Увиденное за окном кухни
יאיר, כבר קיפלת את החולצות הנקיות? ראיתי ששתי חולצות עדיין מונחות בערמה אחרי הגיהוץ.
נועה, אני אטפל בזה, אל תדאגי כל כך.
אני לא דואגת. רק שואלת. מתי אתה יוצא?
אחרי הצהריים, כנראה בסביבות שלוש.
נועה עמדה ליד הכיריים וערבבה דייסת שיבולת שועל, למרות שכבר מזמן לא רצתה לאכול אותה. הידיים עשו מה שמוכר, בזמן שהראש היה עסוק בדברים אחרים. משב רוח אפריל לח מהמפרסת מילא את המטבח, איפשהו בחצר טפטף גשם מהגג טיק, טיק, טיק והצליל הזה הציק לה הבוקר יותר מהרגיל.
לכמה ימים אתה נוסע?
כמו תמיד. ארבעה-חמישה ימים. אולי קצת יותר, אם הפגישות יתארכו.
הבנתי.
היא חילקה את הדייסה לקערות. הניחה ליאיר את הספל הגדול שהוא אוהב, מזגה קפה, הוסיפה חלב מבלי לשאול, כי שבע שנים היא כבר יודעת בדיוק איך הוא שותה. שתי כפיות סוכר, הרבה חלב. כמעט קרמי, לא חום.
יאיר ישב ליד השולחן ועיין בפלאפון. כמעט תמיד בזמן האחרון הוא מקדיש את ארוחת הבוקר למסך. בעבר נועה ניסתה לפתוח שיחה, נפגעה, ואחר-כך ויתרה. “זה הטקס,” היא חשבה, “קפה של בוקר עם פלאפון, ככה זה, וזהו.”
תקשיב יאיר, אמרה והתיישבה מולו. אתה שוב נוסע. רציתי לדבר איתך על משהו.
כן? הוא הרים את עיניו, אבל לא הניח את הטלפון.
קבעתי פגישה לייעוץ. אצל ד”ר מיכל, את מכיר היא גניקולוגית, סיפרתי לך עליה. אני רוצה עוד פעם לדבר, אתה יודע, על הנושא של ילד.
יאיר הניח את הטלפון הפוך על השולחן, לאות שהוא לא אוהב את השיחה. תמיד כשלא היה לו נוח, הוא נהג להפוך את המסך כלפי מטה.
נועה, דיברנו על זה לא פעם…
אני יודעת. אבל אני רוצה עוד פעם.
למה עוד פעם? את יודעת מה גילך, נכון? אני לא אומר את זה לרעה, את נראית מצוין, אבל…
חמישים ושתיים. זה לא סוף העולם.
נועה, הוא אמר, בטון של הורה שמנסה לחתוך שיחה מיותרת. רך, אך סופי.
טוב, אמרה בשקט. טוב.
היא לקחה כף והחלה לאכול דייסה. לא חמה, כבר פושרת, וגם טעמה דל, אבל המשיכה לאכול. הגשם המשיך לטפטף מהאדן. יאיר שלף שוב את הטלפון.
אחר-כך סיים, הודה לה והלך לחדר לארוז. נועה רחצה כלים והרהרה בזה שכבר כעשרים פעמים, בשבע השנים האלו, היא מעלה שיחה על ילד ומקבלת אותו מסר: פעם אחת “נחכה שנשתקע”, פעם “עכשיו תקופה לחוצה בעבודה”, פעם “חשבי על הבריאות שלך”. שבע שנים. היא נישאה בגיל ארבעים וחמש, וחשבה שיש עוד זמן. שתספיק. שהיא ויאיר, הטוב, האמין, השקט, עוד ירצו. צריך בסך הכול לחכות.
היא ניגבה ידיים במגבת שעל התנור, זו עם התרנגולים הרקומים, שכבר שלוש שנים שם, וחשבה שצריך לקנות חדשה. הישנה כבר דהתה.
יאיר יצא למסדרון עם תיק יד קטן.
אני כמעט מוכן. ראית את הסוודר האפור שלי?
בארון, מדף שני מימין.
נכון, חזר, טרק דלת, מצאתי!
לבש את המעיל, היא תיקנה לו את הצווארון. נשק ללחיה.
טוב, להתראות. אדבר בערב.
בסדר. סע בזהירות.
תמיד.
הדלת נסגרה. נועה נשארה לעמוד לבד במסדרון. היא שמעה את זמזום המעלית, את הדלת הראשית נטרקת למטה, ואז שקט.
היא חזרה למטבח, השלימה קפה לעצמה והתייצבה ליד החלון. החלון פנה לא לרחבה הפנימית, אלא לרחוב צדדי, שם עמדו כמה מכוניות: יונדאי ישנה של השכן, סובארו חבוטה, עוד שתיים. אפריל היה מעונן, שמיים נמשחו בעננים דקים, האור חדגוני, ללא צללים.
הרכב האפור של יאיר עמד ליד הבית הסמוך.
נועה מצמצה, אחר-כך התמקדה. לא טעית. המספר מוכר היטב. אכן שלו. אבל הוא רק יצא, נסיעה עסקית, למה הוא ממתין כאן?
אולי נכנס להיפרד ממישהו? לא למדה את שכניה, רק שלום מהיר בלובי.
היא הניחה את הספל והמשיכה להתבונן.
חלפו עשר דקות. המכונית עמדה.
ואז יצאה מהבניין הסמוך אישה. צעירה, אולי שלושים וחמש. במעיל כחול, שיער כהה אסוף. בזרועותיה ילד קטן, אולי בן שלוש. כולו באוברול אדום, כובע עם פונפון. האישה אמרה לו משהו, חיבקה. הילד שלח ידיים לפניה.
נועה הסתכלה, מנסה להבין, ולא עדיין מבינה.
אז הדלת של הרכב נפתחה. יאיר יצא.
הוא ניגש אל האישה. לקח את הילד ממנה, הרים גבוה, והילד צחק, לא היה אפשר לשמוע דרך הזכוכית, אבל ראו את הצווארון נזרק לאחור. יאיר נצמד אליו, שפשף לחי בלחי, החזיר אותו לאדמה. אמר משהו לאישה. היא ענתה. הוא נשק לה על היד.
הוא נישק את ידה.
נועה עמדה בחלון והרגישה איך משהו בתוכה צונח, לא קורס ולא מתנפץ, אלא פשוט שוקע לאט לאט. כאילו במדף שבלב כל החפצים שבע שנים עמדו, ובעכשיו מתדרדרים בשקט.
היא לא זזה מהחלון. צפתה איך יאיר עוד מחבק את הילד, איך האישה מסדרת לו את הכובע. איך הם נפרדים. יאיר נכנס לרכב ונסע.
האישה והילד עמדו עוד רגע, משקיפים. הילד משך אותה ולבסוף הלכו.
נועה התרחקה מהחלון. התיישבה על שרפרף. הביטה בידיה ידיים רגילות, טיפה עייפות, טבעת נישואין על האצבע.
הקפה כבר היה קר.
היא קמה, שפכה את הקפה, פתחה מים חמים.
היה עליה לחשוב. אבל קודם היה צריך להתעסק במדף הזה שנפל. כי אם עכשיו תתפרק, תבכה, תתפרץ, תתקשר אליו, כבר הבינה שזה לא נכון. לא כי אסור לבכות אלא כי עוד לא ידעה הכול. היא ראתה משהו, ומסתמא כבר מבינה הכול.
היא לבשה את המעיל הכחול שתלה במסדרון, לקחה מפתחות ותיק ויצאה. הייתה צריכה אוויר. פשוט ללכת, כל עוד הרגליים סוחבות.
ברחוב היה רטוב, אספלט בוהק מגשם, שלוליות משקפות שמיים לבנים. היא הלכה, לא הבדילה בין הרחובות: על פני המכולת, המספרה, בית המרקחת. בצדו של בית המרקחת עמדה קשישה וכלב קטנטן, מאכילה אותו בעדינות.
שבע שנים.
על זה חשבה נועה. שבע שנים שחיה לצד אדם ולא ידעה. או אולי לא רצתה לדעת? היא ניסתה בכנות: האם היו סימנים? אולי מתעלמת?
נסיעות העבודה. כמעט כל חודש. באמת האמינה שהוא עובד. אצל יאיר העבודה הייתה כזו שיחות, נסיעות. אף פעם לא הטילה ספק.
הטלפון, שלעולם היה צמוד אליו. חשבה שזו רק הרגל.
כל שיחה על ילד, תמיד נדחתה בנימוס, עיקשות שקטה. חשבה: גיל, עייפות, חוסר רצון להתחיל מהתחלה. ניסתה להבין, להמתין.
ולו כבר היה ילד.
פעוט, בן שלוש בערך. משמע, מאז שהיו שלוש שנים יחד. הכול בזמן.
נועה עצרה בגן הקטן שליד הבית, בו עצים, ללא עלים עדיין, רק ניצנים נפוחים. ישבה על ספסל. שלפה את הפלאפון מהתיק, רק החזיקה בו ואז הכניסה חזרה.
מה תעשה כשיֵשוב? יחזור עוד ארבעה-חמישה ימים, כמו תמיד, עם מתנה קטנה, סיפור שגרתי, עייף. יתיישב, יגיד: “נו, איך היה?”
איך היה, באמת.
היא התבוננה בענפי העצים, בניצנים שתיכף יתפרצו. עוד שבוע של חֹם והכול יתמלא ירק.
מוזר לא על בגידת הבעל חשבה, לא על אותה אישה והילד. הרהרה בעצמה. נועה שחיכתה שבע שנים. שדחתה, התאפקה, חשבה שסבלנות מביאה אהבה אמיתית. לא ללחוץ. לחכות.
והנה, חיכתה.
נהיה לה קר. רפתה את המעיל, הלכה הביתה.
הדירה הייתה דוממת. בלי יאיר תמיד הייתה רגוע יותר, אף כי לא היה קולני. פשוט נוכחותו יצרה מין “רעש רקע” חום חי. כעת אין.
נועה חלפה לחדרו, התבוננה. מדף הספרים: רובם שלה, מעט משלו. הנעלי בית ליד הכורסה. השמיכה העליונה הכחולה-ירוקה היא קנתה לו אותה ליום ההולדת, השנה שעברה.
הניחה אותה חזרה.
עברה למחסן. שם, על המדף העליון, קופסאות שמעולם לא פתחה מאז המעבר, לפני שלוש שנים. עלתה על שרפרף, שלפה קופסה. בתוכה דברים ישנים: ספרים, מסמכים, קופסה עם תמונות.
הוציאה את התמונות וישבה על הרצפה, רגליים מכונסות.
הנה היא, בת שלושים בערך, מחייכת ולא לקורא, לצד חבורה שכבר אינה זוכרת. הנה הוריה בצפון, צעירים, מאושרים, הים עם גבם. הנה היא עם חברתה עדי, מחובקות בפארק. עדי בת חמישים ושש כעת.
עדי. צריך להתקשר. לא עכשיו.
החזירה את התמונות, סגרה את הקופסה. רחצה פנים, הביטה במראה. עיניים עייפות, עור טוב תמיד החמיאו לה, קמטוטים ראשונים סביב העיניים והפה. שיער כהה, קצוץ כתף, פסים של שיבה. אישה רגילה בת חמישים ושתים.
בגידה אינה מטביעה מיד חותם. בהתחלה הבבואה פשוט אומרת: הנה מי שהיית. אישה שחיכתה ילד בשבע שנים, ולבעלה בשקט גדל לו ילד אחר.
כיבתה את המים, הלכה למטבח להכין ארוחת צהריים. צריך לעשות משהו.
בארבעת הימים הבאים חייתה במין פיצול. בחוץ הכל רגיל: מבשלת, מסדרת, יוצאת למכולת, מדברת עם אִמהּ. יאיר התקשר בערבים, עידכן בדיונים, שאל “איך את?” היא ענתה “הכול בסדר”, “הקיץ מתקרב”, “קניתי מגבת חדשה למטבח”. הוא צחק. גם היא. וזה מהפחיד אותה כמה קל לצחוק.
אך בפנים התקיים עולם אחר.
חשבה. הרבה ומדויק. פרטים התיישבו בשורה: הבקרים שלאחר נסיעות, בהם חזר רך, או להסך דעתו. תמיד חשבה “התרוצץ”. עכשיו הבינה חזר ממנה, מהם.
חשבה על האישה ההיא, שלושים וחמש, נאה? אולי. לא הספיקה לראות כמו שצריך, אך גילתה גוף נח, תנועות בטוחות. אישה שיודעת את מקומה ומשום מה, מקומה ליד בעלה.
והילד. בן או בת? לא התברר. קטן, אוברול אדום: יאיר הרים אותו גבוה, הילד צחק.
יאיר מעולם לא הרים ילדים בנוכחותה. תמיד אמר, “אני לא ממש מסתדר עם קטנים”. האמינה לו.
ביום השלישי התקשרה לעדי.
את יכולה לקפוץ?
בטח, מה קרה? הקול שלך…
פשוט תבואי. אכין קפה.
עדי באה תוך שעה. גרה בשכונה ליד, אותו מסלול למכולת. חברות עשרים שנה. החיים לקחו אותן, כל אחת לעברה, אך הנה, הגורל תמיד מחזיר.
עדי נכנסה וחיבקה אותה.
נועה. מה איתך?
בואי למטבח.
היא סיפרה הכל, בלא מלים מיותרות. עדי הקשיבה, לא קטע, רק פעם אחת אחזה בידה. כשהסתיימה, שתקה.
אלוהים, אמרה לבסוף. אלוהים.
כן.
את בטוחה? ראית בעין?
עדי, שבע שנים אני מכירה את יאיר והרכב שלו. בטוחה.
ומה תעשי?
אני חושבת.
אולי קודם לדבר איתו? ישירות?
אדבר, כשיחזור.
נועה, את אמיצה. אבל אל תשׁאי זאת לבד…
עדי, קטע אותה. אני אתמודד. רק תמשיכי להיות כאן. זה הכול.
עדי שתקה, ואז חיבקה בחוזקה.
אני כאן. תמיד. רק תגידי, יום ולילה.
שומעת.
עדי הלכה כשכבר החשיך. נועה הדיחה כלים, כיבתה את האור, הצניחה עצמה על המיטה מעל כיסוי, בגדיה עליה. הביטה בתקרה.
הרהרה: שבע שנים היא בנתה משהו שחשבה שהוא אמיתי. לא מושלם, אבל אמת. שגרה, הרגלים, בוקר משותף עם קפה ודייסה. מבחינתה זה הבסיס. לא תשוקה, אלא השותפות, קביעות.
ובזמן שהיא בנתה “ביחד”, יאיר בנה “ביחד” אחר, ברחוב מעבר.
חמש דקות הליכה.
עצמה עיניה. בחוץ נשמע טפטוף גשם, עדין, אביבי.
הוא חזר ביום החמישי, אחר הצהריים. צלצל בדלת, למרות שיש לו מפתח. נועה פתחה.
הגעתי, חייך בעייפות, והושיט ידיו.
שניה, אמרה. הקול שלה עצר אותו.
מה?
תיכנס לסלון, בבקשה. אני צריכה לדבר איתך.
התיישבו. הוא על הספה, היא מולו, בכורסה. ביניהם שולחן קטן, עליו אגרטל נייר צבעוני שהיא יצרה סתם בערב חדגוני.
יאיר, אמרה. ביום שנסעת, ראיתי מהחלון אותך מחכה ליד הבית הסמוך. יצאת, חיבקת ילד קטן, אישה הייתה שם.
הוא שתק. לא הכחיש. לא התגונן.
יאיר.
נועה, אמר.
אני לא רוצה סצנה. לא דרמה. רק דבר אחד. הילד שלך?
שתיקה.
כן.
היא הנהנה. זהו. ידעה, אך כעת יודעת בברור.
בן כמה הוא?
שלוש.
כמה זמן אתם יחד?
נועה, עזבי…
אני שואלת.
הנמיך מבטו.
חמש שנים.
חמש. שנתיים לפני הילד. כשהיו נשואים כבר שנתיים.
הבנתי, אמרה.
נועה, לא תכננתי לפגוע. זה פשוט…
פשוט קרה, חזרה אחריו. בלי לגלגל עיניים, פשוט.
אני יודע מה עובר עלייך…
לא באמת.
נועה, אני…
יאיר. קמה. באמת. לא צריך הסברים. ראיתי מספיק. ראיתי אותך מחזיק את הילד, אותך מביט בה.
מוזר לא בכתה. ולא רצתה לבכות. משהו חדש, כבד, אך לגמרי צלול כמו אוויר אחרי סערה.
אני אלך לארוז. קצת, עיקרי. אשוב לקחת את השאר כשנדבר.
לאן תלכי?
לאמא. אחר-כך אסתדר.
נועה, אולי נדבר. אני אסביר הכול.
כבר הסברת.
נכנסה לחדר. שלפה מזוודה קטנה. שמה בגדים, מסמכים, קוסמטיקה, תחתונים, גרביים, סוודר חם, ספר מהשידה, תמונת הוריה במסגרת עץ, בושם אהוב, מטען לפלאפון.
הוא עמד בדלת והביט.
נועה, דברי איתי. ככה סתם ללכת?
איך היית רוצה?
לא ענה.
סגרה מזוודה. חלפה על פניו למסדרון, התלבשה. אותו מעיל כחול. מגפיים נוחים. נטלה מזוודה.
חזרה לסלון, הניחה את טבעת הנישואין לצד האגרטל מנייר, בשקט.
חזרה למסדרון, הסירה את צרור המפתחות, השאירה את הדירה. מפתחות על המדף.
נועה, אמר.
יאיר, ענתה. מאחלת לך רק טוב.
ויצאה.
במעלית הביטה בדמותה משתקפת, מטושטשת, כמעט זרה. זמזמה המעלית. קומה ראשונה. הדלת נפתחה.
בחוץ היה קריר. נעמדה רגע, התרגלָה. הלכה לתחנה. אמא גרה בשכונה אחרת ארבעים דקות באוטובוס.
בלי ריב. בלי צעקות. היא לא ידעה אז, אבל בעתיד, כעבור חודשים, תיזכר בדיוק ברגע השקט הזה ותבין: היא עזבה בשקט לא כי מחלה, לא כי סלחה אלא כי זה היה הצעד שלה. לא תגובה אליו, אלא בחירה שלה. בשביל הכבוד העצמי שלה, לא עבורו.
בתחנה נשבה רוח. היא רכסה את המעיל עד הסנטר.
שנה עברה.
העיר נראתה כמעט שלא השתנתה. אותן עצי התרזה ברחוב הראשי, הפעם כבר מלבלבים. אותן חנויות, אותו בית מרקחת. אותה קשישה מטיילת כלב זעיר. החיים בעיירות קטנות זורמים לאט, וזה, נועה הבינה, לא בהכרח רע.
היא שכרה דירה קטנה בקצה השני של העיר. שני חדרים, קומה שלישית, חלונות לגינה גינתה של בעלת הבית, שגרה למטה ומגדלת תותים ופלוקסים. לריח פלוקס בקיץ נועה התרגלה, פתחה חלון בבקרים, נשמה עמוק.
בתחילה הייתה אבודה. הרבה שיחות עם אמא, עם עדי, מפגשים עם עו”ד על סידורי הגט. אחרי שעוד סיפורי ביורוקרטיה נסתיימו, פתאום בא הסתיו, ובפנים נהיה שקט. היא נזכרה פתאום באותו אגרטל נייר.
כל חייה יצרה: סרגה, תפרה, פיסלה, עשתה סדנה של קליעת סלים. תמיד “בשביל הכיף”. אבל באוקטובר נפל האסימון: למה לא ברצינות?
הרימה טלפון לעדי.
עדי, אני רוצה לפתוח סדנה.
איזו סדנה?
יצירה, עיצוב הבית, קישוטים. אני יודעת לעשות הרבה דברים, את יודעת. אשכור חלל קטן…
זה כסף, נועה. שכירות, חומרים.
יש לי חסכונות. אתחיל בקטן חדר אחד, רק אני.
את רצינית?
מאוד.
עדי שתקה ואז חייכה: האמת, לא מופתעת.
החלל נמצא בקלות חדר קטן בבית ישן במרכז, בעל הבית שמח רק שלא יעמוד ריק. נועה צבעה לבן, תלתה מדפים, קנתה שולחן עבודה ותאורה. קראה לו פשוט: “הסדנה של נועה”.
בתחילה באו מכרות, שכנות, חברות אמא. קנו זרי פרחים מיובשים, יצירות קיר, נרות, תחתיות סרוגות. אחר-כך הופצה שמועה בצ’אט המקומי. נועה פתחה עמוד ברשת, העלתה צילומים. הזמנות זרמו לא בשיטפון, אך סביר. מספיק לכסות הוצאות.
הדבר האמיתי היה בעצמאות. בבוקר קמה ויודעת היום שלה. היא בעצמה מחליטה מתי לפתוח, עם מי לדבר, מה ליצור. תחושת חירות אמיתית, שלא ידעה להסביר. פשוט בוקר של עצמי. קפה של עצמי. תוכניות של עצמי.
יאיר היה עולה בזיכרון מדי פעם. חיצונית מעיל גברי בתצוגה, ריח אותו טבק ישן. ואז נתנה לזיכרון לזרום והמשיכה. לא כעס, כמעט ולא מרירות. רק עצב עדין על מה שלא קרה. על ילד שלא נולד. על השנים של המתנה.
אבל זה היה עצב רגוע, שאפשר לחיות איתו.
באחד מערבי אפריל, שנה בדיוק אחרי בדרך חזרה מהסדנה, כבר החשיך, והריח היה ריח גשם וטופל. היא נשאה תיק עם חומרים וחשבה על הזמנה חדשה: אישה צעירה ביקשה מובייל לחדר ילדים, מעץ וצמר. היא כבר ראתה איך זה ייראה: עץ בהיר, צבעים רכים, תלוי בשקט.
ליד קפה קטן עמדה דמות מוכרת. גבר, מעט מבוגר ממנה, שיערו משורטט באפור, חיוך עייף.
נועה, זו את?
היא התבוננה.
גיל?
לא יאמן! צחק. כמה שנים, עשרים?
גיל רוזן. פעם עבד איתה, כשעשתה משהו אחר לגמרי. אז צעיר, מלא רעיונות. אחר-כך נפרדו דרכיהם.
בערך, אמרה. מה איתך?
גר כאן שלוש שנים. נמאס לי מהעיר. ואת?
לא עזבתי אף פעם.
נכון, את ירושלמית מקורית. לאן ממהרת? הצביע על הקפה. קפיצה לקפה?
היססה לרגע, אך הסחבה הכבידה. בבית חיכתה עבודה, ושוב חשבה למה לא.
למה לא, חייכה.
ישבו ליד חלון. היא קפוצ’ינו, הוא שחור. גיל סיפר: עבד במרכז, התגרש, התחתן שוב, עוד פעם לא הלך. צחק על עצמו, בקלות.
ואת, איך עבר אצלך? היית נשואה?
כן, התגרשתי. לפני שנה.
קשה?
היא שקלה מילותיה.
כן, אמרה בכנות. אבל יש דברים שבסוף אתה אומר: טוב שנגמר. לא כי היה רע. פשוט כי עכשיו יותר טוב.
נהיית שונה?
לא, הרהרה. פשוט יותר אני עצמי.
גיל הנהן, חייך.
ומה את עושה עכשיו?
יש לי סדנה קישוטים, עיצוב הבית, עבודות יד.
באמת? מדהים. תמיד היית יצירתית, היה אצלך בקפה משהו מיוחד.
זוכר?
ברור, הבקבוקון ההוא בצבעים…
בקבוק של בושם, חייכה. ציירתי עליו בצבעי ויטראז’.
נכון! כולם שאלו מאיפה זה.
שתקו, בשקט טוב.
את מרוצה? שאל לבסוף.
הביטה החוצה. ברחוב האור נהיה זהוב, מאדים. פנסים דולקים. זוגות הולכים בתלם, מישהו מחזיק ילד, מישהו סתם לבד.
מרוצה זו מילה קטנה מדי. זה כמו מרק טוב או נעל נוחה. אצלי משהו אחר. כל בוקר קמה, הולכת לסדנה שלי. יוצרת משהו בידיים. את מה שלא היה עושה שיהיה. וזה שלי בלבד. לא יכול להילקח. כנראה ככה חיים.
גיל חייך.
כן, אמר. ככה.
האור ברחוב הזהיב, מוזיקה ישנה התנגנה. הקפה נח על השולחן, כמעט קר.
גיל, אמרה. אני זזה. מחר קמה מוקדם.
כמובן. הביא לה את התיק. שמח שראיתי אותך.
גם אני.
איך קוראים לסדנה?
“הסדנה של נועה”.
פשוט.
זה אני.
אל תגידי.
נפרדו בפתח. לא הביטה לאחור.
בבית שקט. פלוקסים בגן סגרו עלי כותרתם, ריח לא נותר, אך פתחה חלון. אוויר אפריל רטוב, קריר, נעים.
הניחה מים רותחים, פתחה את התיק, הוציאה צמר בגוונים: ורוד רך, שמנת, ירקרק. מקלות עץ בגדלים. סידרה הכל על השולחן, תכננה מובייל חדש. כדורונים קטנים, רכים, יתנופפו מעל מיטת תינוק.
המים רתחו.
הכינה תה, לקחה ספל, נעמדה בחלון. הביטה לחצר החשוכה. עצים דקים, חלון מואר בבית מעבר, מישהו עוד ער. רכב חולף אי-שם.
חשבה: החיים שאחרי הגט, אלו שהיו מנת חלקה, לא התמוטטות ולא כישלון. בלי ציונות פשוט כך. חמישים ושתיים, התחלה חדשה אחרי חמישים, עסק קטן, דירה זעירה משלה, עיר שהיא אוהבת. למישהו אולי זה צנוע, אבל זו הבחירה שלה.
כל ספל קפה בבוקר שלה. כל החלטה מה לעשות, עם מי לדבר. כל כדור צמר ירקרק.
בחוץ הרוח בין העלים. חרישית, קלה. פתאום מרגיש שיורד גשם.
נועה אחזה בשתי הידיים את הספל, הביטה החוצה וחשבה שמחר צריך לקנות עוד שמנת. נגמר לה, ויש עוד הזמנות.
וצריך גם מגבת חדשה למטבח. הישנה דהתה לגמרי.
