כבר לא אישה
רמי, בדקת לחץ דם היום? לקחת כדור? שירה הציצה אל החדר, ניגבת את ידיה במגבת המטבח.
אוי שירה, תפסיקי כבר עם הלחץ דם הזה! רטן, לא מרים עיניים מהטלפון. יש לי פגישה עוד שעה. איפה החולצה הכחולה, ההיא מכותנה? גיהצת?
הרי אתמול כבר גיהצתי שלוש חולצות, אמרת בעצמך שהכחולה צריכה ניקוי יבש, יש עליה כתם…
את תמיד מתבלבלת לי בכל דבר! אי אפשר לסמוך עלייך. טוב, תביאי איזה חולצה שתהיה, ושהתה יהיה חזק, לא את התה בבונג שלך, כבר נמאס לי ממנו.
שירה התכווצה, אבל שתקה וחזרה למטבח.
בחוץ היה סוף נובמבר, קריר ורטוב. ממול, השיכון בן תשע הקומות כולו חלונות כהים ודומים זה לזה, מלבד שניים עם אור. שירה רבקה לוי, חמישים ושש, עמדה ליד הכיריים והביטה איך המים גולשים בקומקום הישן עם שפת אמייל שבור. היא תכננה להחליף קומקום מאז האביב. לא הגיעה לזה.
שפכה תה שחור לכוס, כזה שהוא אוהב לא בבונג, לא נענע. לקחה מגש עם כריכים שהכינה בשש בבוקר: לחם עם חמאה וגבינה צהובה, שתי פרוסות, בלי הקרום כי הקיבה שלו רגישה. חתכה עגבנייה לא שבנובמבר הן טעימות, אבל בכל זאת ויטמינים. הניחה הכל במגש ונכנסה לחדר.
רמי דוד לוי, חמישים ושמונה, ישב בסלון עוסק בטלפון. מאז שהתמנה ראש הצוות לפני שלושה חודשים, אחרי עשרים שנה כמהנדס פשוט קודם היה מרוצה. ואז המנהל פרש, נתנו את התפקיד לרמי הכי ותיק. קיבל תוספת של אלפיים חמש מאות שקלים, חדר עם דלת, ובעיקר תחושת חשיבות חדשה, על עצמו והעולם.
שימי פה, סימן לכיוון השולחן, לא מסיר עיניים מהמסך.
שירה שמה את המגש. שתקה רגע.
רמי, באמת, תיקח כדור. אתמול אמרת שכאב לך הראש.
אמרתי שכאב לי. היום לא כואב. זהו, תני לי לעבוד, אני צריך להתקשר לאנשים.
יצאה למסדרון, שם תלוי המעיל שלו, המעיל שלה והדירוג המעוקל במטרייה הישנה. עמדה רגע, מסתכלת לשום מקום. אחר כך לקחה סמרטוט והתחילה לנקות את אדן החלון במטבח, כי לא ידעה מה לעשות עם הזמן הזה.
כך זה כבר שלושה שבועות, מאז שרמי חזר מהסדנה של החברה באשדוד בקושי אותו אדם. פתאום זקוף, תספורת חדשה, מבט אחר. בהתחלה שמחה. חשבה קיבל חיים. אחר כך התחילה לשים לב.
התחיל לבקר את האוכל. פעם אכל ושתק עכשיו, הבורשט מלוח מדי, הקציצות יבשות, “אורז עם טונה זה מאכל לסטודנטים, לא לבוס.” היא שאלה אם שמעה נכון. הוא הביט כאילו אמרה שטות:
שירה, הגיע הזמן לבשל משהו רציני. דג בתנור, סלטים נורמליים, לא סלט ביצים פעם בשנה.
הכינה דג בתנור. וסלטים. אכל בשקט, והיא חשבה הכל בסדר. למחרת חזר מהעבודה עקום ואמר: אצל אבי מהסדנה, אשתו לא עובדת, מטפלת בבית ונראית כמו בן-אדם.
שירה שתקה. היה לה מה לענות. גם היא לא עובדת כבר ארבע שנים, מאז שפיטרו אותה מהנהלת החשבונות. קמה בשש, לפניו, ישנה אחריו. מטפלת בבית, ממלאה מרשמים, עומדת בתור לבית המרקחת בשביל הסטטינים והלחץ דם שלו, דואגת שייקח, מחליפה לצמיגי חורף ויוצאת להביא. הכל כי “אין לו זמן”. יכלה לומר את זה אבל שתקה. רגילה.
ואז, לפני יומיים, אירע משהו שאי אפשר לשתוק עליו.
הגיע בשמונה בערב. היא בדיוק גמרה לבשל מרק עוף דל שומן, כמו שהרופא ביקש. שעתיים התבשל. ריח של שמיר וגזר מילא את המטבח.
מה took so long? קרא מהכניסה.
התעכבתי, מלמל, חולץ נעליים באמצע המסדרון, לא על המדף.
המרק מוכן, תתיישב לאכול.
הציץ בסיר. התכווץ.
עוד פעם עוף.
רמי, יש לך כולסטרול, הרופא אמר…
אני יודע. פשוט נמאס לי לאכול אוכל של חולים בבית.
מזגה למנות, חתכה לחם. הוא אכל, קם, לא פינה את הצלחת, עבר לסלון. היא שטפה, ניגבה, אספה פירורים. נכנסה
יש גם קומפוט, אם תרצה.
ישב בכורסה עם הטלפון, על המסך משהו ורוד, לא ראתה מה. סגר את הטלפון מהר.
רמי, קומפוט?
הרימם עיניים. הביט בה הרבה זמן, הרגישה שקל משהו בראשו.
לא, אמר. אחרי רגע: שירה, תסתכלי על עצמך.
לא קלטה.
מה?
אמרתי, תסתכלי על עצמך. מתי בפעם האחרונה היית אצל ספר? הנה, השיער נפול. החלוק המשובץ שלך… את נראית כמו סבתא מהעיירה.
מהברז טפטף מים, מהדירה ליד נשמע טלוויזיה.
רמי, אמרה בשקט.
מה רמי? אני אמיתי איתך. אסור לי להתבזות. אנשים באים, אישה צריכה להיראות ואת… ככה.
אנשים באים? שאלה לאט. מי בא? לא הזמנת אף אחד הביתה.
זה כי אני מתבייש! הרים קול. המילה התהפכה בין לבין. אצל נועם, אשתו נראית נעים לעין. מטופחת, בכושר. ואת, השמנת, הולכת עם החלוק, שיער לא צבעת…
רמי (היא השתמשה בשם המלא, דבר נדיר), בקרוב אתה בן שישים, אני חמישים ושש. כבר לא צעירים כל-כך.
דווקא בגלל זה צריך לטפח את עצמנו! אני הולך לחדר כושר. ואת? כל היום בבית…
כל היום בבית, חזרה אחריו, הקול רגוע באופן משונה, אפילו לה. בסדר, רמי. הבנתי.
יצאה, סגרה מאחוריה בעדינות את הדלת. נעמדה במטבח. אספה את הלחם, שמה בקופסה. כיבתה אור. הכל בשקט. בפנים משהו זז לא נשבר, פשוט זז, כאילו מזיזים רהיטים, לא נוח בהתחלה, ואז מבינים שכך צריך היה מוקדם יותר.
לא נרדמה. שכבה, מביטה לתקרה. הוא נרדם מיד, כהרגלו. היא הקשיבה, חשבה:
מזה עשור היא חיה במוד של שירות. קמה, מבשלת, מכבסת, מנקה, רצה למרפאה, קונה תרופות יקרות (500 ש”ח לחבילה!), מתזכרת לרופא, על חשבונה. מחלקת לפי שבוע Amlodipine, Crestor, איבופרופין. רושמת בבול פתק מה מתקרב לסיום, קונה מבעוד מועד. אמר הרופא: אסור להפסיק.
ועכשיו אמר לה שהוא מתבייש. שהיא הפכה לזקנה. שאשתו של נועם הרבה יותר טובה.
שירה חשבה. ואז, באחת, הבינה: די.
לא “אעזוב”, לא “אתגרש”, לא “אעשה סצנה”. פשוט די לעשות את מה שהוא לא מעריך. די להיות ברז של שירות פותחים, לוקחים מים, סוגרים. מהיום שיעשה לבד.
בבוקר קמה רגיל, בשש. הכינה לעצמה תה בבונג (שהוא שונא), ישבה עם כוס וטאבלט. נכנסה לאתר מספרה ההיא בקניון, שלא הלכה אליה כי קיצוץ עולה שם לפחות 320 ש”ח. קבעה ליום רביעי. אחר כך רשמה לעצמה חוג הליכה נורדית בפארק הבננות ליד הבית חינם, בוקר שלישי וחמישי. שמרה בתזכורת.
בשבע, רמי נכנס למטבח. היתה רק הכוס שלו. הלחם במגירה, החמאה במקרר.
איפה ארוחת בוקר? הביט סביבה.
יש לחם, חמאה, גבינה ענתה, לא מסירה עיניים מהמסך.
עמד. שתק. הכין לעצמו תה, חתך לחם, אכל בעמידה מול המקרר. הלך לעבודה, לא אמר דבר.
התבוננה איך הדלת נסגרת אחריו, הרגישה הקלה עמומה.
ברביעי באמת הלכה למספרה. הספרית, בחורה עם תספורת קצוצה ועגילים בלשונות, בחנה את השיער:
מזמן לא צבעת?
שלוש שנים, שירה הודתה. לא היה לי זמן לזה.
צמחת יפה. נעשה צבע עדין, גוונים, גזירה.
שעה וחצי בכסא. ראתה במראה אישה אחרת. לא צעירה, לא אבל חיה. היא.
שלמה 640 ש”ח. בדרך קנתה קרם פנים איכותי ב-145 ש”ח, לא מהפראפח.
בערב, רמי שם לב לשיער. לא אמר כלום. היא כבר לא ציפתה.
בשבוע הבא נגמרו הכדורים ללחץ דם. פעם היא היתה בודקת. עכשיו השאירה את הקופסה הריקה על השידה שלו. הוא חזר, לא שם לב. למחרת פשפש ומצא אותה.
שירה! נגמרו הכדורים!
אני יודעת, אמרה מהמטבח.
אז למה לא קנית?
אתה בן אדם בוגר, רמי. תקנה לבד.
הפעם שתק ארוך.
יש לי עבודה.
לי יש עיסוקים.
באמת היו לה: ימי שלישי וחמישי הליכה בפארק, שם פגשה את רונית ולאה, שתיהן בשנות החמישים. רונית מורה בתיכון, לאה כבר בפנסיה ומטפחת נכדים. הלכו יחד, דיברו, נשמו אוויר.
רמי בסוף קנה בעצמו. חזר עם קופסה ראה את זה כטרחה גדולה. היא לא הגיבה.
באותם ימים התקשרה לזלדה, חברה מהעבודה הישנה, ושאלה:
חופשייה בשבת?
מה קרה?
רוצה לצאת. סרט או בית קפה.
שירה, הכל בסדר? הפליאה: לא הלכו לבית קפה יחד שנים.
יותר טוב מהרגיל, ענה שירה.
נפגשו מתחת לבית ווא יצאו. זלדה נדהמה מהשיער.
סוף סוף עשית משהו!
כן, מספרה.
כבר מזמן רציתי לשאול אותך מתי…
עכשיו, צחקו. בבית הקפה שתו לאטה, אכלו עוגה, וצפו דרך החלון איך הגשם מתערבב עם סתיו.
ספרי, ביקשה זלדה.
ושירה סיפרה. על הקידום של רמי, הסדנה, הביקורת על הבישולים, אשת נועם, ה”את נראית רע” ו”התביישתי”. דיברה בקור, בלי בכי כאילו מסופרת סיפור של מישהי אחרת.
זלדה הקשיבה, הקפה מתערבב בלב.
ומה את עושה?
לא החלטה, שירה שיחזרה פשוט הפסקתי לעשות מה שהוא לא מעריך. לא כי אני כועסת כבר אין טעם.
אין טעם, חזרה זלדה באיטיות. ברור.
לא יודעת אם זה נכון, פשוט לא יכולה אחרת.
זלדה הנהנה. עוד כוס קפה. יצאו הביתה, חיבוק, שבת הבאה עוד קפה.
ברכבת חזרה חשבה שירה: מתי לאחרונה פשוט ישבה עם חברה לדבר? לפני שש שנים, אולי יותר. תמיד העדיפה את ענייני רמי, הבריאות, התבשילים.
בבית היה רמי, רואה טלוויזיה. בכיור כוס מלוכלכת וצלחת ביצה, הכין לעצמו במטבח. היא פשוט השאירה את זה.
איפה היית? לא הרים עיניים.
נפגשתי עם זלדה.
הרבה זמן.
כן.
נכנסה לשירותים, שמה קרם על הפנים החדש. ראתה במראה: פנים לא צעירה כן, אבל חיה. שיער חדש. זה מי שהיא.
עם דצמבר הגיעו הקור והגשם. קנתה מגפיים טובים, אמיתיים, לא גומי זול. 850 ש”ח, לא הצטערה.
משהו השתנה בדירה. המשיכה לבשל, אבל לא אוכל דיאטטי במיוחד לו מה שהיא רצתה: תבשילים עם בשר, תפוחי אדמה, לפעמים קרפלאך קפוא (למה לא?). הקציצות מאודות נגמר. שיאכל מה שיש.
החולצות שלו כבר לא גיהוץ נפרד. פעם היתה מכבסת לבד, עם סיבוב עדין. עכשיו עם הכל, כמו כולם.
הבחין. שתק. לעיתים העביר ביקורת בסגנון:
שוב קרפלאך?
כן, ענתה בשקט.
את כבר לא מבשלת?
המרק היה אתמול, ובשבת יש תבשיל.
היה נכנע. לא יכול להגיד: למה את כבר לא סובבת סביבי? זה היה נשמע מגוחך.
שירה בינתיים המשיכה בפארק, התיידדה עם רונית המליצה על רופאה טובה, סוף סוף קבעה תור. הצטרפה לחוג אקוורל בספריה בשכונה שלוש שעות בשבוע, בלי דאגה, רק צבע ודף.
בדצמבר רמי התחיל להיעדר מהבית בערב. פעם היתה דואגת, מחכה עם האוכל, עכשיו אכלה לבד, ישנה מתי שרוצה. חזר בתשע, עשר, פעם אחת כמעט בחצות. לא שאלה. הוא לא הסביר.
על מישהי אחרת הבינה לפי ריח חדש של בושם נכנס בדלת. מתוק מדי, שונה. חשבה לעצמה: טוב, הנה זה קרה.
הופתעה כאב לא היה שם. ציפתה לבכי היתה הקלה. הוא יחליט אם ללכת, אבל זו האחריות שלו, לא שלה.
המשיכה כרגיל. שקט.
שלושה שבועות ככה. הוא במשרד, מאחר, עונה לטלפון במקלחת. פעם אחת שמעה: “…אני אומר לך, נטע, בשבת…” נטע. טוב.
באותם שבועות חשבה הרבה. שלושים ושתיים שנים יחד, מגדלים את נדב, שגר עכשיו בחיפה עם אשתו והילדים. פעם רמי היה אחר מלא חיים, צוחק, מטיילים. מתי השתנה? לא יודעת לשים שנה. זה טפטף לאט, כמו מים חמצניים בסוף הציפ.
גם על עצמה חשבה. השקיעה הכל בלדאוג לו, שכחה לדאוג לעצמה פנים וחוץ. אפילו לא ידעה מה היא אוהבת, איזה מוזיקה, אילו ספרים, איפה הייתה רוצה לטייל הכל נאלם בין תבשיל אחד לכדור שני.
ציור האקוורל התברר כמשמעותי. המורה, רחל גיטלמן, בת חמישים ושתיים, לימדה לערבב צבעים, להרגיש גוון. שירה ציירה תפוח, ואז אגרטל פרחים, ואז נוף מהספריה גילתה הנאה שלא ידעה שקיימת.
פעם, בינואר, רחל אמרה: “יש לך עין טובה לצבעים, שירה.” מילה פשוטה, והייתה לה משמעות. רמי כבר לא אמר מילה טובה מזמן.
בתחילת ינואר, נטע כנראה נמאסה עליו. חזר להתנהג רגיל. יושב מול הטלוויזיה, שקט. לא נכנס לאמבטיה עם הטלפון. רזה קצת, משתעל.
היא המשיכה לבשל, לא דיברו. יום אחד ישב לידה, אמר כאילו לאוויר:
חורף כבד השנה.
כן, קר.
נכון.
עזב. כל השיחה.
אותו חודש, חבר משותף התקשר, והזכיר ברמז: “שמעתי שרמי הסתובב קצת עם איזו בחורה. עזבה אותו מהר.” שירה ענתה: “כן, שמעתי משהו”. עברו לנושא אחר.
הבינה לבד: אותה אישה חיפשה ראש צוות עשיר, מסעדות ובילויים, וקיבלה גבר בן חמישים ושמונה עם בעיות לחץ דם, שרוצה תה מושלם וחולצות מגוהצות ומקטר על הבריאות. אי אפשר להחזיק את זה הרבה זמן.
לא ריחמה עליו. הרגישה כמו אחרי כאב שיניים לא שמחה, פשוט אין כאב, וזה טוב כשלעצמו.
בפברואר בריאותו התרופפה. הכדורים כבר לא לקח נכון לפעמים שכח, לפעמים טעה. החבילות במגירה לא מסודרות. ראתה שלקח שתי כמוסות יחד כי שכח אתמול. שתקה. הרופא הסביר בעצמו.
הלחץ התגבר. נהיה חוור, התלונן על רעשים בראש, קם בלילה. בבוקר:
מסוחרר לי.
לך לרופא.
קבעי לי תור.
תתקשר בעצמך. המספר על כרטיס הקופה.
הביט בה. היא שתתה תה בשקט.
אני לא זוכר איך…
רמי, אתה מפקד צוות, תמצא.
בסוף התקשר. הלך לרופא. חזר עם פתק מרשמים. תרופה חדשה.
הנה.
טוב.
תקני?
אני ממילא שם, תן כסף.
הופתע מעט. פעם היא היתה קונה, מסדרת, מסבירה לוח זמנים. עכשיו פשוט הביאה.
מרץ הביא הפשרת שלגים. שלוליות בחוץ, ילדים קופצים, היא הולכת לטיול סתמי. קנתה לעצמה מעיל אביבי, לא שגרתי, חגורה בהירה. בודקת במראה, לא זוכרת מתי קנתה בגדים כי רצתה באמת.
במרץ נדב הגיע עם דנה לארבעה ימים. נדב גבוה, בן ארבעים, דומה לאבא פעם יותר רך. דנה שלו אישה טובה, שקטה. הביאו צנצנת דבש וחבילת שוקולד.
בערב סעודת שבת שירה בישלה: תפוח אדמה בתנור, סלטים, צ’ולנט של אמא שלה. רמי שקט, ממעט בדיבור. נדב מעדכן בעבודה ובילדים, דנה מתעניינת בציור של שירה.
את מציירת, אמא?
לומדת אקוורל.
איזה יופי! תראי.
הוציאה שרטוטים תפוח, פרחים, נוף. נדב התבונן ברצינות, דנה החמיאה.
אמא, את נראית כמו צעירה!
זה בסך הכל תספורת, השיבה.
הבחינה שנדב בוחן את אביו. רמי אוכל, שותק. רואים שלא משהו. לא חקר בנוכחות דנה.
למחרת דנה קפצה לקניות, נדב נשאר. בא למטבח בזמן שהיא מכינה קרפלאך.
אמא, הכל בסדר ביניכם?
למה?
אבא מדוכדך. חולה?
סובל מלחץ דם. הולך לבדוק, מתרגל לבד.
שתק, ליפף בצק באצבעות.
לא רבתם?
לא, והרגישה שהיא דוברת אמת חיים זה לצד זו.
אמא, תספרי אם…
נדב, הכל בסדר. באמת, אני מרגישה טוב.
האמין לה. באמת היה לה בסדר, וזה עיקר העניין.
אורחים נסעו, הבית שקט. שירה ניקתה, רמי צפה בטלוויזיה.
בערב נכנס, מילא כוס מים, עמד מחוץ לחלון.
נדב נראה טוב.
נכון, אמרה.
ושני הילדים שלו…
כן.
סיים מים, הלך. היא נשארה, הביטה בחצר הרטובה, פנסים מאירים שלכת.
באפריל עבר רמי משבר לחץ דם. לא רציני, לא אמבולנס אבל קם, והתחילו סחרחורות, התיישב במסדרון, קרא לה.
שירה, לא מרגיש טוב.
יצאה. ראתה: אדום, מזיע.
בוא למיטה.
עזרה, מדדה לחץ דם 185/110. מדאיג.
קח כעת קפטופרס, יש במגירה לתרחישים כאלה. תשכב, לא לזוז. אבדוק עוד חצי שעה.
ולאן את הולכת?
למטבח.
נגשה להכין תה, שמעה איך מתעסק עם תרופות. כעבור שעה מדדה שוב 160/95. יותר טוב.
תשכב. אל תצא מהבית.
יש לי עבודה…
תתקשר, תגיד שאתה חולה. לא הולך.
נשאר בבית. היא הביאה לו תה, קצת קרקרים. לא כי ביקש, סתם. הבינה יש פער בין לא לטפל בו, לבין להסתכל ולהתעלם.
שכב ובהה בתקרה.
שירה, אחרי שקט.
מה?
אני כנראה, התנהגתי כמו טמבל בחודשים האחרונים.
כן, רמי, ענתה בלי כעס. כמו טמבל.
הקידום הזה… עלה לי לראש. חשבתי שאהיה מישהו אחר.
ואתה באמת ראש צוות.
נכון… ואת כמו שהיית…
הבנתי מה אתה מתכוון לומר, ענתה.
קמה, אספה את הכוס. חזרה למטבח. זו לא היתה פיוס, לא חיבוק, לא דמעות, רק “התנהגתי לא בסדר”, והיא הסכימה.
החודשים עברו. המשיכה להיפגש עם רונית, עם חוג ציור, לקנות בגדים, הפעם לטעמה. רונית לקחה אותה פעם להצגה, קנו כרטיסים ל’קאמרי’, מזמן לא היתה בתיאטרון ישבה, שתתה מיץ תפוזים ודמיינה שזה עולמה האישי המתחדש.
היא היתה בת חמישים ושש, והתחילה להבין: זה ממש לא סוף.
בינה לבין רמי המשיך קיום מקביל. פחות תלונות, לפעמים שיחה רגילה, לפעמים ישבו יחד כל אחד בפינתו טלוויזיה או ספר. לא הרגישה יותר חייבת.
פעם רצה שתעשה לו הזמנה לאינטרנט לבית המרקחת.
אני לא יודע, אמר. את יודעת טוב יותר.
שם פשוט, רמי כותבים שם התרופה, מוסיפים לסל, בוחרים סניף.
את טובה בזה.
אני יודעת, וגם אתה תלמד.
למד. ישב שעות, שאל שאלה או שתיים, הצליח. זה היה שיעור: לא לעשות בשביל מישהו מה שיודע לעשות בלעדייך. הבינה פעם חשבה שעזרה זו החלפה מלאה. כיום לא.
ביוני נהיה חם. קנתה שמלת קיץ חדשה, פרחונית. לבשה, הרגישה אישה, לא סבתא, לא חפץ בית. פשוט אישה.
הבינה בזוגיות בגיל כזה, אין כללים. אצל אחרים מלחמה, שלום, קור, חברות. כאן משהו רביעי: לא יחד, לא לגמרי לבד, שחולקים גג אחד.
עתיד היחסים לא ידעה. לפעמים חזרה לשאלה של זלדה: גירושים? לא פוסלת, לא ממהרת. קודם להבין מי היא עכשיו.
הזמן התקדם. נסעה לבדה לבקר את נדב ודנה בחיפה, שבועיים לא עם רמי. הוא נשאר, אמר יש עבודה. היא תפרה לבת-נכדה כרית עם רקמה שלמדה מהאינטרנט, ונסעה.
שבועיים עם נדב, דנה ונכדים היו הטובים מזה שנים. בישלה, הלכה לטייל, קריאה לפני השינה, היה קל, לא מעייף, לא חובה פשוט שמחה.
נדב שאל כל ערב מה המצב. אמרה את האמת.
חזרה הביתה שזופה נינוחה. רמי פגש אותה במבואה, אמר: “הגעת.” עזר עם התיק. זהו.
אוגוסט היה חם. שמה מאוורר קטן, קנתה אבטיח טוב, אכלה חצי לבד, חצי עם רמי. הפתיע אמר תודה. לראשונה מזמן.
בספטמבר, כשעלים נשרו וטיפה התקרר, קרה מה שכבר הבינה שיגיע.
יום שישי בערב, חזר בשמונה, פנים חיוורות, הולך בזהירות. היא יושבת במטבח עם ספר.
שירה, לא מרגיש טוב.
מה קרה?
כנראה לחץ דם, גם כואב לי בחזה.
מתי התחיל?
מאז הצהריים. חשבתי שיעבור.
לקחת תרופה?
בשלוש. לא עזר.
תשב.
ישב, מדדה 190/115. גרוע.
רמי, זה מסוכן. צריך אמבולנס.
לא, אולי עוד כדור…
לא. 190 וגם כאבים זה לרופא.
אז תתקשרי…
פה עמדתי. עמדתי עם מד לחץ דם, מתבוננת בו.
ראיתי אותו: פנים חיוורות, עיניים מבוהלות, יד על החזה. אדם חולה. ריחמתי עליו בכנות. אבל ידעתי: הוא התעלם ממני שנה שלמה, אמר מילים ששורפות, הפסקתי להיות בן אדם עבורו הרבה לפני שהפסקתי להשתדל.
ידעתי מה אעשה, ומה לא.
רמי, אמרתי בשקט. יש לך טלפון. מספר מד״א 101. תזמין אמבולנס. תגיד כתובת, תגיד לחץ דם, כאבים בחזה. יבואו.
שירה… את לא תעזרי לי?
עזרתי, מדדתי ואמרתי שצריך רופא. מכאן, לבד.
אבל…
רמי. הנחתי את המכשיר. אתה בן אדם בוגר. ראש צוות. תסתדר.
יצאתי. הלכתי לחדר, סגרתי דלת. לא בטריקה. פשוט נסגרה.
מהמטבח כמה דקות, שמעתי קול רועד:
שלום, מד”א? אני צריך עזרה
מזגתי לעצמי תה בבונג. שאהבתי. קמתי לשתות מטבחו, עברתי לידו, ישב בטלפון, הביט בי במבוכה. עמדתי בפתח, הסתכלתי בלילה השקט, הרחוב רטוב, העלים נשרו כבר, לא נשאר כמעט אף אחד על הספסל.
סיים לשוחח.
הם בדרך, אמר.
טוב.
אולי תבואי איתי לבית חולים…
הבטתי בו, פנים אפורות, עיניים מבוהלות, יד על החזה. ריחמתי עליו. באמת. לא ניצחון, לא שמחה מרה.
לא, רמי. לא אבוא. הרופאים יעשו הכל.
שירה…
הם יעזרו. זאת העבודה שלהם.
חזרתי לחדר, סגרתי דלת. ישבתי, הסתכלתי מהחלון. במטבח התארגן. אחר כך שקט. אחר כך רעש מעלית.
אמבולנס הגיע תוך עשרים דקות. שמעתי את הדלת נפתחת, צעדים זרים, קולות רגועים, בודקים, מישהו שואל: “יש אישה בבית?” והוא עונה: “יש. אבל היא… לא באה.” שתיקה.
אחר כך: “בסדר. תתארגן, ניסע לבדוק.”
הדלת. המעלית. שקט.
