אני לא אשאר יותר לגור איתכם! הכול אצלכם לא בסדר! ענת נעמדה מול אמא שלי בעיניים כועסות ונפגעות. טוב, כשהייתי ילדה: אל תלכי לשם, אל תעשי ככה, בסדר, אבל עכשיו אני בת עשרים, אמא! עשרים. כבר שנתיים מאז שאני בגירה.
ואם את בגירה, ובוחרת לא לגור איתנו, תמצאי עבודה, תשכירי ותשלמי על דירה לבד. זה התשובה שלי, בתי.
וואו! ענת צקצקה. פעם זה “תלמדי, אל תבזבזי זמן על מסיבות ושטויות”, ועכשיו זה “לכי לעבוד”. ומה עם הלימודים, לא משנה פתאום? ומה עם לעזור לבת שלך?
את הרי עצמאית, לא מתייעצת איתנו הצטרף אבא שלי לאמא. אז כדי שלא נתערב ולא נלמד אותך חיים תתחילי להיות עצמאית באמת.
ברור לי שהמצב הזה לא בדיוק התאים לענת. אמא לא דרשה ממנה לעזור בבישולים או בניקיונות, ואבא שילם את חשבונות החשמל, קנה מצרכים והעביר לה כסף מידי פעם לפלאפון. היה לה נוח לגור כך בשקט, ללא דאגות. רק אם ההורים היו פחות מתערבים…
אבל הראש הקשוח שלה לא נתן לה לסגת. במשפחה שלנו היו מספרים סיפור, שאחת הסבתות רב-רבא שלה הייתה לוחמת במחתרת. וכל פעם שהיו מתלוננים על עקשנותה, היו מספרים על זה.
היא מצאה עבודה קטנה ושכרה דירה צנועה ליד אוניברסיטת תל אביב. רק אז הרגישה באמת מה פירוש שלא מספיק לה הכסף. פעם היא שמעה על זה מרחוק בדיוני אוטובוס, שיחות של מכרים מהבית, או בתכניות טלוויזיה, שבהן זעקו “לא מספיק לנו לשלם על הבסיסי”.
החלק הארי מהמשכורת הדלה שלה נבלע בתשלום על הדירה, והיה צריך גם לקנות אוכל, לנסוע בקווים, לשלם על כל שאר הדברים. המסיבות הרועשות שעליהן חלמה, התרחקו והתיישבו במקום שני בנפש שלה. לא שמה לב איך היא מתחילה להעריך כל שקל, וכמה מה”ביקורות” של ההורים כבר לא נראו כל כך נוראיות.
יום אחד חזרה ענת מהעבודה. לפניה הלכו שני חברה צעירים, מתלוצצים בקול רם ומשלבים קללות חסרות טעם. היא הרימה גבה מה עובר להם בראש, אין להם מחשבות חכמות?
על מדרגות חנות סגורה ומטונפת ישבה אישה מבוגרת, שבפניה נתקלה לא אחת. היא היתה ממלמלת דברים לא ברורים, ולרגליה פחית פח קטנה, אליה היו מוסיפים עוברי אורח פעם בפעם כמה מטבעות. בעידן של תשלומים דיגיטליים לרוב כבר לא נשארים מטבעות בארנק. ענת הקפידה להשאיר אצלה כמה אגורות בשבילה, אפילו לא ידעה למה. פעם לא הייתה שמה לב בכלל.
בכל זאת, קשה היה לקרוא לה קבצנית. למרות הבגדים הישנים והפחית, הקרינה הגברת מבפנים כבוד. היא הייתה מהנהנת בהכרת תודה לכל מי שזרק מטבע, וממשיכה לשבת בשקט על המדרגות.
הבחורים גיחכו כשראו אותה. אחד מהם בעט בפחית בכוח, והיא התגלגלה ברעש, והמטבעות התפזרו.
האישה התרוממה בכבדות והחלה לאסוף את המטבעות. ידיה רעדו, אבל היא לא וויתרה.
מה אתם עושים, מטומטמים! נזעקה ענת ומיהרה לעזור.
החברה זרקו לה איזו קללה והמשיכו הלאה.
הנה, קחי. ענת העבירה לה את המטבעות, והוסיפה לה שטר של עשרים שקל.
תודה ענתה האישה בשקט, והרימה אליה עיניים צעירות למראית עין על פניה המקומטים. אני מכירה אותך. את תמיד שמה פה.
האצבעות שלה ליטפו את הפחית המעוכה.
התקמטה כבר. אצטרך למצוא חדשה.
ענת שמה לב שהיא נראית חלשה.
את גרה רחוק? שאלה.
האישה נענעה בראשה.
לא. רואה את הבניינים מאחורה? שם.
בואי, אני אלווה אותך ענת הושיטה ידה. זה נראה לך קשה היום.
הלב שלי, התבאסתי נשענה עליה האישה. תודה, לא אעכב אותך הרבה.
במעלית הקומה השלישית בבניין ישן קיבלו אותן המון חתולים. ענת הופתעה לראות כמה היו איבדה ספירה.
שנים-עשר חייכה האישה, לאחר שזיהתה את המבט ההמום. לא חשבתי שיהיה לי כל כך הרבה אף פעם.
למה את צריכה אותם?
לא הם צריכים אותי, אני צריכה אותם. בלי זה הם ימותו. את קפא ולוסי מצאתי זרוקות בפח עם שלג. לוסי יללה, קפא כמעט שלא נשמה. את פושינקה לקחתי מהילדים ברחוב, רומקה נדבק אליי בחנות. פניה המליטה במקלט, אספתי אותה ואת הילדים שלה כדי שלא ירעילו אותן… את חושבת שירדתי מהפסים?
לא, חס ושלום גמגמה ענת. פשוט, יש הרבה, צריך להאכיל את כולם.
לכן אני יושבת ברחוב חייכה המבוגרת.
מאז הן התחברו. זה נשמע מוזר, אבל ענת לא יכלה להמשיך לחיות כאילו כלום. אל לאה ברדה, כפי שענת גילתה שקוראים לה, נכנסה לבקר כל כמה זמן. ענת סיפרה עליה ברשתות החברתיות שלה. להפתעתה לצד תגובות רעות ועוקצניות, הופיעו גם מילות עידוד והצעות לעזור. ההצעות התרבו בהדרגה.
ילדה, שאל אבא שלי מה יש לך מזה? אף פעם לא היית טיפוס של חיות.
אבא, זה לא עניין של “לאהבת חיות”. על זה לא דיברנו בבית אף פעם. לא חשבתי שאפילו תסכימו שיהיו בע”ח בבית, לכן לא שאלתי. עכשיו אני תוהה, למה לא?
ענת שתקה רגע ואז הוסיפה:
לאה אמרה לי לא החתולים צריכים אותה, היא צריכה אותם. וזה נכון. בלעדיה, כל אחד מהם לא היה שורד.
אז מה, להתחיל לאסוף את כולם? אמא משכה בכתפיה. תראי כמה.
לא כולם יכולים לאסוף. ענת נאנחה. גם אני כנראה לא הייתי מצליחה. אבל לעזור קצת, לא מסובך במיוחד.
לא מסובך צקצקה אמא. את בעצמך אמרת שכסף לא מספיק, שאנחנו צדקנו. ועכשיו את נותנת כסף לאישה זרה. מה, היא לא מרמה אותך?
אמא, לאה לא רמאית. אם לא הייתי כותבת פוסט על החתולים, אף אחד לא היה יודע מכלום.
ענתלה, את עוד ילדה.
לא ילדה, אמא. יש לי דעה משלי. לא מכריחה אתכם לאהוב או לעזור, אבל בחיים שלי זה חלק אחר. פגשתי בן אדם והבנתי יש עוד דרכים לחיות.
ומה, עכשיו תושיבי דירה שלמה בחתולים ותהפכי ל”משוגעת של החתולים”? התרגז אבא.
אין לי מה “למלא דירה”. ענת ענתה בכעס. חשבתי לקחת אחד כדי להקל על לאה, אבל בעל הבית לא מסכים. אל תחשבו שאני קטנה או מטומטמת אני כבר מזמן לא ילדה, ולא עושה רע.
את לא אבא נאנח אבל את מבזבזת על זה את החיים…
אבא, אל תרחם עליי. אני בסדר.
ענת המשיכה לעזור ללאה. בזכות הפוסטים, הצליחה למצוא בית לארבעה גורים של פניה. אבל שמונה נשארו. רובן היו כבר מבוגרות, ואף אחד לא רצה לאמץ. לאה בעצמה לא יכלה להיפרד מהן, זה שנים רבות היו נחמה לחייה.
ענתלה, אם יקרה לי משהו, אל תעזבי אותן. אני יודעת שזה הרבה לבקש, אבל אין לי אף אחד קרוב יותר.
ענת התביישה לשאול למה לאה לבד. עד שלאה סיפרה, שבעבר היה לה בן שהתגרש מאשתו כי לא יכלו להביא ילדים, ומת במילוי תפקידו. היא נשארה לבד. עם החתולים. היא לא יכלה לעבור ליד סבל, בלי לעזור.
פעם באה ענת לדירה, ואף אחד לא פתח. פנתה לשכנה.
שלום, ראית את לאה? אולי יצאה?
ענת, לא. היא לא הרגישה טוב מהבוקר. רגע, יש לי מפתח.
לאה שכבה שלווה כאילו ישנה. כל הקמטים ניסרו בפניה נעלמו, הייתה שלווה פתאום. החתולים נצמדו אליה, לא מבינים מה קורה.
אוי, לאה שלנו הלכה הצטלבתה השכנה. ענת פרצה בבכי. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשה באמת עם המוות.
מה עושים עכשיו? שאלה חסרת אונים.
ענתקה, יש פה על השולחן פתק בשבילך.
ענת קראה בין הדמעות אותיות שכתבה לאה.
לאה הורישה לה את הדירה וביקשה שלא תנטוש את החתולים.
“אני יכולה לבקש רק ממך, בתי…” קראה, והדמעות זלגו.
לא היה לה מושג איך להתמודד עם כל הרישיון, הבירוקרטיה, היירושים. קשה היה לה מאד, אלמלא יונתן.
את יונתן הכירה בעקבות הפוסט הראשון שלה. הוא היה בין הראשונים שכתבו מילה טובה. בהתחלה דיברו, אחר-כך התחילו להיפגש. המשפחה שלו תמיד גידלה בע”ח, הוא התנדב בעמותות. עזר לה למצוא בתים לארבע גורים.
יונתן למד משפטים. בזכותו עברה את כל הביורוקרטיה בשלום.
ענת, איזה מזל! שמחה החברה הדס. יש לך דירה משלך! תגידי ליונתן שידאג לזרוק את החתולים לאיזה עמותה וזהו!
הדס, השתגעת? אני לא יכולה. נבהלה ענת. הבטחתי ללאה.
אבל היא מתה, לא תגלה כלום! עכשיו הדירה שלך, חבל על כל הצרות עם חתולים מזדקנים! ואת מי בכלל יעניין?
הדס, כמה זמן שהן יחיו כהן. אני לא יכולה. סמכה עליי בן אדם. ואני רחוקה מלהיות אדישה הן כל-כך חמודות.
את מדברת כמו סבתא צחקה הדס. גם אבא שלך רמז לך על “זקנה”. כל עוד יש זנבות בבית, גברים לא יבואו…
הדס, את יודעת שאין לי אף חבר.
ולא יהיה! קבעה. לא מבינה.
גם הורי התנגדו.
דירה מצוין אמא נעה בעצבנות אבל משהו פה עקום. זר לא מוריש דירה למישהו זר.
מה מפתיע? שאל אבא. סתם משוגעת. הרסה לך את החיים.
למה הרסה? ענת רתחה. היא רצתה טוב.
לחתולים! אמא ייאנחה לא לך. העבירה אלייך רגשות אשם. כשאספה אותם, לא חשבה.
ענת יצאה עצבנית. אף אחד לא תמך. דרשו להוציא את החתולים לרחוב.
ענת, חכי! יונתן רץ אליה בדרך לבית של לאה. באתי אלייך. מה קורה?
יונתן, גם אתה חושב שאני משוגעת? שאלה.
למה?
על החתולים. כולם, הורים, חברות חושבים שהרסתי לעצמי את החיים. אולי אפשר עוד לוותר על הדירה?
לוותר? יונתן הסתכל ברצינות לאה השאירה אותן לך כי ראתה שיש בך לב. בכל מצב אחר הן היו ברחוב או נרדמות.
אתה לא כועס עליי על החלטה שלי?
ממש לא. לא פוגשים הרבה כנים היום. ושוב כתבתי פוסט, אישה אחת רוצה לקחת עוד שניים. בגלל זה באתי.
באמת? רק יונתן, ואם תתעלל בהם?
היא תבוא, נדבר איתה, נסדיר הכול. אל תדאגי…
כשנישאו, נשארו עמם ארבעה מהחתולים. את רומקה לקחה השכנה.
תמיד רציתי אותו, הוא כזה חמוד. ואתם קרובים, אם יהיה משהו.
עוד חתול עבר להורים של יונתן.
אצלי זה לא חדש צחק יונתן. כל הילדות הייתי מלקט חתולים מהרחוב.
כשענת חזרה מבית החולים עם התינוק אלון בידיים, חיכו במסדרון, יושבים בשורה קפא, לוסי, פושינקה ופניה.
בייביסיטרים התייצבו! יונתן צחק. או שזו ועדת חיות יורשת?
שלום אמרה ענת בחיוך התגעגעתם? עוד מעט אשכיב את אלון ואז אפנק אתכן, היורשות המזוקקות שלי!
