אתמול אחרי ארוחת ערב, דביר השאיר את הנייד שלו על השולחן, ועל המסך הופיע הודעה תודה על ערב נפלא.
זה היה יום שלישי רגיל. אני אספתי את הצלחות מהשולחן, ובמטבח עדיין היה ריח של פלפלים קלויים ולחם חם. דביר שטף ידיים וזימזם איזה שיר, וזה דווקא עצבן אותי יותר מההודעה עצמה.
לא נגעתי בטלפון. רק הסתכלתי עליו.
אחר כך דביר נכנס, ראה שאני קולטת את ההודעה, והפך את הנייד עם המסך כלפי מטה. התנועה הזאת הייתה כמו אגרוף בבטן.
מי זאת? שאלתי אותו בשקט.
הוא נשם כאילו אני מתחילה איזה ריב מיותר.
קולגה מהעבודה. אל תתחילי עכשיו.
מאיפה יש לו קולגות נשים? הוא תמיד סיפר שבמשרד יש רק גברים אבק, קרטונים ועצבים, זו הייתה הבדיחה שלו.
ניגבתי ידיים במגבת והתיישבתי. דביר לא הסתכל עליי. הוא פתח את המקרר, סגר אותו, שוב פתח רק כדי לא לענות.
איזה ערב נפלא היה לכם? שאלתי.
ישבנו כמה מהחבר’ה אחרי העבודה, זה הכול.
מי בדיוק?
אנשים מהעבודה.
בחוץ על המרפסת שמעתי מישהו מזיז כיסא, והצליל הזה התחבר בצורה מוזרה לשקט בינינו. לפעמים זה לא רק קנאה שכואבת, אלא הדרך שבה מישהו גורם לך להרגיש טיפשה.
חצי שעה אחרי זה, הוא עשה כאילו כלום לא קרה. הדליק את הטלוויזיה, שאל אם יש משהו מתוק לאכול, אפילו אמר לי:
די, אל תעשי סרטים.
המשפט הזה פשוט גמר אותי.
לא בגלל משהו מיוחד, אלא כי בזמן האחרון אני תמיד עושה סרטים. כשהוא חוזר מאוחר סרטים. כשהוא יוצא לדבר בטלפון במרפסת סרטים. כשמתחיל לקנות חולצות חדשות בלי סיבה סרטים.
באותו ערב לא עשיתי דרמה. לא בכיתי. לא צעקתי.
רק כשדביר נרדם, לקחתי את הז’קט שלו מהכיסא כדי לסדר אותו, ואז נשר מהמקט לכיסא פתק קטן. לא מכתב אהבה, לא משהו משמעותי סתם חשבונית ממסעדה לשניים.
שני עיקריים.
שני כוסות יין.
קינוח עם שתי כפיות.
התיישבתי בסלון והסתכלתי על הפתק הזה. יש דברים קטנים שמעליבים הרבה יותר משקר גדול הם רק מוכיחים שמישהו היה בטוח שלא תגלי.
בבוקר הכנתי לו קפה, כמו תמיד. אפילו הנחתי את הכוס ליד הנייד. דביר הסתכל עליי בחשדנות.
למה את מסתכלת עליי ככה?
כי היום אנחנו הולכים לדבר כמו מבוגרים.
השארתי את הפתק ליד הכוס. האצבעות שלו פשוט התקשו על הידית.
ומה עכשיו אתה הולך להמציא? שאלתי.
הוא החוויר.
זה לא מה שאת חושבת.
מעניין. כי אני בכלל לא אמרתי מה אני חושבת.
התחיל לפטפט מהר שזו לקוחה, שיש לה בעיות, שלא רצה להדאיג אותי, שהכול עבודה אבל פשוט נהיה מאוחר. ואז סתר את עצמו והסתבך בלי לשים לב.
הפעם לא עזרתי לו למצוא דרך החוצה מהמילים שלו עצמו. רק הסתכלתי עליו.
ואז דביר אמר משהו שהרעיד אותי יותר מכול:
אם הייתי שם לב אלייך יותר, היית אומרת שאני מתאמץ מדי. מה שלא אעשה, זה אף פעם לא מספיק טוב.
ברגע הזה הבנתי שהוא כבר לא מתכנן לספר לי את האמת, אלא להפוך אותי לאשמה בלשקר שלו.
צחקתי. עצוב, אבל צחקתי באמת.
אז אתה יושב במסעדה עם מישהי, והבעיה זו אני?
הוא טרק את היד על השולחן.
זאת לא הייתה ארוחה עם מישהי. זו הייתה פגישה.
פגישה.
המילה הזאת הרגישה אפילו יותר משפילה. כאילו אם פשוט משנים את השם, השקר פתאום נהיה מנוח.
קמתי, עברתי למסדרון, והוצאתי את המזוודה הקטנה שלו. לא זרקתי בגדים, לא צעקתי. רק הנחתי אותה ליד הדלת.
הוא הסתכל עליי עם מבט שמחכה ממני לוותר כל רגע. אבל אני כבר לא אותה אישה שמפקפקת בעצמה בכל פעם שמעליבים אותה גלוי.
את באמת עושה את זה בגלל פתק אחד?
לא אמרתי לו. אני עושה את זה בגלל הכול שמסתתר מאחוריו.
הדבר הכי מפחיד בבגידה זה לא הנוכחות של האחרת. זה הדרך בה גורמים לך לפקפק במה שאת מרגישה ורואה. לפעמים הכבוד עוזב בלי דרמה, רק עם מזוודה שקטה ליד הדלת. האם אני מגזימה, או שהוא חצה את הגבול הרבה לפני שמצאתי את הפתק?.
