יומן, יום שלישי, תל אביב.
הערב היה רגיל, אפילו שגרתי. אחרי שסיימנו ארוחת ערב צלחות עם שקשוקה ופיתות חמות עוד עמדו על השולחן ראיתי את הטלפון של עמית, בעלי, מונח לצד הצלחת שלו. על המסך הופיע הודעה: “תודה על ערב נהדר”. משפט קטן, שבאותו רגע הרגיש כאילו דקר אותי.
לא נגעתי בטלפון, רק הסתכלתי.
עמית יצא מהשירותים, ראה שאני מסתכלת על המסך, והפך את הטלפון עם הפנים כלפי מטה תנועה קטנה, אבל מבחינתי, הרגישה כמו אגרוף בבטן.
“שירה, מי היא?” שאלתי, רגועה באופן מפתיע.
הוא נשף, כאילו אני זו שמחפשת ריב. “סתם קולגה מהעבודה. תפסיקי לדמיין.”
אבל תמיד סיפר לי שהוא עובד רק עם גברים “משרד של גברים והרבה קרטונים”, כך היה אומר בצחוק.
נגבתי את הידיים במגבת ושבתי לשולחן. עמית לא הסתכל עליי. פתח וסגר את המקרר כאילו חיפש לברוח מהשיחה. “איזו ערב נהדר היה לכם?” שאלתי. “ישבנו כמה מהעבודה, זה הכול.” “מי בדיוק?”
ברקע, מהמרפסת, שמעתי שכנה מזיזה כיסא. הרעש הערבב את הדממה בינינו. ברגעים כאלה, הכאב הוא לא רק מקור לקנאה אלא התחושה שמישהו הפך אותך לטיפשה.
חצי שעה אחר כך עמית עשה כאילו כלום לא קרה. הדליק חדשות. ביקש משהו מתוק. אפילו אמר לי, “אל תעשי מזה סיפור.” המשפט הזה גמר אותי. בתקופה האחרונה כל דבר נהיה “סיפור” כשהוא חוזר מאוחר, כשמדבר בטלפון על המרפסת, כשקונה חולצה חדשה ללא סיבה.
אותו ערב לא עשיתי סצנה, לא בכיתי, לא צעקתי. חיכיתי. כשנרדם, רציתי לסדר את הז’קט שלו מהכיסא. מצאתי פתק קטן שנפל מכיסו. לא היה מכתב אהבה, לא דרמה גדולה זו הייתה חשבונית מסעדה לשניים.
שתי מנות עיקריות.
שתי כוסות יין.
קינוח עם שתי כפיות.
ישבתי על הספה, מביטה בפתק. לפעמים, הדברים הקטנים כואבים יותר מהשקר הגדול כי הם מראים שמישהו היה בטוח שלא תגיד כלום.
בבוקר, הכנתי לו קפה כרגיל. הכוס ליד הטלפון. הוא הסתכל באי נוחות.
“שירה, למה את מסתכלת ככה?”
“כי היום אנחנו מדברים כמו מבוגרים.”
הנחתי את הפתק ליד הכוס. ידיו קפאו על הידית.
“נו, מה תספר עכשיו?” אמרתי.
הוא החוויר. “זו סתם לקוחה, היו לה בעיות. לא רציתי להלחיץ אותך. זה היה עניין בעבודה” התבלבל במשפטים, מסובך בכל מילה.
הפעם לא עזרתי לו לברוח פשוט הסתכלתי. ואז הוא אמר משהו שגרם לי לרעוד:
“אם הייתי יותר מתייחס, היית אומרת שזה מלאכותי. תמיד לא טוב, מה שאני עושה.”
ופתאום הבנתי הוא לא מנסה לומר את האמת, אלא גורם לי להיות האשמה.
צחקתי, בעצב אבל ממקום אמיתי. “אז אתה יוצא לארוחות ערב עם אחרת אבל זו אני הבעיה?”
הוא היכה בידו על השולחן. “זו לא הייתה ארוחה עם אחרת, זו הייתה פגישה!”
פגישה. מילה קטנה, שהפכה את השקר ליותר פשוט, אבל הרבה יותר קשה.
קמתי בשקט, הלכתי למבואה, הוצאתי את מזוודתו הקטנה. לא זרקתי דברים, לא צרחתי הנחתי אותה ליד הדלת.
הסתכל עליי, ממתין שאחלש, שאחזור להיות “שירה המפוחדת”. אבל כבר לא הייתי אותה אישה, שמשלימה עם העלבון ודמיון.
“באמת תעשי כזה דבר בגלל פתק קטן?” שאל.
“לא. אני עושה את זה בגלל כל מה שהפתק הזה סוחב איתו.”
הרי, הכאב האמיתי בבגידה הוא לא רק בנוכחות מישהו אחר, אלא באופן שבו גורמים לך להסתפק בשקרים ולפקפק בעצמך. לפעמים, הכבוד העצמי לא הולך עם דרמה אלא עם מזוודה שקטה ליד דלת. בדיעבד, אולי לא אני ‘הגזמתי’, אלא הוא כבר חצה את הגבול הרבה לפני שנפל הפתק.
מתוך כל זה למדתי: אסור לאף אחד לגרום לי לפקפק במי שאני, ובעיקר לא להאמין לשקרים שמנסים למכור לי. הכבוד שלי שווה הרבה יותר מכל פתק במסעדה.
