
הניחה מולו תיקייה דקה.
מה זה? שאל.
תעיין, ענתה קצרות.
הוא פתח. למעלה יפוי כוח, אחריו תמצית מרשם החברות, ואז כמה מסמכים פנימיים חתומים בחתימתה.
קרא באטיות, הרים אליה עיניים, חיפש הבנה. חזר והביט בניירת.
רונית? אמר לבסוף. זו את?
אני, ענתה.
את… כל הזמן הזה היית בשער הביטחון.
כן.
הוא עצר, ואז:
אפשר לשאול למה?
אפשר. רציתי לראות בעצמי, לא דרך דו”חות. בעיניים.
עידו הנהן לאט. במבט לא היה עלבון, רונית סמנה להקלה. היה שם בעיקר פליאה, קצת בלבול, וקורטוב של הערכה.
מרוצה ממה שראית?
ברוב המקרים, אמרה. אתה עושה עבודה טובה. גם הצוות. אבל יש לי עניין צריך עזרה.
אני מקשיב.
“ברקן סחר”, קומה שמונה. אני רוצה לסיים את חוזה השכירות.
הוא הרים עיניו, וחזר לניירת.
יש להם עד מרץ שנה הבאה. לא הפרו כלום. זה יגיע לבית משפט…
עידו, קטע אותה בעדינות. אני יודעת בדיוק מה כרוך. רק תכין מכתב רשמי: אי הארכה, הצעת פיצוי שיצאו תוך שלושה חודשים. אני רוצה שינוי.
הוא הביט בה ארוכות, ואז הנהן.
אבצע. לוחות זמנים?
שבוע להודעה, שלושה חודשים לפינוי. די והותר.
ישאלו סיבות.
תגיד, החלטה אסטרטגית של בעלת הנכס לשינוי ייעוד. גם אמיתי אני באמת רוצה שם חדרי ישיבות.
הוא קם, לחצו ידיים. בדרכה החוצה שאל:
רונית, תישארי בשער?
היססה.
עוד קצת, חייכה. עד ש… אסיים.
דוד ברקן קיבל את המכתב באמצע השבוע. בבוקר חמישי ראתה רונית אותו יוצא מהמעלית, מבט כשל מישהו שחטף סטירה, נע מהר לחניון, דיבר בטלפון. למחרת ישב עם עידו למעלה משעה.
עידו סיפר בתמצית:
דורש הסבר, אומר ששילם תמיד, יש לו לקוחות, קשה לעבור בטווח זמן כזה, מציע להעלות דמי שכירות בעשרים אחוז.
לא, אמרה רונית.
ככה גם השבתי.
תודה עידו.
היא חשבה שסיימה. ברקן ימצא משרד חלופי, יצטער אבל ישרוד זו לא בקשה קטנה, אבל לא גזרה.
אבל שבוע לאחר מכן, הוא בא בעצמו. לא לעידו אליה.
רונית הבחינה בו מרחוק. התקרב אליה במה שאפשר לתאר רק בצעדי חולמים, כזה שנחוש אך מהוסס בפנים.
גברת בת-ציון, אמר, שקט.
הרימה מבטה.
שלום, דוד ברקן.
עמד רגע. משהו בשלוותה הביך אותו.
אפשר לדבר? שאל.
דבר.
הביט לצדדים. הלובי ריק, במרחק עמדו שניים עם אספרסו.
אני… גיליתי מי את, אמר בקול נמוך.
ניחשת, אתה מתכוון.
מישהו סיפר. לא משנה מי. שתק. אני רוצה להסביר.
מה יש לך להסביר?
מה שקרה אז, בתשנ”ט.
רונית הניחה עטה.
שנת תשנ”ט. היא בת ארבעים ושלוש. בעלה, אברהם, עוד בחיים. עסק קטן, תקווה, שותף מוביל, בחור צעיר וסימפטי שרונית ובעלה סמכו עליו.
דוד ברקן היה אז בן עשרים ושבע. למד מהם, תמך, קיבלו אותו כמעט כמו בן.
ואז עזב. לקח את רשימת הלקוחות, החתים אותם על חוזה מחדש בזמן שבעלה חלה לראשונה באוטם… לא קטלני, הראשון. הקטלני בא אחרי שלוש שנים.
רונית לא שייכה מעולם את המוות לנפילה אחת. זה לא צודק. אבל הזכירה איך אברהם, שוכב חיוור אחרי אשפוז, פרץ פעם: “לא מבין. התייחסתי אליו כמו לבן”.
היא זכרה.
כן, אמרה. דבר.
דוד דיבר. שקט, מסודר, מתאמן כנראה. סיפר שהיה צעיר, טעה, מתחרט. כל השנים חשב. ולבסוף הוסיף:
יש משהו שייך לך. למשפחה שלך.
שתקה.
אברהם השאיר אצלי משהו, את בוודאי זוכרת. השעון כיס.
הזכירה כמובן. שעון ישן, טרום מלחמה. הסב של אברהם שמר עליו כל ימי חייו, זו הייתה ירושה יקרה. מתישהו, מתוך אמון, נתן דוד לבדוק, ונשאר. הכל השתבש, והשעון נעלם.
אשיב אותו, אמר דוד. רק תחשבי שנית על שכירות.
כך, אם כן.
רונית התבוננה בו: אופנה מכובדת, חליפה מדויקת, ידיים מסודרות. התבגר, שיבה רקות. משפחה עם מעיל קשמיר, משרד גדול, רכב יוקרה מתחת. האם מתחרט באמת? היא לא ידעה. ואולי אף הוא לא יודע אם אשמה או רק פחד מההפסד.
תביא את השעון, אמרה.
הוקל לו.
מתי שנוח ל…
תביא ותשאיר פה בלובי. אקח.
והחוזה…
סגור.
הביט בה.
את יודעת מה זה עבורי?
אברהם גם השקיע בך משהו. זוכר?
שתק.
תביא את השעון. אל תבקש שוב.
עמד קפוא, סב על עקביו, והלך.
למחרת באמת העביר שעון, עטוף בד בד רך, דרך דימה. רונית פתחה בסוף המשמרת. אמרה מיד: זהו. קופסה שרוטה קצת, אבל פועלת, דווקא כמו חלום חוזר.
החזיקה אותו זמן ארוך, הכניסה לתיק ונסעה לה הביתה.
שבועות אחר כך, ב”אנגר”, תקופת מעבר מתוחה אך שקטה. עובדי “ברקן סחר” התחילו לשאול שאלות, שמועות התרוצצו, דימה אמר “לא יודע מה קורה”.
ליאורה הופיעה שוב, שבוע אחרי שיח השניים. הפעם בלי הפוזה הרגילה. מעיל כחול כהה, פניה חסרות את הארשת המתנשאת שידעה להצמיח.
שלום, אמרה.
שלום, ענתה רונית.
רציתי לשוחח.
בואי.
לא ליד השער. הניעה בראשה. רציתי לדבר דווקא איתך.
רונית הרימה גבה.
אני מקשיבה.
שקט. היה ברור שליאורה לא יודעת לבקש סליחה. כך נראית מי שגדלה בעולם שבו כסף פותר האנושיות נרכשת רק בצד. אבל היא עמדה מול רונית וזה לא מובן מאליו.
הייתי גסת רוח, ששיחזור הרגע ההוא בלי כרטיס. דיברתי לא בכבוד, זו לא הייתי צריכה לעשות.
קראת לי סבתא, הזכירה רונית בלי רגש.
ליאורה הפנתה מבט, ואז חזרה.
נכון. סליחה.
רונית בחנה אותה ברצינות, כאילו רואה לראשונה אישה שאינה שייכת רק להילה שיישבה עליה. מישהי שלמדה דרכה שכבוד האדם אינו תולדה של סטטוס.
את מתנצלת אני מקבלת, אמרה רונית.
ליאורה הנהנה. בשקט:
לא תשני את החלטתך לגבי המשרד?
לא.
הבנתי.
עמדה לפנות, כשרונית אמרה:
ליאורה. המתיני רגע.
ליאורה סבה, מבטה מתוח.
רונית סקרה אותה עשר שניות, ארוכות בחלום או במציאות.
את עובדת? שאלה.
מה?
יש לך עבודה?
אני… לא. מטפלת בבית, בילד.
בן כמה הילד?
שמונה. בבית ספר.
אז את פנויה בימים.
ליאורה התבלבלה.
יש לי מקום פנוי בארכיון. עבודה מאחורי הקלעים. מסמכים, סידור, לפעמים סריקה. זה לא מה שאת רגילה אליו.
דממה.
את מציעה לי עבודה? קולה רועד.
כן.
למה?
רונית שתקה שנייה.
כי באת פנים אל פנים, ואמרת את שאת חייבת. ולא עזבת מיד.
הרי זה אלמנטרי ענתה ליאורה, קולה חד התנהגות בסיסית. את רצינית?
ליאורה, בלחש. זה אלמנטרי, אבל עשית זאת רק עכשיו, לא קודם. כעת בלי מה להפסיד. זה משהו אחר.
ליאורה המשיכה לשתוק, ואז שאלה:
שכר?
מינימום. מסודר. תלוש.
פאוזה.
אחשוב, אמרה.
בסדר, הנהנה רונית. יש לך את הנייד של עידו, יסדירו הכול.
חזרה ליומן. השיחה נגמרה.
במרץ “ברקן סחר” התרוקנה מהקומה. ברעש חנוק, פינוי מסודר, פיצוי התקבל. שמועות אמרו הפסידו לקוחות; רונית לא בדקה. הביטה מהחלון על רהיטים בדרך החוצה, על קירות לבנים במשרד ריק סוף לזה, התחלה לזה.
הורידה משקפיים, ניגבה אותם בסוודר עטוף, החזירה.
עשרים ושתיים שנה. לא מרגישה ניצחון. משהו התפוגג, כמו צל חולף לא מובן.
אברהם מת ב-2002. היה בן חמישים ושש. רונית נשארה לבד בנתה, נלחמה, לא סמכה, לא הרבה חברים והצליחה. לקחה הרבה והעניקה.
לא התלוננה; רק זכרה.
הארכיון שכן בבניין צנוע, גם הוא חלק מהחברה. שלושים עובדים, שקט. המקום באמת היה פנוי לא נוצר במיוחד.
ליאורה צלצלה לעידו ארבעה ימים אחר-כך.
היא נרשמה, עדכן עידו, לא מבין כל כך, אבל מנומס.
טוב, אמרה רונית. תודה.
תשארי בשער?
הביטה החוצה רחוב בגין, שמיים אפרפרים, שלג אחרון, אנשים פוסעים.
לא, אמרה. מספיק לי. למדתי את שרציתי.
חבל, אמר, זה היה לבבי. יתרגלו אליך.
תמסור דרישת שלום, במיוחד לדימה.
אמסור.
סיימה בשקט. השאירה בתא קלסר, עט יוקרתי, קקטוס קטן. כתבה פתק: “קקטוס דורש מעט מים כל שבועיים. הוא ישרוד”.
שרה המנקה פגשה אותה במעלית, כבר אחרי המעיל.
את עוזבת? שאלה.
כן.
חבל. שתקה. תמיד אמרת שלום. יש שלא פוצים פה שנה. את תמיד.
רונית הביטה בה.
זה לא גיבורה, שרה. זה רגיל.
נכון, חייכה שרה. אמור להיות רגיל. לא תמיד.
נפרדו בלחיצת יד.
רונית יצאה, סוף מרץ, קר כאילו החורף מסרב ללכת. רכסה את המעיל, הלכה אל הרכב חונה רחוק הרגל ישן, נשמר כל התקופה. חלק מהחוויה.
היה נעים ללכת.
חשבה על ליאורה. לא פיתחה פנטזיות: ארכיון לא מחנך, ולא שיחה בכניסה הופכת אדם. העניינים תמיד מורכבים מסיפורים רבי שכבות.
ובכל זאת ליאורה באה. נטעה גרעין. אולי יצמח משהו, אולי לא תלוי בה.
רונית נתנה סיכוי לא יותר.
מכאן, זה לא בשליטתה.
הגיעה לרכב, פתחה, הניחה תיק ליד. בפנים השעון. לפעמים החזיקה אותו ביד. הפסיקה להעביר אותו השעון עובד, המשיכה למוסך; אמרו לה: “יילך עוד מאה שנה”.
שעון טוב. ישר.
ישבה שקטה, הביט באפר בפרונט, ראשה נח בין מציאות לחלום.
שבעה חודשים בשער, יומן, טלפון, תרמוס. למדה יותר מבעבר על אנשים, על עצמה, על העסקים.
הבת צדקה.
הניעה.
נסעה הביתה. חשבה: בחירה מוסרית לרוב אינה זוהרת. אין בה ניקיון אגדי. ברקן החזיר שעון רק כדי לשמר משרד. ליאורה התנצלה, כי גילתה למי פנתה יש מתחת לקליפה עוד משהו? אולי. בני אדם בנויים משכבות פחד ואשמה, דאגה ותקווה, נדבכים זה על זה.
זה לא הופך אותם לרעים. זה הופך אותם לאנושיים.
גם היא לא הייתה צדיקה. לא פירקה חוזה רק בגלל התנהגות של ליאורה. אלא כי ברקן לא נשכח. עשרים שנה לא נסלחו באמת.
סליחה זה לשחרר. היא שחררה. אבל הזיכרון שייך לה.
כך זה בחיים.
בבית חם, שקט. הבת צלצלה, דיברו על עסקים, על נכד, על תוכניות קיץ.
איך השער? שאלה הבת.
סיימתי, אמרה רונית. מה שצריך עשיתי.
ומה למדת?
רונית היססה.
שאנשים בדרך כלל כמו שנראים. טובים בערך, רעים בערך. ועוד שכבוד לא נמדד בכסף או תפקיד. ידעתי, אך קצת שכחתי.
את לפעמים מדברת כמו ספר, צחקה הבת.
ככה זה בגיל הזה, ענתה רונית. ככה זה אצל זקנות.
נפרדו.
רונית הניחה את הטלפון, התקרבה לחלון. העיר נשמה כבכל ערב, חלונות מוארים, אנשים סוחבים שקיות, עובר אוטובוס מחשיך. אמת פשוטה: החיים אותו ערב שקט, חלון, המחשבה שאולי עשית דבר נכון.
לא מושלם. נכון.
יש הבדל, והיא למדה לא לבלבל ביניהם.
ליאורה החלה לקבלה ביום שלישי.
רונית ידעה עידו שלח סמס פשוט: “התחילה. הכול רגוע”. היא כתבה: “תודה”.
מה יעלה בגורלה? אולי תברח אחרי שבוע, אולי תתאמץ אולי תלמד משהו. אולי לא. אבל אולי תתחיל להגיד שלום לשומרות.
רונית לא קיוותה לניסים. נתנה הזדמנות, לא יותר. הלאה, לא עניינה.
את דוד ברקן לא פגשה עוד, ואין לה עניין לדעת.
את השעון הציבה בסלון, ליד התמונה של אברהם שם מקומו.
כך עברה לה אישה מחסן ישן עם גג דולף, בצעד אחרי צעד, דרך אובדן וניצחון, בגידה ובדידות, שנים של מאבק נטול שבתון, ללא הנחות או גב.
ועכשיו, עומדת היא מול חלון בגיל שבעים, דירתה שלה, כוס תה חמים בידיים. בחוץ ערב אביבי, נכד עוד מעט בבית ספר, העסקים מתקדמים.
כך קוראים לזה: חיים.
לא אגדה, לא עונש, לא סיפור מוסר. רק חיים עקומים, חשבונות לא סגורים, אנשים שעושים רע ומקבלים על זה, שעושים טוב ומקבלים אחר כך אבל אחר.
רונית לגמה תה, התרחקה מהחלון והלכה להכין ארוחת ערב.
מחר פגישה לפרויקט חדש. בקומה השמינית, תכננה חדרי ישיבות טובים עם קפה ראוי, חדרי אקוסטיקה.
היא חתכה בצל. חשבה: אמיתות פשוטות תמיד ברורות מדי. ואז מבינה: לא ברורות לכולם. יש שמזלזלים בנמוכים שומרות הן רהיט, מנקות אוויר, ובעולם כזה מי שלמד אחרת בסוף שילם.
התשלום לרוב בא בשקט. לפעמים במכתב סיום. לפעמים בשיחה בכניסה, שלא עוזבת לך את הראש ימים ארוכים.
הבצל צרב בעיניים.
רונית ניגבה דמעה והמשיכה לחתוך.
