הוא הביט בי מלמטה למעלה. לראשונה בכל השנים האלו בלי שום עליונות. בעיניו ראיתי פחד, זעם וניסיון נואש למצוא דרך החוצה. בעבר, ברגעים כאלה, הוא ידע ללחוץ. עכשיו כבר לא.
מה את רוצה? שאל הפעם בשקט. כסף? תגידי סכום. אסדר הכל. אפשר להגיע להסכם.
הרשיתי לעצמי הפסקה קצרה. לא תיאטרלית מקצועית. כמו זו שמבצעים רגע לפני שסוגרים את הדוח השנתי וחותמים עליו.
עדיין לא הבנת, ירון אמרתי ברוגע. אני לא רוצה את הכסף שלך.
הוא מצמץ. זה טלטל אותו יותר מכל צעקה.
אז מה כן? נקמה? את רוצה להרוס לי את החיים? קולו שוב התרומם.
לא. אני רק רוצה להחזיר לעצמי את מה ששייך לי. ולסיים.
קמתי, ניגשתי לארון, ושלפתי תיקייה דקה, אפורה וללא סימון. אותה שהייתה בתחתית הערימה מתחת לחוזים ישנים ולדוחות מס. הוא אף פעם לא פתח אותה. מבחינתו, זה היה שטויות של החשבונית, תמר.
שמתי את התיקייה על השולחן ופתחתי.
כאן הצבעתי על הדף הראשון החוזים להלוואות פרטיות. לקחת כסף מהחברה. הרבה. על שמך. זמנית, כמו שתמיד אהבת להגיד.
הפכתי דף.
כאן פרוטוקולים לתיאום. כל החובות מוכרים.
עוד דף.
פה ההסכם הנוסף. במצב של משיכת נכסים חד-צדדית, החוב הופך לדרישת תשלום מידית.
הוא החוויר. כל כך, שהנמשים על אפו שבעבר נדמו לי חמודים בלטו באופן מכאיב.
את את זייפת אותם?
לא הנדתי בראשי. אתה חתמת עליהם. בזמנים שונים. במצבים שונים. לפעמים שיכור. לפעמים ממהר לפגישה שמתחילה אחרי תשע בלילה.
הוא קפץ ממקומו.
זה סחיטה!
זה חשבונאות, ירון הסתכלתי לו בעיניים. פשוט אף פעם לא הבנת את ההבדל.
הוא התחיל להסתובב במטבח, עובר יד בשיערו.
נועה היא לא ידעה כלום זו את! את תכננת הכל!
נועה ידעה מספיק עניתי. ידעה שאתה כמעט פנוי, שכמעט הכל כבר הועבר. זה הספיק לה.
שבתי לשבת, הפעם מולו.
יש לך בחירה המשכתי. הראשונה: נלך לבית המשפט. התרומה מבוטלת. אחרי זה מגיעות הבדיקות. רשות המסים. הפרקליטות. המוניטין שלך. החיים החדשים שלך. הכל נמחק.
והשנייה? הוא לחש.
השנייה פשוטה יותר. חותמים על הסכם. אתה עוזב את העסק מרצון. מעביר לי את חלקך. בלי שערוריות.
הוא גיחך. קצר. היסטרי.
ולדעתך, אשאר עם כלום?
לא עניתי בכנות. אשאיר לך בדיוק את מה שהצעת לי: המכונית. וזמן לארוז את הדברים שלך.
הוא הסתכל בי הרבה זמן. כל הרגשות היו במבט שלו: שנאה, ניסיון לרחם, וזכרונות איך התחלנו יחד במשרד קטן עם מחשב ישן.
אהבתי אותך הוא לחש.
לא הורדתי את מבטי.
אהבתי אדם. לא תוכנית. לא בוגד. אותו אדם כבר איננו.
הוא נשען על הכיסא. לא באופן דרמטי באמת.
תני לי זמן לחשוב
יש לך עשרים וארבע שעות אמרתי. מחר בעשר בוקר מגיע עורך הדין.
הוא הנהן, לאט, בלי כוח.
למחרת הגיע בדיוק בזמן. פנים שקועות ועיניים אדומות. נועה לא התקשרה. או התקשרה הוא לא ענה.
הוא חתם על המסמכים בשתיקה. ידו רעדה.
כשנגמר הכל, עורך הדין הלך והשאיר אותנו לבד.
את ניצחת אמר ברפיון.
לא עניתי. פשוט יצאתי ממשחק שכבר זמן רב שיחקתי לבד.
הוא לקח את המפתחות ונעמד בכניסה.
חשבתי שאת חלשה
חייכתי מעט.
זו הייתה הטעות הגדולה שלך.
הדלת נסגרה בשקט מאחוריו. בלי טריקה.
חצי שנה אחר כך, החברה הייתה ברמה חדשה. החלפתי צוות, סילקתי את השיטות האפורות, סידרתי הכל. העסק נעשה נקי וחזק יותר.
ירון ניסה להתחיל מחדש. לפי השמועות ללא הצלחה. נועה עזבה מהר בלי כסף, כבר לא התעניינה.
לפעמים ראיתי את שמו בחדשות. פחות ופחות. בשקט.
קובץ גיבוי מחקתי. כבר לא צריך.
לפעמים, הנקמה הטובה ביותר היא לא מכת מחץ.
אלא החשבון המדויק, שעשית הרבה לפני הסוף.
