טלפון של בעלי שכב על השולחן, ועל המסך בהרהב הודעה: “תודה על ערב נפלא.”
היה ערב רגיל של יום שלישי, כשאני מורידה את הצלחות מהשולחן, והריח של לחם חם ופלפלים קלויים עדיין באוויר של המטבח. הוא שטף ידיים ושר לעצמו משהוהמנגינה הזאת החרידה לי את הלב יותר מההודעה עצמה.
לא נגעתי בטלפון. רק הסתכלתי.
הוא נכנס, ראה שעיניי קלטו את ההודעה, וסובב במהירות את הטלפון עם המסך למטה. התנועה הזאת הרגישה לי כמו אגרוף בבטןחזקה מהכל.
“מי היא?” שאלתי בשקט.
הוא נשם בכבדות, כאילו אני זאת שהתחילה את המריבה.
“זו קולגה. אל תתחילי שוב.”
הוא תמיד אמר לי שלא עובד עם נשים. בחברה שלהם יש רק גברים”אבק, קרטונים ועצבים,” כפי שנהג להתלוצץ.
ניגבתי ידיים במגבת וישבתי, והוא לא היישיר מבט. פתח את המקרר, סגר, פתח שובגם כך, רק כדי לא לענות.
“באמת היה לכם ערב נפלא?” שאלתי.
“ישבנו כמה אנשים מהעבודה, זה הכול.”
“מי בדיוק?”
“מהעבודה. זה לא משנה.”
ברקע, מישהו גרר כיסא על המרפסתהצליל השתלב עם הדממה בינינו. במצבים כאלה מבינים שהכאב לא נובע רק מקנאה, אלא בעיקר מהתחושה שאתה מישהו שמרמים אותו.
חצי שעה אחרי, הוא כבר התנהג כאילו כלום לא קרה. הדליק טלוויזיה. שאל אם יש משהו מתוק, אפילו אמר:
“אל תעשי מזה דרמה.”
המילים הללו השלימו את השבר.
לא בגלל משהו ספציפי, אלא כי בחודשים האחרונים אני כבר רגילה ל”דרמות”. כשהוא חוזר מאוחרדרמה. יוצא לדבר בטלפון במרפסתדרמה. קונה חולצות חדשות בלי סיבהדרמה.
באותו ערב לא עשיתי סצנה. לא בכיתי. לא צעקתי.
רק כשהוא נרדם, הרמתי את ג׳קט שלו מהכיסא כדי לסדר, ואז נפל פתק קטן מהכיס. לא היה בזה רומנטיקה, לא מכתב אהבהבסך הכול חשבונית ממסעדה, לשניים.
שתי מנות עיקריות.
שתי כוסות יין.
קינוח אחד עם שתי כפיות.
התיישבתי על הספה והסתכלתי על הפתק. לפעמים, דברים קטנים פוגעים יותר משקר ענק, כי הם מוסרים שאף אחד לא חשב שתגלי, שמישהו הרגיש בטוח ושקט.
בבוקר הכנתי לו קפה, כמו תמיד. הנחתי את הספל ליד הטלפון. הוא חיפש את מבטי בחשדנות.
“למה את מסתכלת עלי ככה?” שאל.
“כי היום אנחנו נדבר כמו מבוגרים.”
הנחתי את החשבונית ליד הספל. האצבעות שלו נתקעו על ידית הכוס.
“מה עכשיו תספר לי?” אמרתי.
הוא חיוור.
“זה לא מה שאת חושבת.”
“מעניין. כי אני אפילו לא אמרתי מה אני חושבת.”
הוא התחיל לדבר מהרשזו לקוחה, שהיה לה קושי, שלא רצה להדאיג אותי, שזה היה עסקי ופתאום נהיה מאוחר. אבל הוא הסתבך עם עצמו, אפילו לא שם לב.
הפעם רק שתקתי, מסתכלת לו בעיניים. בפעם הראשונה בחיי לא עזרתי לו לצאת מהבלגן של המילים שיצר בעצמו.
אז הוא זרק משפט שהרעיד לי את הנפש:
“אם הייתי מעניק לך יותר תשומת לב, היית אומרת שזה משחק. לא משנה מה אני עושה, אף פעם זה לא טוב.”
וברגע הזה הבנתי שהוא לא בא להגיד אמת, אלא להכין אותי להיות אשמה בה.
החיוך שעלה לי לא היה שמחהיה עצוב ואמיתי.
“אתה יושב לארוחה עם אישה אחרת, והבעיה היא אני?”
הוא נקש בכף ידו על השולחן.
“זו לא ‘ארוחה עם אחרת’. זו הייתה פגישה.”
פגישה.
המילה הזאת צרבה עמוק יותר, כאילו אם תשנה את הכינוי הלשקר, הוא יהיה פחות כואב.
קמתי, הלכתי למסדרון והוצאתי את המזוודה הקטנה שלו. לא זרקתי בגדים, לא צעקתי. רק הנחתי אותה ליד הדלת.
הוא הביט בי כאילו עוד רגע אחליק וארחם. אבל אני כבר לא אותה אישה שמטילה ספק בעצמה מול כל עלבון ברור.
“את באמת עושה את זה בשביל פתק קטן?”
“לא,” אמרתי. “אני עושה את זה בגלל כל מה שמסתתר מאחוריו.”
הדבר הכי מפחיד בבגידה הוא לא הנוכחות של מישהו אחר, אלא הדרך שבה גורמים לך לערער בעצמך. לפעמים כבוד לא עוזב עם סצינה, אלא עם מזוודה שקטה ליד הדלת. האם אני הגזמתי, או שהוא עבר הרבה קודם את הגבול לפני שהפטק נפל מהכיס?
