אז תקשיבי, אתמול היה ערב רגיל, כזה של אמצע השבוע בתל אביב. מכינים ארוחת ערב בדיוק סיימתי לפנות את הצלחות מהשולחן, והמטבח עדיין הריח מפתיתים אורז וקצת חלה טרייה. אורי, בעלי, שוטף ידיים ומזמזם לעצמו איזה שיר משעמם שבכלל לא קשור לעניינים, ואני קולטת את הטלפון שלו מונח על השיש, עם הודעה שמהבהבת: “תודה על ערב מקסים”.
לא נגעתי בטלפון, רק הסתכלתי עליו. ואז הוא נכנס, רואה שאני רואה את המסך, ובתגובה הכי מהירה הוא הופך את הטלפון עם המסך כלפי מטה. זה היה הדבר הכי דוקר, יותר מההודעה עצמה.
אני ממש רגועה, שואלת אותו: “מי זאת?”
הוא נאנח כזה, כאילו אני מחפשת צרות. “סתם קולגה מהעבודה, די להיכנס לסרטים.”
תמיד סיפר שהמשרד מלא גברים, “אבק, קרטונים ומתח” זה היה המשפט הקבוע שלו.
אני מנגבת ידיים, מתיישבת בשקט. הוא נכנס למטבח, פותח את המקרר, סוגר, שוב פותח, רק לא לענות לי.
אני ממשיכה, “איזה ערב היה כל כך נפלא?”
הוא עונה, “ישבנו כמה מהעבודה, לא משהו מיוחד.”
“מי?”
“אנשים מהמשרד.”
פתאום מישהו על המרפסת מזיז כיסא, והרעשים משתלבים בשקט המוזר הזה שנוצר בינינו. זה לא רק קנאה, זה ההרגשה שפשוט מתייחסים אליך כמו שאתה טיפש.
אחרי חצי שעה, כאילו כלום. מדליק טלוויזיה, שואל אם יש קינוח, אפילו אומר לי: “די, את לא חייבת להגזים”.
אני מרגישה שזו הייתה הטעימה לא כי זה הפריע לי, אלא כי כבר חודשים אני “בסרטים”: כשחוזר מאוחר, כשמדבר בטלפון על המרפסת, כשמתחדש בחולצות בלי שום סיבה.
באותו ערב לא עשיתי דרמה; לא בכיתי, לא צרחתי.
כשנרדם, רציתי לסדר את הז’קט שלו שמונח על הכיסא, ובדיוק ממנו נפלה פתק קטנה, לא מכתב רומנטי, אפילו לא משהו דרמטי רק חשבונית ממסעדה לשניים.
שתי מנות עיקריות.
שתי כוסות יין.
קינוח אחד עם שתי כפיות.
התיישבתי על הספה ובהיתי בפתק הזה. לפעמים דברים קטנים הרבה יותר מעליבים מהשקר הגדול כי זה מראה שמישהו היה שקט, ממש בטוח שלא תגלי.
למחרת עשיתי לו קפה כמו תמיד, שמתי לו את הכוס ליד הטלפון. הוא מביט בי בחשדנות:
“למה את מסתכלת עלי ככה?”
“כי היום אנחנו מדברים כמו גדולים.”
השארתי לו את החשבונית ליד הכוס. הידים שלו קופא על הידית.
אני שואלת, “מה תסביר עכשיו?”
הוא חיוור.
“זה לא מה שאת חושבת.”
“באמת? כי אני עדיין לא אמרתי מה אני חושבת.”
מתחיל לדבר מהר שהייתה לקוחה, שהיו לה בעיות, שלא רצה להדאיג אותי, שזאת פגישה מקצועית, שיהיה מאוחר. ואז הוא מתבלבל בעצמו, לא שם לב.
הקשבתי לו, בפעם הראשונה לא מנסה לעזור לו לברוח מהמילים שלו.
ואז אמר משהו שחריף יותר מהכול:
“אם הייתי נותן לך יותר תשומת לב, היית אומרת שזה מזויף. מה שאני עושה אף פעם לא טוב מספיק.”
ברגע הזה הבנתי הוא מחפש לא להודות באמת, אלא להפוך אותי לאשמה.
צחקתי, בכאב אבל אמיתי.
“אתה אוכל עם מישהי אחרת, והבעיה זה אני?”
הוא מכה על השולחן.
“זו לא ארוחה עם ‘אחרת’, זו הייתה פגישה.”
“פגישה”
המילה הזו נשמעה גרוע אפילו יותר. כאילו אם נותנים לה שם אחר, השקר נהיה נקי.
קמתי, הלכתי למסדרון, הוצאתי את המזוודה הקטנה שלו. לא זרקתי בגדים, לא צעקתי, פשוט שמתי אותה ליד הדלת.
הוא הביט בי כאילו מחכה שאכנע, אבל אני כבר ממש לא אותה אישה שמפקפקת בעצמה.
“שיתכן שתזרקי אותי בגלל פתקים?”
“לא,” אמרתי. “אני עושה את זה בגלל כל מה שמסתתר מאחוריהם.”
הדבר הכי אכזרי בבגידה זו לא הנוכחות של מישהי אחרת זה איך גורמים לך לפקפק בעצמך.
לפעמים הכבוד שלך לא עוזב עם צרחות, אלא עם מזוודה קטנה ליד הדלת.
אני הגזמתי, או שהוא עבר את הגבול מזמן, הרבה לפני שמצאתי את הפתק?.
