בהתחלה בכלל לא הבנתי למה הבת שלי כל כך ממהרת להתחתן עם החבר שלה, שהיא מכירה באמת רק חודש. אפילו חשבתי שאולי היא בהריון. מה כבר עוד סיבה יכולה להיות? אבל הבת אמרה שהם לא מצפים לתינוק. הם פשוט אוהבים כל כך, לא יכולים לחיות בלי אהבה. טוב, אז הייתי שמחה. לא כל אחד זוכה לאהבה כזו. מיד החליטו על חתונה ההורים מצד החתן נתנו כסף וגם אנחנו.
הייתה חופה, כל האורחים שמחים וצוחקים, אבל אני שמתי לב שאמא של החתן מאוד עצובה. בהתחלה חשבתי שלא מוצאת חן בעיניה הבחירה של הבן שלה ולי ממש לא היה כוח לשאול אותה. אבל משהו הציק לי, בכל זאת ניגשתי. כששאלתי מה מציק לה, גיסתי שתקה ואז הרימה את הראש וחנוקה מדמעות התחילה לספר לי את הדבר הבא.
החתונה הזו לא הייתה צריכה לקרות. הבן שלי יהפוך את הבת שלך לאומללה. הוא לא אוהב אותה, ממש לא. הוא מתחתן רק בשביל לנקום. החברה הקודמת שלו עזבה אותו אחרי שבגדה בו עם החבר הכי טוב שלו. אז הוא החליט להחזיר לה. אמרתי לו שלא יעז לעשות את זה. אבל צעירים לא שומעים בקול ההורים שלהם.
עמדתי שם, מקשיבה לכל זה וחושבת לעצמי איזה שטויות. שאלתי את הבת שלי כמה פעמים אם הכול בסדר אצלהם. היא תמיד אמרה שהכול מצוין. אז לא שמתי לב לדמעות של גיסתי, חשבתי שהיא פשוט לא רוצה חתונה.
אבל אחרי חודשיים, הבת שלי חזרה הביתה, בוכה עם מזוודות. התברר שבעלה פתח תיק גירושין. הוא עדיין אוהב את האקסית שלו, הבת שלי בכלל לא מוצאת חן בעיניו, והוא התחתן איתה רק מתוך נקמה. ועכשיו אני מתמלאת אשמה למה לא עצרתי את זה? הרי ידעתי…
