הוא הסתכל עליי מלמטה למעלה. לראשונה אחרי כל השנים האלהבלי שום תחושת עליונות. אפשר היה לקרוא בעיניים שלו את הפחד, הכעס, והניסיון הנואש למצוא דרך לצאת מהסיפור. פעם, ברגעים כאלה הוא ידע להפעיל לחץ. עכשיוכלום.
“מה את רוצה?” הוא שאל שוב, הפעם בקול שקט יותר. “כסף? תגידי סכום. אני אסדר הכל. אפשר להגיע להסכמה.”
הרשיתי לעצמי הפסקה קצרהnot למען הדרמה, אלא מקצועית. ממש כמו רגע לפני שסוגרים את הדוח השנתי וחותמים בפינה.
“עדיין לא הבנת, יונתן,” אמרתי בשלווה. “אני לא צריכה את הכסף שלך.”
הוא מצמץ. זה זעזע אותו יותר מכל צעקה שהייתה אי פעם.
“אז מה? נקמה? את רוצה להרוס אותי?” שוב הרים את קולו.
“לא,” השבתי, “אני רק רוצה להחזיר לעצמי מה ששייך לי. ולסיים עם זה.”
קמתי, ניגשתי לארון, והוצאתי תיקיה דקה, אפורה, בלי כיתוב. אותה אחת שתמיד הייתה למטהמתחת לחוזים הישנים והדו”חות לרואה חשבון. הוא אף פעם לא פתח אותה. בשבילו זה היה “השטויות החשבונאיות של יעל”.
הנחתי את התיקיה על השולחן ופתחתי אותה.
“כאן,” הצבעתי על הדף הראשון, “החוזים של ההלוואות, אישיות. אתה לקחת כספים מהחברה. הרבה. על שמך. ‘בינתיים’, כפי שאתה אוהב לומר.”
דפדפתי לדף הבא.
“כאן יש את הפרוטוקולים להתאמה. כל החובות מוכרים.”
עוד דף.
“וכאן, ההסכם הנוסףאם יש העברת נכסים חד צדדית, החוב הופך מיידי.”
הוא החוויר. כל כך, שהנמשים על האףשהיו פעם חמודים אלובלטו באופן כואב.
“את… זייפת את זה?”
“לא,” הנדתי בראש. “אתה חתמת. בזמנים שונים. במצבים שונים. לפעמים שיכור. לפעמים ממהר ל’פגישה’ שהתחילה אחרי תשע בערב.”
הוא התרומם בבת אחת.
“זה סחיטה!”
“זה חשבונאות, יונתן,” הסתכלתי בעיניו. “אתה מעולם לא הבנת את ההבדל.”
הוא התחיל לכתת רגליו במטבח, מסרק את השיער בעצבנות.
“רותם… היא לא ידעה כלום… זה הכל את! את תכננת את זה!”
“רותם ידעה מספיק,” הבהרתי. “היא ידעה שאתה ‘כמעט פנוי’ ו’הכמעט כל כבר עבר אליך’. לה זה הספיק בהחלט.”
שבתי והתיישבתי. הפעםמולו.
“יש לך בחירה,” המשכתי. “הראשונה: הולכים לבית משפט. המתנה מבוטלת. מגיעות הבדיקות. מס הכנסה. הפרקליטות. המוניטין שלך. ‘החיים החדשים שלך’. הכליורד למינוס.”
“והשנייה?” הוא לחש.
“השנייה פשוטה יותר: אנחנו חותמים הסכם. אתה יוצא מהעסק מרצון. מעביר לי את החלק שלך. בלי דרמות.”
הוא צחק קצר, היסטרי.
“ואת חושבת שאני אשאר בלי כלום?”
“לא,” השבתי בן-לב, “אני אשאיר לך בדיוק מה שהשארת לי. את האוטו. ואת הזמן לארוז.”
הוא הסתכל עליי הרבה זמן. במבט היו הכלשנאה, ניסיון לרחמים, וזיכרון המשרד הקטן עם המחשב הישן שבו הכול התחיל.
“אהבתי אותך…” הוא לחש.
לא הורדתי את המבט.
“אהבתי בן אדםnot תוכנית ולא בוגד. אותו בן אדם כבר לא קיים.”
הוא צנח בכיסא. אמיתיnot הצגה.
“תני לי זמן לחשוב…”
“יש לך עשרים וארבע שעות,” אמרתי. “מחר ב-10 מגיע הנוטריון.”
הוא הנהן. לאט, בלי שום אנרגיה.
למחרת הגיע בדיוק בזמן. פנים שקועות, עיניים אדומות. רותם לא התקשרה. או התקשרההוא לא ענה.
החתים את המסמכים בדממה. היד רעדה.
כשזה נגמר, הנוטריון הלך והשאיר אותנו לבד.
“את ניצחת,” הוא אמר בקול חנוק.
“לא,” עניתי. “פשוט יצאתי ממשחק שבדיוק אני שיחקתי בו הרבה זמן לבד.”
הוא לקח את המפתחות ועצר ליד הדלת.
“תמיד חשבתי שאת חלשה…”
חייכתי טיפונת.
“זו הייתה הטעות הגדולה שלך.”
הדלת נסגרה בשקט מאחוריו. בלי טריקה.
חצי שנה אחר כך החברה עלתה קומה. החלפתי את הצוות, העפתי את התרגילים האפורים, סדרתי הכל. העסק נהיה נקיוגדול.
יונתן ניסה להתחיל מחדש. מה שמועותלא הלך לו. רותם עזבה מהרבלי כסף זה כבר לא עניין אותה.
לפעמים ראיתי את שמו בחדשות. פחות ופחות. הכל בשקט.
את קובץ ה’רזרבה’ מחקתי. לא היה בו צורך.
לפעמים נקמה הכי טובה, היא לא המכה
אלא בדיוק החישוב הקר שעושה מראש הרבה לפני הסוף.
