תקשיבי, אני פשוט לא מצליחה להגיע לבית של ההורים של בעל שלי, כל פעם שאני באה לשם זה עושה לי בחילה. באמת, יש להם כמה הרגלים שפשוט אי אפשר לעכל, וזה לא משנה כמה אני מתאמצת, זה עושה לי אנטי לשבת איתם לשולחן. אני מוכנה לדבר איתם, באמת, אבל כל הקטע של לשבת לארוחה איתם אני לא מסוגלת. בעלי בכלל לא קולט מה אני מרגישה, וחמותי בטוחה שאני איזה מפונקת תל אביבית שלא יודעת כלום מהחיים שלה.
לי ולבעלי, ברוך השם, יש דירה משלנו, אבל אנחנו גרים לא מספיק רחוק מההורים שלו בשביל שזה יהיה רק “בוקר טוב” בטלפון. יוצא לי להיתקע שם מדי פעם, ולי זה ממש לא נעים. כל פעם שאני יודעת שיש על הפרק ביקור אצלם, אני מתחילה לדפוק בראש תירוצים למה לא להגיע. המשפחה של בעלי בסך הכל בסדר הורים משכילים, שניהם עובדים, יש דירה נעימה ומסודרת. אבל ברגע שמתחילים לאכול, אני רוצה לברוח. אני מודה, אני בררנית אפילו עם בעלי, אם הוא ליקק את הכף אין מצב שאני אמשיך לאכול ממנה. לא משנה כמה הוא קרוב אליי, זה פשוט מוציא לי את החשק.
עם הזמן, הגוף מתרגל לבן זוג, ונהיים באמת קרובים, אבל עם ההורים שלו אני לא מצליחה להתגבר על זה. הכל אצלהם כל כך לא מוקפד בעיני. לדוגמה, חמותי מכינה סלט בקערה באמצע השולחן מערבבת, טועמת עם הכף, מלקקת ומחזירה את אותה כף שוב לסלט. פשוט מגעיל. הם גם אוהבים שתייה חריפה אני מביאה בקבוק יין, ואז חמותי לוקחת לי מהכוס ככה, באמצע השולחן, וטועמת. למה? למה לא לשאול קודם? זה מרגיש לא היגייני. ואני משתדלת להחליף לעצמי כוס, בלי שאף אחד ישים לב, אבל לא תמיד זה עובד. החמות שלי מרגישה מעליי בזה, והחם שלי לפעמים עוקץ אותי בצחוקים פוגעניים, כאילו מה שהולך אצלהם הוא נורמה. בעלי מנסה להעיר, אבל זה לא באמת משנה משהו.
ואז יש את הקטע שהכי משגע אותי: חמותי מכניסה שאריות מהצלחת חזרה לסיר חיממה משהו, לא סיימה לאכול, אז יוצקת בחזרה לסיר ומכניסה למקרר. לפעמים גם מסלטים של אורחים אחרי ערב שבת. מאז אני פשוט לא נוגעת אצלם בשום דבר שלא בדיוק עכשיו בושל. מי יודע איפה הצלחת הסתובבה עד שהגיעה אליי.
אה, וגם, יש לה הרגל להזיל טיפה רוק למחבת לפני שהיא מתחילה לטגן “ככה רואים אם כבר חם”. באמת? מכל השיטות שבעולם צריך דווקא להשפריץ רוק? היא אומרת שהכול מתנדף בחום, אבל לי זה פתאום צרוב בזיכרון ואני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על זה.
הקש ששבר אותי היה כשראיתי את הכלב שלהם חמוד, אבל נותנים לו ללקק צלחות אחרי הארוחה! נשארה צלחת עם שאריות זורקים על הרצפה והכלב מנקה, ואחר כך אותה צלחת נכנסת לכיור עם הכלים של כולם, כאילו כלום. פה התפוצצתי אמרתי שזה מוגזם, שלא בא לי לאכול מצלחת אחרי הכלב. כולם הסתכלו עליי כאילו הגזמתי, הסבירו שהכולים נשטפים טוב. למי אכפת?! מבחינתי, כלב לא אוכל מצלחות של אנשים. הצעתי בצחוק לחמותי שתחלק לי לאכול מהקערה של הכלב, אם הכל שווה. היא נעלבה. כאילו מה אמרתי? אם מבחינתה אין הבדל אז שתיתן לי את זה. בעלי טען שהגזמתי, ואני עד עכשיו בטוחה שצדקתי.
אני לא רוצה ללכת לשם, ולא לריב עם המשפחה, ולא לעצבן את בעלי. אם אבוא עם אוכל מהבית, זה ברור שיהיו עליי עננים כבדים כל הערב. ואם לא אבוא, בעלי ירגיש לבד. אחת הפנטזיות הכי חזקות שלי זה לעבור לאיזה עיר אחרת, נגיד לחיפה, או אפילו יישוב מבודד, ופשוט לדבר איתם רק בטלפון. בלי ביקורים. באמת, זה הפתרון הכי טוב מבחינתי עכשיו.
