תאריך התיישנות לא עבר
– גברת, את בכלל מבינה מי אני?
לאה אֶשְׁכְּנַזִי לא הרימה ראש מיד. היא סיימה לרשום עוד שורה ביומן, שמה בעדינות נקודה ורק אז הרימה עיניים אל האישה שעמדה מולה בדלפק השומרות.
היא הייתה צעירה, בסביבות שלושים וחמש, לא יותר. שיער בלונדיני מסודר מושלם, כאילו רק עתה יצאה ממספרה בתל אביב האמת, אולי באמת יצאה, כי הריח מהבושם שלה כמעט גרם ללאה לצריבה באף. המקטורן היה צמר-קשמיר בצבע שמנת, קל היה לראות ממרחק, והייתה לה תיק יוקרתי על הזרוע שעלה בטח יותר מחצי שנה ממשכורת של לאה.
– אני איתך, – ענתה לאה בשלווה.
– אז למה את לא פותחת? אני מחכה כבר שלוש דקות.
– אין לך אישור כניסה, – השיבה לאה. – הסברתי כבר לנהג שלך בטלפון. צריך לארגן אישור מראש.
– בעלי שוכר כאן חצי מהקומה השמינית! קולה של האישה התרומם. חברת “מורשת נדל”ן”. את מבינה עם מי את מתעסקת?
– מבינה, – הנהנה לאה. – אבל אין לך אישור כניסה. תתקשרי לבעלך, שיירד או שיתקשר, נסדר מיד.
– אין לי שום כוונה להתקשר לאף אחד! אני אשתו של שוכר, את חייבת להכניס אותי!
לאה צמצמה עיניה ותבונתה חדה. היא הסתכלה על האישה מול עיניה בלי כעס, כמו שמביטים במשהו מאוד מוכר וקצת מעייף.
– החוקים שווים לכולנו, – אמרה בשקט.
האישה התקדמה חצי צעד, התכופפה קדימה ואמרה בשקט, אבל כל מילה דקרה:
– תקשיבי, סבתא. את יושבת פה בבוטקה שלך, מקבלת גרושים בחודש וחושבת שמותר לך לתת לי פקודות? לי? תתקשרי למי שצריך ותפתחי לי את המחסום. אחרת אדאג שלא תעבדי כאן יותר.
לאה שתקה לשנייה קלה.
– טוב, – אמרה ושלחה יד לטלפון.
האישה זקפה כתף בניצחון מריר.
לאה חייגה, המתינה לרגע ואמרה בשקט:
– אריאל נבו, זאת עמדת קבלה. יש לנו כאן גברת ללא אישור, מציגה עצמה כאשתו של אדם נבו מהקומה השמינית, מורשת נדל”ן. כן, מחכה.
היא הניחה והשיבה מבטה ליומן.
– וכמה זמן זה עוד ייקח? שאלה האישה בקוצר רוח.
– ברגע שיחזרו אלינו.
האישה נשפה, שלפה טלפון והחלה להקליד, המתנה כולה פרצוף נעלב. עברו שתיים-שלוש דקות. ואז דלת המעלית נפתחה, גבר גבוה בחליפה מוקפדת ניגש לעמדה, פניו מעט טרודות.
– דקלה, – אמר בשקט. מה קרה?
– המאבטחת שלך לא נתנה לי להיכנס.
– ככה זה כאן, אמרתי שצריך להודיע מראש…
– אריאל, אני לא צריכה להודיע כשאני באה לבעלי לעבודה.
הוא הביט בלאה. היא השיבה לו מבט.
– שלום, – אמר בקצרה. זאת אשתי, דקלה נבו. אפשר להוציא לה אישור אורח זמני?
– כמובן, – ענתה והשיבה את עיניה למחשב.
בעודה מקלידה פרטים, דקלה עמדה בצד, שוחחה בנייד. כשעברה דרך המחסום, הסתובבה חצי דרך וזרקה, כאילו לחלל:
– הזיה פה.
הבעל עבר אחריה מבלי להישיר מבט.
לאה עקבה אחריהם, סגרה את היומן והכינה לעצמה תה מהתרמוס. כמעט כבר היה פושר.
היא ישבה עם עצמה. לא על דקלה נבו ממש לא. על זה ששם המשפחה נבו חזר פתאום, והיא ידעה שזאת לא מקריות, והיא גם הייתה צריכה לחוש מראש שזה יבוא.
אריאל נבו.
לאה עצמה עיניים לשנייה.
עשרים ושתיים שנה זה הרבה זמן. אנשים משתנים, מתבגרים, מקימים משפחות ומשרדים יפים על קומות גבוהות. אבל יש דברים שלא משתנים אף פעם. את זה היא ידעה היטב.
מרכז העסקים “אפקים” עמד על רחוב יגאל אלון כבר שמונה שנים. זכוכיות אפורות, מדרגות שיש, חניון מאובטח, קפיטריה עם כריכים במחיר מטורף מאה שלושים שקלים לכריך, הכל כמו שצריך ומסודר. עשרים וארבעה שוכרים החל ממשרדי עורכי דין קטנים ועד חברות ענק. “מורשת נדל”ן” תפסה כמעט את כל הקומה השמינית, שילמה בזמן ונחשבה לאחד השוכרים הרווחיים.
לאה ידעה כי קראה את כל ההסכמים. כל אחד. סתם, כי זה הרגל ישן.
היא ישבה בעמדת קבלה כבר שבעה חודשים.
הקולגות היו בסדר, לפעמים מתנשאים כמו שמדברים עם גמלאית שבאה להוציא השלמת הכנסה. עזרו לה להסתדר עם התוכנה החדשה, הביאו בורקסים, מדי פעם כיסו עליה בלי לשאול יותר מדי. היא קיבלה את הכל בהכרת תודה, לא ניסתה להסביר אחרת.
אריאל נבו, המנהל בן חמישים ושתיים, בחור אלגנטי, מקצוען, קצת לחוץ. ניהל הכול יד ביד אבל אף פעם לא הרים קול. לאה חיבבה אותו, והוא מצידו העריך אותה.
לאף אחד באפקים לא היה מושג שלאה אשכנזי היא הבעלים היחידה של חברת הניהול שמחזיקה את הבניין. ולא רק את הזה.
החלטה לשבת בעמדת קבלה הגיעה אחרי שיחה חדה עם בתה.
– אימא, את לא יודעת באמת מה קורה בשטח, – אמרה הבת. היא עבדה כסמנכ”לית כספים באחת החברות שלה, ותמיד אמרה אמת. את יושבת במשרד, רואה דוחות, מקבלת החלטות. אבל את לא יודעת מי האנשים האלו באמת. את לא רואה איך הם מתנהגים כשאין קהל.
לאה שתקה ושאלה:
– את חושבת שאני לא יודעת מה זה אנשים?
– את לא ראית אותם מקרוב כבר שנים.
בתה צדקה. לאה הודתה בזה, כמו שתמיד הודתה באמת.
שבעה חודשים הביאו לה משהו אמיתי. היא ראתה איך שוכרים מדברים עם המנקה. מי אומר שלום לשומרים, מי מתעלם כמו מסדרון. ראתה אכזריות קטנה וטוב לב קטן, הדברים שממנה עשויה החיים.
ועכשיו דקלה נבו.
לאה אף פעם לא פעלה מתוך חמימות רגעית. היא נתנה לעצמה שבוע.
במהלך השבוע דקלה נבו הגיעה לעוד פעמיים. פעם אחת שוב בלי אישור, נזפה בקול רם בשומר הצעיר תום, שלא מבין למה שוב המחסום לא פותח לה התברר שהשאירה את האישור בבית. תום הסביר ברוגע, דקלה הרימה קול, בסוף אריאל ירד ולאה ראתה הכל מהעמדה הסמוכה, עושה עצמה מתעסקת במסך.
פעם נוספת הופיעה דקלה בשישי בערב, בזמן שהמנקה, שושנה, שטפה ליד המעליות. דקלה חצתה את הרצפה הרטובה, שושנה ביקשה לחכות רגע, ודקלה ענתה במשהו לא ברור. לאה לא שמעה מה, אבל ראתה את פני שושנה אחר כך.
שושנה עבדה כאן כבר שש שנים. שישים ושלוש, גידלה נכדים, אף פעם לא התלוננה.
שבוע תצפיות הסתיים אצלה בערב שקט במטבח בבית, עם תיקייה דקה וקומקום תה.
אחר כך התקשרה לאריאל.
– ערב טוב, אריאל, סליחה על ההפרעה. אפשר שתבוא מחר שעה לפני הזמן?
– לאה? – נשמע מופתע. – ברור. קרה משהו?
– הכל טוב. צריך לדבר.
– אהיה בשמונה.
היא לא ישנה רע, להפך, ישנה רגיל. רק שבדקה שלפני שעצמה עיניים, הביטה רגע בתקרה וחשבה: עשרים ושתיים שנה זה המון, ויש חובות שלא מתיישנים. לא משפטית אנושית.
יום שני, שמונה בבוקר, עלתה למשרד של המנהל.
אריאל ישב, מבולבל. בוודאי חשבה שהיא מבקשת סידור עבודה, הערה על המשמרת לזה היה מוכן. לא למה ששמע עכשיו.
לאה הניחה תיקייה דקה מולו.
– מה זה? שאל.
– תסתכל.
הוא פתח. ייפוי כוח, רישום בעלות, כמה מסמכים פנימיים עם החתימה שלה.
קרא לאט, הרים עיניים וחזר לניירות.
– זה את?
– אני.
כל הזמן הזה עמדת בדלפק?
– כן.
הוא היסס.
– אפשר לשאול למה?
– רציתי לראות בעצמי איך זה מנוהל כאן. לא מנתונים, מהשטח.
הוא הנהן. לא חיפש הסברים, היה בו יותר כבוד מזה.
– את מרוצה ממה שראית?
בגדול כן. אתה עובד מצוין, גם הצוות. אבל יש לי עניין אחד, צריכה את עזרתך.
– אני איתך.
“מורשת נדל”ן”, קומה שמינית. צריך להפסיק להם את החוזה.
הוא העיף מבט בתיקייה.
– יש להם חוזה עד מרץ הבא, אין הפרות. זה יגיע לבית משפט, הם יכולים…
– אריאל, אני מבינה בדיוק את כל זה. אנא, תכין התראה רשמית שלא נחדש, והצעה לפיצוי פינוי מוקדם הצעה מכובדת, אבל שהם ילכו.
הוא הביט בה. לבסוף הנהן.
– אכין. לוח זמנים?
– שבוע למכתב, שלושה חודשים פינוי. די והותר.
– יבקשו סיבה.
– תגיד שזו החלטה אסטרטגית של הבעלים לשינוי שימוש. זה נכון, האמת אני באמת רוצה לעשות שם חדרי ישיבות.
הוא קם, לחצו ידיים. בדרך לדלת שאל:
– תמשיכי לעבוד בקבלה?
היא חשבה רגע.
– עוד קצת, עד שנסיים.
אריאל שלח את ההתראה לאריאל נבו ביום רביעי. ביום חמישי בבוקר ראתה לאה את אריאל יוצא מהמעלית, נראה כמי שחטף סטירה, רץ לחניון ושוחח בנייד. בשישי ישב אצל המנהל יותר משעה.
בסוף אריאל דיווח לה:
– דורש הסברים. אומר שתמיד שילם בזמן, יש לו לקוחות, לא יכול לעבור במכה. מוכן לעלות עשרים אחוז בשכירות.
– לא, – אמרה לאה.
– כך עניתי.
– תודה, אריאל.
היא חשבה שזה הסוף. נבו ימצא משרד חדש, תהליך קשה אך לא קטלני לחברה שלו.
אבל ביום שלישי שאחריו הוא הגיע בעצמו.
לא למנהל, אליה.
לאה ראתה אותו מתקרב לדלפק. לא אדם שעוסק בענייניו, אלא מישהו שהחליט משהו וחושש אם זה נכון.
– לאה אשכנזי, – אמר.
היא הרימה ראש בקור רוח.
– שלום, אריאל נבו.
היה משהו בשלווה שלה שבלבל אותו.
– אפשר לדבר?
– תגיד.
הוא הביט אחורה. הלובי היה כמעט ריק, רק שניים בקפה.
– גיליתי מי את, – אמר בשקט.
– ניחשת.
– סיפרו לי, לא משנה מי. שתק. אני רוצה להסביר.
מה?
מה שהיה אז, תשעים ותשע.
לאה הניחה עט.
שנת תשעים ותשע. היא הייתה אז בת ארבעים ושלוש. בעלה רפאל עוד חי, רק התחילו להרים את העסק, מחסן קטן, חובות, תקווה. והיה שותף צעיר, מוכשר, בו נתנו אמון.
אריאל נבו אז בן עשרים ושבע, בחור טוב. עבד אצלם שנה וחצי. הדריכו אותו, רפאל התייחס כמו לבן.
אחר כך עזב עם רשימת לקוחות שהעתיק במחשכים, ועם הסכם שהתניע מחדש על שמו בעת שרפאל היה מאושפז מאוטם לב ראשון. לא קטלני, הראשון. קטלני היה השני, כעבור שלוש שנים.
לאה אף פעם לא קישרה רשמית בין האוטם השני לבגידה של נבו. זה היה לא הוגן. רפאל היה חולה. אבל זכרה מה אמר לה: “אני לא מבין, לאה. הייתי לו כמו אבא.”
היא זכרה.
– דבר, – אמרה.
הוא דיבר. בטון מאופק, ודאי התכונן. אמר שהיה צעיר, טעה, מתחרט. אמר שחשב הרבה על זה. התבלבל והוסיף:
– יש לי משהו ששייך לכם, למשפחה.
לאה שתקה.
– רפאל נתן לי לשמור משהו. את בטח זוכרת. את השעון. שעון כיס ישן, סיפור שעובר במשפחה. רפאל שמר עליו, השאיל פעם לאריאל לתקן, ומעולם לא קיבל בחזרה, עקב האשפוז והקרע.
– אני רוצה להחזיר, – אמר נבו. ומבקש שתשקלי מחדש את ההחלטה בענייננו.
הנה כך.
לאה הביטה בפניו, בחליפה, בידיים שהניח בהיסח דעת זו על זו לא צעיר, כבר אפור בשיער, חיים טובים. מכונית יוקרתית מחכה בחניון.
חשבה אם באמת מתבייש.
היא ידעה שאי אפשר לדעת. אולי מתבייש, אולי רק פוחד לאבד את המשרד הגדול. בני אדם מורכבים, גם לעצמם לא יודעים לפעמים מה מניע אותם.
– תביא את השעון, אמרה לבסוף.
הוא נשם.
– מתי?
– תביא לעמדת הקבלה. אני אאסוף.
– והחוזה…
– הוחלט.
הוא הביט בה:
– את מבינה מה זה בשבילי? השקענו המון…
– רפאל גם השקיע, בך, זכור לך?
שקט.
– תביא את השעון, ואל תפנה אליי בעניין הזה שוב.
הוא עמד רגע. ואז פנה והלך.
את השעון הביא למחרת, עטף בד נכון, מסר דרך תום וחמק.
לאה פתחה את העטיפה בסוף המשמרת. זה היה באמת השעון, הכיסוי מעט שרוט, אבל עובד.
היא החזיקה אותו ארוכות, החזירה לתיק, וחזרה הביתה.
שבועות אחר כך ב”אפקים” שררה מתיחות. העובדים של “מורשת נדל”ן” לא לקחו ברצינות את השמועה, ואז הבינו שזו האמת. פנו לשומרים לשאול, תום ענה בכנות שלא יודע.
דקלה נבו הגיעה שבוע אחרי שבעלה דיבר עם לאה. היה צהריים, לאה בתפקיד.
הפעם התקרבה דקלה לאט, עם מעיל כהה, הפנים אחרות יותר רכות.
– שלום, – פתחה דקלה.
– שלום, – ענתה לאה.
– רציתי לדבר.
– גשי, אעביר אותך במחסום.
– לא. הנידה דקלה בראשה. רציתי לדבר איתך.
לאה הרימה גבה.
– אני שומעת.
דקלה שתקה. רואים היה שקשה לה לומר סליחה, וממילא כל כולה במעמד הזה הייתה לא רגילה בו.
– הייתי גסה, – אמרה לבסוף. אז, כשלא היה לי אישור. פניתי אלייך לא יפה. זה… לא היה בסדר.
– קראת לי סבתא, – אמרה לאה ביובש.
דקלה הסיטה עיניים, סגרה פנימה.
– כן. סליחה.
לאה בחנה אותה אישה צעירה שלא רגילה להתנצל. שגדלה בעולם שבו הכל נפתר בכסף, מעמד חשוב מהלב, שומרת בכניסה היא רק חלק מהנוף, לא בן אדם.
– אני מקבלת את ההתנצלות שלך, אמרה לבסוף.
דקלה הנהנה. אחרי רגע, בשקט:
– תשני את ההחלטה לגבי המשרד?
– לא.
– הבנתי.
עמדה לפנות ללכת, אבל לאה אמרה:
– דקלה. רגע.
היא הסתובבה.
לאה בחנה אותה בעיון. ארוך, כמה שניות טובות. דקלה לא הסיתה מבט, אף שהיה לה לא קל.
– את עובדת? שאלה.
– מה?
– עובדת, לא בבית?
– לא. אני בבית, עם הילד.
– בן כמה?
– שמונה. בכיתה ג’.
– זאת אומרת, את פנויה בשעות היום.
דקלה הביטה בה, תוהה.
– יש לי מקום, אמרה לאה. בארכיון. עבודה טכנית, סידור ניירת, סריקות. לא תפור לאופייך, אבל נדרש.
שקט.
– את מציעה לי עבודה? שאלה דקלה לאיטה.
– מציעה.
– למה?
לאה שקלה.
– כי באת, אמרת מה שאמרת ולא הלכת מיד.
– זה דבר בסיסי, פשוט התנהגות אנושית רגילה, את מבינה?
– דקלה, – אמרה לאה בשקט. אולי זה בסיסי אבל לא עשית את זה בפעם הראשונה ולא בשנייה. עכשיו באת, כשאין לך מה להפסיד. זה אחר.
דקלה שתקה. לבסוף:
– כמה שכר?
– מינימום. אבל מסודר, הכל כחוק.
פאוזה.
– אחשוב על זה.
– בסדר, יש לך את המספר של אריאל, הוא יסדיר הכל.
היא חזרה לרשום ביומן. השיחה נגמרה.
במרץ “מורשת נדל”ן” התרוקנה מהקומה השמינית. הכול שקט, בלי דרמות, נבו קיבל פיצוי ועבר למשרד קטן בפריפריה. שמועות אמרו שאיבד עסקאות בגלל המעבר; לאה לא בדקה.
היא ראתה את ההובלה מהחלון של קומה שלישית. סבלים גררו קרטונים, זכוכיות ארוזות, סוף של משרד, התחלה של משהו אחר.
הסירה משקפיים, ניגבה והחזירה.
עשרים ושתיים שנה. המון.
היא לא חשה ניצחון. חשבה שאולי תרגיש. לא היה שם משהו אחר, כבד, כזה שמשתחרר אחרי שנים.
רפאל נפטר ב-2002, בן חמישים ושש. היא בנתה הכל לבד, בלי שותפים, כמעט בלי אמון, לבד. זה לקח ממנה הרבה, ונתן המון.
היא לא התלוננה. רק זכרה.
הארכיון שכן בבניין הסמוך, פשוט יותר, שייך גם הוא לחברת הניהול שלה. עמדו שם שלושים איש, שקט וענייני. המקום בארכיון באמת היה פנוי, לא הומצא במיוחד עבורה.
דקלה התקשרה לאריאל ארבעה ימים אחרי השיחה.
לאה שמעה על זה ממנו.
היא נרשמה, אמר, מבולבל. מתחילה שבוע הבא. קיבלה הכל.
– תודה, אריאל.
תשארי בתפקיד בעמדת הקבלה?
לאה הביטה החוצה. רחוב יגאל אלון, שמיים אפורים, שארית של חורף, עוברי אורח דלילים.
לא. נראה לי שמספיק. השגתי מה שרציתי.
חבל, התרגלנו אלייך.
– תמסור לכולם שלום. ולתום במיוחד. בחור טוב.
– אעביר.
היא עזבה את העמדה בסוף אותו שבוע בשקט, בלי מסיבות סיום. השאירה במגירה תרמוס, עט טובה וקקטוס קטן בעציץ שהביאה מהסתיו. רשמה בפתק: “צריך קצת מים פעם בשבועיים, לא יותר”.
שושנה פגשה אותה בחוץ כשהתיישרה עם המעיל.
– את עוזבת? שאלה שושנה.
– כן.
– חבל. תמיד אמרת שלום. יש כאלה שעבור שנה את לא תשמעי מהם אפילו בוקר טוב. את תמיד.
לאה הביטה בה.
– זה לא מעשה גבורה, שושנה. זה פשוט נורמלי.
– ככה צריך. הנהנה שושנה. אבל באמת לא כולם.
הן נפרדו בכניסה.
לאה יצאה החוצה. קר, מרץ בארץ לא תמיד כבר אביב. סגרה היטב את המעיל והחלה ללכת לרכב. במכוון לא חנתה קרוב בחודשי המשמרת גם זה הרגל ישן.
ההליכה הייתה נעימה.
היא חשבה על דקלה נבו. לא ציירה פנטזיות שיחה אחת לא הופכת בן אדם. עבודה בארכיון לא מתקן אופי. גם החיים כמעט אף פעם לא מספקים שיעור נקי וטוב ברוח ספרי מוסר.
אבל דקלה באה, ואמרה התנצלה. זה כן משהו. אולי יגדל פלח של שינוי, אולי לא תלוי בה.
לאה נתנה לה אפשרות. זה הכל.
על השאר כבר אין לה שליטה.
הגיעה לרכב, התיישבה, הניחה את התיק עם השעון. לפעמים שלפה אותו, החזיקה רגעים. המנגנון עבד הביאה אותו לשעון תיקונים, אמרו שישרוד מאה שנה.
שעון טוב. מוצק.
ישבה רבע שעה מבלי להתניע. הביטה על “אפקים” מבעד לשמשה הזכוכית האפורה השתהה המון עננים בשמיים.
שבעה חודשים, חשבה. היא עסקה שבעה חודשים ביומן, טלפון, תרמוס. למדה על אנשים, העסק, על עצמה יותר מכל השנים במשרד ההוא עם הנוף לים.
הבת שלה צדקה.
לאה התניעה.
בדרכה הביתה חשבה צדק והחלטות מוסריות אף פעם לא יפות, לא כמו בספרים. לא תמיד נקיות למה נבו החזיר השעון? כדי להציל משרד. למה דקלה ביקשה סליחה? כי הבעל סיפר לה מי היא לאה באמת. יש שם אמת? אולי, אולי לא. אנשים מורכבים.
לא עוזר לשפוט. זה שעושה אותך אדם.
גם היא לא היתה קדושה. החוזה בוטל לא רק על גסות של דקלה לאחות שושנה אלא כי היא לא שכחה את תשעים ותשע. לא סולחת באמת. כך זה אנושי.
סליחה זו ויתור היא ויתרה. אבל זוכרת.
גם זה להיות בן אדם.
בבית היה חמים. בערב הבת התקשרה, דיברו זמן על עסקים, על הקיץ, על הנכד שייכנס לכיתה אלף עוד שנתיים.
– איך המשמרת? שאלה לבסוף הבת.
– סיימתי, – ענתה לאה. עשיתי מה שרציתי.
– ומה למדת?
לאה שתקה.
– שאנשים פשוט מה שהם נראים. טובים במידה, רעים במידה. אופי לא תלוי בכסף, לא במעמד. ידעתי, רק שכחתי קצת.
– אימא, את נשמעת רבנית, – צחקה הבת.
– זו זכות של זקנה, – צחקה.
נפרדו.
לאה השיבה את המכשיר, התקדמה לחלון. העיר זרה, חלונות מוארים, אנשים הולכים עם שקיות, אוטובוס חולף. לא היו אורות של מוסר רק ערב, רק עין, רק הרגשה שעשית משהו נכון.
לא מושלם. נכון.
שונה והיא ידעה להבדיל.
דקלה נכנסה לארכיון ביום שלישי.
ידעה זאת מהודעה של אריאל “התחילה. בשקט.” ענתה: “תודה”.
לא ידעה מה יקרה עמה. אולי תשבר בשבוע, אולי תחזיק חודש ותגלה משהו בעצמה. אולי כלום, אולי רק תתחיל לומר שלום לאחרים.
לאה לא ציפתה לניסים. היא נתנה צ’אנס, לא הבטחה. השאר לא בידיה.
את אריאל לא ראתה ולא חיפשה עוד.
השעון עומד על המדף בסלון, ליד תמונה של רפאל. שם הוא צריך להיות.
כזאת גורל של אישה שהתחילה ממחסן דולף, עברה דרך אבדות וניצחונות, בגידות ובדידות, שנים של עבודה בלי הנחות, בלי גיבוי, לבד.
והנה, עומדת ליד חלון בדירתה, כוס תה בידה. אפור בחוץ, נכד יעבור לכיתה. החיים מתגלגלים.
זה לא משל מוסר. לא סיפור נקמה. רק חיים, עם הפגמים, עם החובות, עם האנשים לפעמים נפגעים, לפעמים עושים טוב ומקבלים משהו תמורתו, גם אם לא מה שציפו.
לאה לגמה מהתה, התרחקה מהחלון והלכה לבשל.
מחר יש לה פגישה לפרוייקט חדש. הקומה השמינית באפקים פנויה והיא רוצה חדרי ישיבות טובים, קפה איכותי. צריך נכון ויש לה כוחות ותוכניות.
קצצה בצל וחשבה שאמיתות החיים תמיד נראות ברורות עד שמביטים סביב: מישהו מדבר עם השומרת כאילו היא כיסא, מישהו עם המנקה כאילו לא קיימת. לזה יש מחיר, לפעמים כמו מכתב אחד בפקס. לפעמים כמו שיחה שאחריה קוטפים תובנה.
הבצל הצריב.
לאה ניגבה דמעה והמשיכה לחתוך.
