אבי אסר עליי להרים את בתי על הידיים, מחשש שאני מפנקת מדי את נכדתו. לאחרונה בתי החלה לזחול, וכל פעם שיצאתי מהחדר, היא הייתה עוקבת אחרי בעיניה ומושיטה אליי ידיים, משתוקקת שאחבק אותה. אבי יעץ לי לא להרים אותה כל הזמן, בטענה שככה היא תלמד להסתדר בעצמה אם תישאר קצת על הרצפה. למרות זאת, לא הצלחתי להתאפק וחיבקתי אותה שוב ושוב, ותהיתי אם אני אולי מגוננת עליה יותר מדי.
אני מודה שיש לי נטייה להרעיף עליה חום אני מיד מנחמת אותה כשהיא בוכה, עוטפת אותה בכל טוב ונמנעת מלהרים עליה את הקול. ייתכן שאני מפצה על כל מה שחסר לי בילדות. גדלתי בבית יתומים לאחר שאמי נפטרה, ולעולם לא יצא לי להכיר את הורי הביולוגיים. ההורים שאימצו אותי, בני דודיי, אספו אותי אליהם כששמעו על מצבי והעניקו לי בית חדש.
הכל היה קשה בהתחלה אבא היה מרוחק מעט, ואמא עבדה ללא הפסקה כדי לפרנס אותנו, ולא נותר לה כמעט זמן לחום ואהבה. ידעתי שהם אוהבים אותי, אך תמיד היה להם קשה לבטא זאת. כך למדתי לחרוז לעצמי סיפורים דמיינתי עולם בו אני אהובה, מוערכת, ואפילו נסיכה שמולכת בארץ שבה כולם מלאי אהבה.
במהלך השנים, חיפשתי כל הזמן אישור וחיבוק מאחרים, במיוחד במערכות יחסים רומנטיות. נאחזתי בכל סימן להתעניינות ונשארתי במשך חמש שנים במערכת יחסים לא בריאה, מתוך פחד שלא אמצא אהבה אחרת. בעלי הנוכחי, איש עדין ורגיש, יודע חלק מהעבר שלי ותומך בי אך לא מכיר את כל התמונה. למרות כל מה שעברתי, אינני מסוגלת שלא להציף את בתי באהבה ובחיבוקים, כי לדעתי היא ראויה לכל חלקיק של חום וחסד. היא זכאית לאהבה שלמה, ולא למה שאני חוויתי בילדותי.
רק עכשיו אני מבינה נכון שאסור לפנק ילד בלי גבול, אבל לאהבה אין באמת מגבלה. ילד שגדל בתחושת שייכות ואמון הוא זה שמסוגל, בסופו של דבר, לעמוד על רגליו בעולם. אני לומדת שדווקא חיבוק מרפא את הפחדים, ואמא שמעניקה חום משנה את גורל הילדה שבה, וגם את הילדה שהייתי פעם בעצמי.
