תוּקִית הַתַּנוּר
– נועה, תבואי רגע.
לא “בבקשה”. לא “כשתסיימי”. פשוט “תבואי”, כאילו קוראים לכלב.
היא השעינה את המטאטא אל הקיר ונכנסה למטבח. יאיר ישב ליד השולחן ובחן את הטלפון. לצד החלון, במקום הקבוע שלה, ישבה נחמה, אמא של יאיר, שתתה תה. ריח כרוב מבושל ותרופות שמולעטות בבוקר עד ערב נכנס לנשימה.
– אמא אומרת שלא ניקית את הכיריים כמו שצריך, – זרק יאיר מבלי להרים עיניים מהמסך.
– ניקיתי אתמול.
– לא ניקית טוב.
נחמה הניחה בעדינות את כוס התה על התחתית.
– אני לא רגילה ללכלוך בבית. אצלי תמיד היה סדר. עשרים שנה אני ניהולתי פה לבד ולא היה דבר כזה התמוטטות.
נועה הייתה בת חמישים ושלוש. עמדה במטבח, בכפפות גומי, ידיים רטובות, ושמעה שוב את הניגון הידוע.
– תראי לי איפה המלוכלך, – אמרה. – אנקה שוב.
– בדיוק תראי לה, – אמר יאיר. – את בעצמך לא רואה? או שצריך להוריד אותך על הברכיים להראות לך?
הוא דיבר תמיד בשקט, בלי צעקות, אבל כל מילה מדייגת למקום המדוייק.
נועה הסתכלה על הכיריים. הן נצצו. ניקתה אותן ערב קודם, אחרי ארוחת ערב, שלושים דקות השריית שומן. הן היו מבריקות.
ואז משהו קרה בפנים.
לא פיצוץ. לא דמעות. היא הביטה על הכיריים, אחר-כך על יאיר עם הטלפון, על נחמה מנגבת את השפתיים, ובתוכה נהיה שקט מוחלט. כמו רגע לפני שנשבר סופית.
הורידה את כפפות הגומי, הניחה אותן על השיש.
– אני שומעת את זה עשרים ושמונה שנים, – אמרה. – די.
יאיר סוף-סוף הרים עיניים. נחמה קפאה עם הכוס ביד.
– מה אמרת?
– אמרתי: די.
היא יצאה מהמטבח. נכנסה לחדר השינה, שלפה תיק סופר ענק. הכניסה מסמכים, שני סוודרים, תחתונים, מטען לטלפון. הפתיע אותה הידיים לא רעדו, הייתה שלווה, כמו מישהו שהחלטה בגרה בו שנים.
קולות הגיעו מהמטבח. קודם חלושות, אחר כך רמות יותר.
– יאיר, אתה לא שומע? לך תפסיק אותה!
– לכי את, אם כל כך חשוב לך.
נועה לבשה מעיל, לקחה את התיק, יצאה לפרוזדור. נעלה נעליים. הדלת נפתחה.
– נועה! צעקה נחמה את בכלל יודעת מה את עושה? לאן תסעי? את כלום בלעדיו! כלום!
נועה טרקה את הדלת בשקט.
במדרגות עלה ריח של חתולים מהשכנים מלמעלה ושל צבע טרי מהקומה הראשונה. ירדה למטה, ויצאה לרחוב. היה אוקטובר, לח וקר, שלכת כבדה על המדרכות. נועה עמדה בכניסה והוציאה את הטלפון.
שלי ענתה בצלצול השני.
– שלי, – אמרה נועה. – עזבתי.
הפסקה.
– מאיפה עזבת?
– מהבית. מיאיר. אין לי לאן ללכת.
הפauseק הימשך שתיים-שלוש שניות ואז שלי אמרה:
– זוכרת את הכתובת? עשרים דקות, אני מגיעה. חכי לי ליד האינטרקום.
***
שלי גרה בדירת חדר ברחוב הכרמל. קטנה אך שלה. קנתה אותה בעצמה כשעוד הייתה עובדת בקבלה במלון וחסכה שקל על שקל. בדירה מדפים עם צמחי בית, במטבח לוח מגנטים מכל מיני ערים בארץ. ריח קפה מתוק, משהו קינמוני.
נועה ישבה על הספה, מחזיקה כוס תה רותח, ושלי מולה, רגליים אסופות, מביטה בה בשקט.
– ספרי, – ביקשה שלי.
– אין מה לספר, – משכה נועה בכתף. – הכול אותו סיפור. התַּנוּר מלוכלך. המרק לא מלוח. הרצפה מבולגנת. ומסתכלים עליי כאילו אני חפץ מקולקל.
– נועה, זה תמיד היה ככה. אז למה דווקא היום?
נועה חשבה.
– היום הסתכלתי על תַּנוּר בּרוּר, וידעתי שאם לא אצא עכשיו לעולם לא אצא. שאמות שם. אשכב יום אחד והם יגידו שלא שמרתי על עצמי מספיק.
שלי הנהנה ובלעה את התה בשקט.
בלילה, נועה שכבה על הספה מכוסה בשמיכת פליז חמה, והקשיבה לשקט. שקט אמיתי. בלי טלוויזיה מחדר ליד, בלי השתעלות של נחמה, בלי תחושת חרדה שצריך כל רגע לקום ולעשות משהו.
לא נרדמה עד שלוש, אבל לא טרדות אי-ידיעה איך זה מרגיש לא להיות אחראית לאף אחד.
בסוף נרדמה.
***
הטלפון שתק יומיים. ביום השלישי יאיר שלח הודעה: “מתי את חוזרת?” לא “סליחה”. לא “אנחנו צריכים לדבר”. רק “מתי תחזרי”. כאילו יצאה למילואים.
נועה קראה ותחבה את הנייד לכיס.
– נכון, – אמרה שלי. – אל תעני. שיתמודד לבד.
– אין לו עם מה להתמודד, – אמרה נועה. – הוא סבור שאחזור, תמיד חשב שלא אעז.
– ואת?
נועה חייכה בזווית העין. בחוץ חצר בית אפרורי, מכוניות רטובות, עצים עירומים.
– הפעם אלך. רק לא יודעת לאן.
השבועות הראשונים היו משונים. כל החיים קמה בשבע, להכין אוכל, לנקות, לארגן כביסה, מרוץ לבית מרקחת בשביל נחמה, קניות, שוב בישול, שוב שטיפה. מהבוקר עד לילה. ותמיד “זה לא מספיק” ו”לא טוב”.
עכשיו קמה והיום ריק. לא צריך לעשות כלום. זה כמעט בלתי נסבל.
– שלי, – אמרה יום אחד, – אני חייבת לעסוק במשהו. אחרת אשתגע.
– חפשי עבודה.
– מה? עשרים ושמונה שנה הייתי רק בבית.
– את הרי מציירת.
נועה גיחכה בעצב.
– פעם הייתי. עבדתי שנתיים אחרי האקדמיה, אחר-כך נישאתי, ויאיר אמר שאין טעם שהוא מרוויח. ואמא שלו אמרה שנשים ראויות מנהלות בית, לא מסתובבות בין משרדים.
– והסכמת.
– הסכמתי. חשבתי שזה אהבה. שדואגים לי.
שלי השתהתה כשהיא לובשת מעיל.
– נועה, יש לי צבעי מים בארון. האחיינית שלי השאירה. וגם מחברת עבה. קחי, תנסי.
– למה?
– כי את עדיין יודעת. הידיים זוכרות.
***
נועה מצאה את הצבעים על מדף תחתון פשוטים, בקופסאת פלסטיק מצוירת סנאי. לידם בלוק נייר עבה. היא התיישבה לשולחן המטבח ובהתה בדף הלבן שעה ארוכה.
אחר-כך לקחה מכחול.
בהתחלה שום דבר לא זרם. היד רעדה, הפרופורציות עקומות, שלושה דפים נקרעו. אז נרגעה, התחילה למרוח צבע סתם, בלי כוונה או תכנית. רק צבע, רק צורה.
כעבור שעה נשאר דף קטן: חצר סתווי שנשקפה מחלון של שלי עצים רטובים, שמיים אפרפרים, כתם ורוד בקצה.
הביטה בו וחשבה: זה, אני עשיתי.
לא מרק. לא תַּנוּר מבריק. את זה.
בערב שלי חזרה מעבודה, ראתה את הציור ונעמדה.
– נועה, את ציירת את זה?
– כן.
– טוב מאוד! באמת יפה.
– עקום.
– אבל חי! שלי חייכה ראיתי מאות גינות כאלה, אבל זאת אמיתית, מרגישים.
נועה לא ענתה, אבל לא זרקה את הדף.
***
בינתיים, בדירה של יאיר ברחוב בר-כוכבא, דברים שלא העלה על דעתו התרחשו.
שלושה ימים חיכה שתחזור. הרי לאן תלך? לא עובדת, אין לה כסף, אין לה דירה תחזור, אין לה ברירה.
והיא לא באה.
ביום הרביעי פתח את המקרר ריק. חוץ משקית חלב בודדת כלום. יצא לעבודתו רעב.
בערב נחמה ישבה במטבח, הביטה בו במבט של מי שיודע הכול מאז ומתמיד.
– אכלת?
– לא.
– גם אני לא. קנית משהו?
– לא הספקתי.
– לא אכלת, לא קנית. יופי. שבעים ושמונה שנה חייתי, לזה לא האמנתי שאגיע שלא יהיה לחם בבית.
– אמא, לכי את כבר למכולת.
הפסקה צרובה.
– אני? שבעים ושמונה? שאני הולכת עם מקל? ואתה אומר “לכי את”?
– לא הספקתי, אמא, עבדתי.
– ונועה לא עבדה? נועה כל היום שירתה אותך, ורק אתה דחפת אותה החוצה.
יאיר הרים עיניים.
– אני דחפתי? היא הלכה לבד!
– כי הבאת אותה לקצה! צעקה. אמרתי לך להיות רגיש. אתה תמיד יודע הכי טוב.
– ואת חרדת לה כל יום! “תַּנוּר מלוכלך, מרק עלוב, הרצפה ככה-ככה”!
– הערתי! זה זכותי בבית שלי!
– בבית שלי, אמא! זה הדירה שלי!
הם הביטו זה בזו. לראשונה מזה שנים. אין יותר נועה ביניהם ה”לוח ספיגה”.
יאיר לבש מעיל ויצא.
נחמה נשארה במטבח, הדליקה אור, פתחה את המקרר התבוננה בחלב. סגרה. התיישבה. שקט כזה לא היה כשהייתה שם נועה.
***
נובמבר. גשם ראשון, קור. שלוש שבועות אצל שלי, ונועה חוזרת אל עצמה כמו מי שהיה סגור שנים סוף-סוף מרגיש אוויר. בהתחלה מסנוור. אט אט מתרגלים.
החלה לצייר כל יום. רכשה צבעים נורמליים, לא ילדותיים. שלי מצאה מודעה: סטודיו קטן ברחוב הנהר, מטרים מהפארק. חדר עשרים מטר, חלון ענק צפונה, רצפת עץ. זול, ללא שיפוץ, קירות מתקלפים.
כשהגיעה לראות, ידעה: – זה המקום.
– תיקחי? שאלה בעלת הבית, גברת מבוגרת בכובע צמר.
– כן.
כמעט לא היה כסף. מכרה עגילי זהב שניתנו לה בחתונה. כאב ליבה זיכרון, ובכל זאת, שיחררה. למה לשמור? על מה?
הסטודיו נהיה הבית שלה. כל בוקר פתחה חלון, נושמת אוויר קר של שלג ומים. ריח צבעים, שמן פשתן, עץ. סידרה קנקנים, גלגלה נייר, התחילה לעבוד. לפעמים שכחה לאכול.
ציירה נופים, חצרות, טבע דומם מה שיש: כוס, תפוח, מגף ישן. השתפרה כל הזמן. הידיים באמת זכרו, כל מה שנדרש זה זמן אחרי עשרים ושמונה שנות שתיקה.
בדצמבר שלי התקשרה:
– נועה, במלון אצלנו עושים תצוגה של אמנים מקומיים, אמרתי עלייך. את נותנת כמה יצירות?
– שלי, אני לא ציירת אמיתית. רק עכשיו חזרתי.
– את ציירת. אני ראיתי.
– עבודות לחובבנים.
– נועה, שלושים שנה את אומרת לעצמך “רק” ו”בערך”. תספיקי. מביאה עבודות?
היא חשבה רגע.
– טוב, אמרה. – אביא.
***
ושם הכירה לראשונה את אלון.
הוא בא לערב הפתיחה בטעות הזמין חדר במלון ובדיוק עבר בלובי. גבוה, חולצה משובצת, שיער אפור ועיניים שלוות. עמד מול אחת העבודות של נועה: חורף בפארק, ספסל, עקבות בשלג המובילות הלוך ושוב.
נועה ניגשה, רצתה ליישר את המסגרת. שמעה אותו ממלמל:
– תראי מה זה. באו, ישבו, הלכו.
– על העקבות? שאלה.
פנה אליה ולא התבלבל שהתפס בעיצומו של דיאלוג עם תמונה.
– כן. נדמה לי – שניים ישבו כאן, הלכו כל אחד לדרכו. האם נהנו, רבו, אי אפשר לדעת.
– חשבתי שאלה עקבות של אדם אחד, אמרה.
– אדם בודד לא עוקף ככה. רואים פיתולים? שניים.
הסתכלה על הציור מכיוון חדש.
– ייתכן, הסכימה.
שוחחו עוד עשרים דקות. גילה שהוא בא מראשון אורי לסייע לאחיו בשיפוץ. אלון עצמאי נגר, חשמלאי, מתקן הכול. אלמן, שני ילדים גדולים. דיבר מעט, מקשיב מאוד. זה מה שנועה שמה לב אף פעם לא קטע, לא הציץ לטלפון, מביט לה בעיניים.
היה בזה משהו כל-כך לא מוכר, שלא ידעה איך מגיבים.
כשיצא, שאל:
– יש לך כרטיס ביקור?
– אין לי, – נבוכה.
– אפשר טלפון?
נתנה. אחר-כך הרהרה למה? אולי ירצה לצפות בציורים.
שלושה ימים אח”כ, שלח הודעה: “ערב טוב, זה אלון מהעקבות בשלג. רוצה לקנות את הציור ההוא, אם לא נמכר.”
לא נמכר. בא, אסף אותו, עטף בדייקנות בשקית. ביקש לראות עוד עבודות.
נסעו לסטודיו, ראה בעיון, קנה שני נופים קטנים.
– את מציירת יפה, החמיא.
– הרבה מאוד שנים לא ציירתי.
– למה?
משכה כתף. אין טעם להסביר, לא עכשיו.
– כך החיים.
הסכים, לא שאל עוד.
***
יאיר התקשר בינואר. נועה כבר חודשים גרה אצל שלי או בסטודיו, פורמלית עדיין נשואים, טפסים עוד לא נמצאו.
צלצל בערב, כשהייתה בסטודיו וציירה טבע דומם עם ענפי אשוחית, בלונים, נר.
– נועה, אמר.
– כן.
– נו… מה שלומך?
– בסדר.
שקט.
– אמא שלי חולה.
– מצטערת.
– אולי תבואי? פעם בשבוע לפחות, לעזור.
הניחה את המכחול.
– יאיר, עזבתי. אני חיה לבד. לא אעזור לכם יותר.
– את עדיין אשתי.
– בינתיים. וזה זמני.
– נועה, אל תריבי. עדיף שתחזרי. נדבר.
– מעולם לא דיברנו. רק אתה ואמא שלך דיברתם, אני הקשבתי והוצאתי לפועל.
– את מגזימה.
– אפשר להיות, – ענתה. אני לא חוזרת.
סגרה. לא רעדה. אפילו הופתעה.
הרהרה: מהצד זה נשמע פשוט אישה קמה והולכת. אבל מבפנים זה ללמוד ללכת מחדש. כל יום.
***
היחסים עם הכסף התנהלו לאט. ציורים לא קנו לעיתים תכופות. לפעמים הזמינו ברכה, לפעמים נוף קטן. שלי עזרה לבנות דף אינסטגרם או פייסבוק, לאט הופיעו אוהדים. למחיה בדיוק מספיק. לסטודיו, לאוכל, לבגדים. בלי עודף, אבל מספיק.
מרגיש עשיר, באמת.
אלון היה מגיע כל שבועיים-שלושה לעזור לאח, להפגש איתה. שתו קפה ליד הפארק או טיילו בדיונות. סיפר על העבודה, על הילדים אחד כבר נשוי, נכד בדרך. סיפרה על ציורים, על רצון לנסות שמן, לא רק מים.
הוא לא לחץ, לא דרש. פתאום שמה לב כמה מחכה לו.
– שלי, אמרה יום אחד. אלון… אני לא מבינה.
– מה?
– טוב לי איתו. זה מפחיד.
– למה הטוב מפחיד?
– כי אף פעם לא קיבלתי טוב בלי שהגיע רע.
שלי הביטה.
– אולי אצל חלק מהאנשים אין “אחר כך רע”?
נועה הרהרה בזה ימים.
לבסוף שלחה לו הודעה: “רוצה לבוא בשבת? יש לי עבודה חדשה להתחיל, אשמח להראות.”
בא. ראה את הציור, שיבח. יצאו שוב לקפה, והוא שאל:
– נועה, בא לך לטייל בשבת הבאה? יש אתר של מנזר עתיק לא רחוק. יופי של מקום בחורף.
– אשמח.
***
מה שהתרחש בדירתם של יאיר ונחמה, נועה שמעה מדי פעם מהשכנה, רונית, פנסיונרית מהקומה מעל.
– נועה, את בסדר? יש שם בלאגן אמיתי. שומעים צעקות דרך הקיר. נחמה צורחת על יאיר שלא ידע לשמור עלייך, ומסרבת לשתוק. אתמול אמרתי כמעט קראתי לפיקוח.
נועה הרהרה למה אין בזה אפילו טיפת שמחה לאיד? רק עצב רחוק. לא חסרון, לא שמחה לאיד. פשוט הנה כיצד זה מסתדר.
בלי נועה, רע להם. לא כי מתגעגעים אליה, אלא כי אין יותר שסופג. כל החיים ירו לכיוון אחד, ועכשיו ההיא לא שם, אז פונים זה כלפי זה.
בפברואר רונית סיפרה שנחמה פונה לאיכילוב. לחץ, לב. יאיר בילה לבד בחדרי ההמתנה.
נועה הרתיחה מים, התלבטה אם להתקשר. בכל זאת, עשרים ושמונה שנה. בכל זאת, אישה, גם אם כזו.
בסוף החליטה לא. די עם “מה שצריך”. כל החיים עשתה רק “מה שצריך”. עכשיו שיסתדרו.
***
מרץ, ניחוח של הפשרה ושלג נמס. נועה חצתה את שוק לוינסקי עם שקית בד, בוחרת עגבניות לארוחת בוקר. חושבת רוצה לצייר שוק אביבי, צבעים, רעש, המון.
פתאום ראתה את יאיר.
הלך בשוק, שקית ביד, מביט על הטלפון. הזדקן, חשבה לעצמה. או אולי רק עכשיו ראתה אותו מהצד: כתפיים שמוטות, מעיל מעוך, פנים עייפות.
עמדה. קיוותה שתרגיש משהו פחד? כעס? לברוח שלא ישים לב?
לא הרגישה.
יאיר הרים עיניים, ראה אותה. נעמד.
נעצה מבטח בהם דרך הדוכן.
– נועה, אמר.
קולו שקט כתמיד, אבל עכשיו היה שם משהו לא ידוע, מבוכה אולי.
– יאיר, ענתה.
ניגש לקרבה. הירקנית התכבדה פתאום בעניין נמרץ בתפוחים שלה.
– מה שלומך?
– בסדר.
– רזית.
– אולי.
– אמא מאושפזת. לב.
– שמעתי. מצטערת.
היסס. העביר את השקית יד ליד.
– את באמת לא תחזרי?
נועה הביטה בו. שלווה. לא שנאה, לא רחמים. פשוט מבט.
– לא, יאיר. לא אחזור.
– אבל צריך לחיות איכשהו…
– אתה צריך. אני כבר חיה.
לא ידע מה לענות. היא שילמה על עגבניות והמשיכה.
ליבה פעל בקצב אחיד. הניצחון היה בזה בלב פועם ברוגע. לא בזה שעזבה, לא בזה שלא חזרה, אלא שעמדה מולו ולא רעדה, ולא התקפלה. לא שכנעה את עצמה “צריך להיות נחמדה”, “אולי הגזמתי”. פשוט דיברה עם איש כמעט זר.
קנתה ירוקות, קנתה לחם, חזרה לבית לסטודיו. כבר מזמן זה הבית.
***
הגישה טפסי גירושין באפריל. לבד, בלי עורך-דין. פעמיים נפגשו אצל צוּקִי, הנוטריון, חתמו ונפרדו.
דירה לא הייתה לה. יאיר נשאר בשלו. לא התעקשה על חלק מעייף, מיותר. שלי ניסתה לשכנע לפחות כסף. נועה הנידה:
– לא צריך את הדירה ההיא, שלי. אני צריכה חיים.
– כסף היה עוזר.
– יבוא. יהיה כסף אחר. שלי.
בקיץ היא ואלון כבר נפגשו כל שבוע. לפעמים אצלו בנתניה, לפעמים אצלה. בבית שלו גינה של ריבס ותפוח עתיק. נועה הגיעה במאי, עמדה בגינה מול עץ פורח.
– יפה, אמרה.
– אשתי שתלה. שמונה שנים כבר לא איתי. העץ פורח.
עמדו יחד, מביטים.
– אלון, אתה לא מפחד? להתקרב שוב?
– בטח שכן, ענה ישר, אבל את מוצאת חן בעיניי. ולפחד זה לא סיבה לא לחיות.
צחקה מופתעת מעצמה.
– אתה חכם.
– אני פשוט נגר, אוהב לעשות הכל פשוט.
***
בסתיו, שנה מאז אותו יום באוקטובר, הם יושבים יחד במטבח המאולתר. הוא מתקן מגירה סוררת, היא רושמת סקיצה בקפה.
חמים. שקט. ריח של עץ וקפה.
– נועה, פלט אלון, תעברי לפה?
הרימה מבט.
– לאן?
– לכאן. אליי.
היססה, גם הוא שתק ופרק ברגים.
– הסטודיו שלי שם.
– יודע. יש כאן חדר פנוי, חלון ענק למזרח. בבוקר שמש. סיפרתי לך.
– סיפרת.
– נו?
נועה מסתכלת בבלוק רישום. בתוך הסקיצה: מטבח, גבר עם מברג, אישה עם קפה. חלון. בחוץ גינה.
– צריכה לחשוב.
– תחשבי.
– לא תלחץ?
– לא.
– למה?
– כי יש לי די זמן. ומי לחוץ באדם מבוגר?
הניחה עיפרון.
– טוב.
– טוב שתחשבי, או שתעברי?
– טוב שאעבור.
הנהן, התיישב לידה, לגם תה. השקט נוח בשניים.
***
חצי שנה אחר-כך.
נועה גרה עם אלון, שומרת את הסטודיו ברחוב הנהר. באה שלוש פעמים בשבוע לצייר. בחדר של הבית עושה רישומים בטוש על הבוקר, כשאלון יוצא לעבודה.
עבודות שלה נמכרות לעיתים קרובות יותר. לא הפכה לגדולת הדור, לא. יש קהל קטן, חוזרים במיוחד אליה, מזמינים ציור. לא גדול ורועש אבל שלה באמת.
יאיר פה ושם מאזינה מתעדכנת דרך רונית. נחמה מיום לבית, מגיעה עוזרת. יאיר הולך לעבודה, חוזר בערב, ממשיך “כרגיל”.
נועה מקשיבה ולפעמים נזכרת איך האדם הזה שלט בכל עולמה מצב רוחו, כללי הבית, כל מזג האוויר שלה היה תלוי במילים שלו. והיום? אותו אדם, והיא לגמרי חופשייה.
יום שלישי בדצמבר, סטודיו מוקדם בבוקר, בחוץ שלג. שותקת, שותה תה, מביטה בגבעול ארבעים.
טלפון. שלי.
– נועה, מה קורה אצלך?
– בסדר. עובדת.
– יש חדשה. חברה אמרה בגלריה במרכז מחפשים אמנים לאביב. לא מפורסמת, אבל אמיתית. ראתה את שלך בפייסבוק, רוצה לדבר. הנה המספר.
נועה רושמת.
– שלי, הם רוצים מישהי עם שם, ואני אין לי תעודות, כלום.
– נועה, חמש שנים לא ציירת, ועכשיו יש לך מעל מאה חמישים עבודות! זה לא רציני?
– אולי…
– תתקשרי. רק תדברי.
– טוב.
חייכה, הביטה מהחלון שלג יורד, העולם כולו לבן ונקי לגמרי, כמו דף חדש.
מזגה לעצמה תה, לקחה מכחול, וחזרה לצייר. תתקשר. אחר-כך. קודם את השלג הזה חייבים להספיק לפני שהוא יימס.
***
בערב אלון אוסף אותה מהסטודיו.
– גמרת?
– עוד חמש דקות.
הוא מחכה, מתבונן בפעימות שלה במכחול. מבט חם, שקט.
אחרי דקות אחדות היא סוגרת את הצבעים.
– סיימתי.
– יצא יפה, מחווה על הבד.
– לא בטוחה. שלג, אתה יודע, אף פעם לא בדיוק לבן יש בו כחול, אפור, סגול וכל מה שביניהם.
– לא חשבתי על זה, אומר ברצינות.
– ככה זה עם שלג. ברגע שמביטים מעבר פתאום קולטים כמה צבעים.
יוצאים. בחוץ שקט וקור, האוויר צלול.
– אלון, התקשרו אליי לגלריה במרכז.
– ומה את רוצה?
היסוס קל.
– רוצה. אבל נורא מפחיד.
– מה מפחיד?
– שישפטו “לא טוב”, “לא מספיק”. שאני לא באמת אמנית.
הולך לידה, ידיים בכיסים.
– נועה, את יודעת שלפחד אין מה לחשוש?
– מה זאת אומרת?
– הכי מפחיד כבר עבר. חיית במקום שבו אמרו לך כל יום שאת כלום. ובכל זאת קמת ועזבת. זה היה אמיץ. תערוכה? הכי גרוע יגידו לא, נו אז?
היא עוצרת.
– איך אתה עושה את זה? שואלת בעיניים.
– בקלות, מחייך בקושי. פשוט לא אוהב לסבך.
צוחקת. הוא מחייך אליה, פנים מוארים באור פנס.
– נלך כבר, קר בחוץ, אומר.
הולכים ברחוב השקט. השלג חורק מתחת לנעליים, האור משתקף בשלוליות, מהעבר חלונות מוארים, בית.
– אלון, אומרת.
– כן.
– תודה.
– על מה?
– על זה שלא אומרים לי “צריך” ו”חייבת”.
שותק רגע.
– כל מבוגר כבר יודע מה צריך לעשות, אומר. אני רק לפעמים מזכיר.
נכנסים לבית, ריח עץ ותפוחים מלאי מרתף מהסתיו.
נועה חולצת נעליים, נכנסת למטבח, מדליקה אור.
הכול מוכר: שולחן עץ, שני כסאות, חלון אל הגינה. בבלוק על אדן החלון רישומים שהשאירה בבוקר.
פותחת את הבלוק סקיצה של המטבח, גבר עם מברג, אישה עם קפה, החלון, הגן.
עכשיו צריך להוסיף את השלג.
היא לוקחת עיפרון.
