לא עוד אישה
גִּלְעַד, אמרתי לך מדדת לחץ דם היום? לקחת את הכדור? מִיכַל הציצה אל תוך הסלון, מנגבת ידיים על הסינר, כשבחוץ הגשם תופס את תל אביב לתוך שמיכת עננים לחה.
בחייך, מיכל, תעזבי אותי כבר עם הלחץ דם, מלמל מבלי להביט מהמכשיר שלו. יש לי פגישה עוד שעה, איפה החולצה התכלת, זו מכותנה, גיהצת?
הרי גיהצתי לך שלוש חולצות אתמול, אמרת שהחולצה הזו חוזרת לניקוי יבש, היה עליה כתם…
את תמיד מבלבלת הכול, באמת. אי אפשר לסמוך. טוב, תביאי איזו יש, רק לא את התה הרומאשק שלך, תעשי משהו חזק, כמו שאני אוהב.
הכתפיים של מיכל התקשחו, אבל היא שתקה ופנתה למטבח. בחוץ נובמבר, החלונות בבניין ממול כולם כהים למעט אחד או שניים, וקומות הדירות נבלעות בגשם. מיכל בן דוד, בת חמישים ושש, עמדה מול הקומקום הישן הידית שלו מנופצת מעט שוקלת מתי באמת תחליף אותו, דוחה ודוחה, כי אף פעם אין זמן.
היא שמה תה כהה בכוס, כמו שגלעד אוהב ללא רומאשק, ללא נענע. סלסלת כריכים שהכינה ב־6:00: חלה, חמאה, גבינה צהובה, קליפות מוסרות, כי הקיבה שלו רגישה. חתכה עגבניה, למרות שנובמבריים הם כמעט קרטון, אבל זה ויטמינים. מגש שלם והיא מחזיקה בו למסדרון.
גלעד בן דוד, בן חמישים ושמונה, ראה עצמו ראש מדור שלושה חודשים עד אז היה מהנדס רגיל, “כמו כולם”. סעיד מהמדור הקודם פרש לפנסיה, ומאז גלעד התהדר במשרה, שדרוג קבוע למשכורת וכמו קסם מבט אחר לגמרי על עצמו ועל העולם.
כאן, הנהן לעבר שולחן הסלון, לא מסיט עיניים מהמכשיר.
מיכל הניחה את המגש. שותקת שניה.
גלעד, באמת, תקח את הכדור. אתמול אמרת שכאב לך הראש.
אמרתי שכאב. היום לא. תני לי לנוח, חבל על הזמן.
היא יוצאת, עומדת ליד המתלה, מסתכלת על המעיל שלו, המעיל שלה, מטריה מקופלת שבורה. רגע עומדת כך, אחר כך לוקחת סמרטוט ומנגבת חלון במטבח, כי אין לה במה להעסיק את הידיים הפנויות מהלב.
הכול כך, כבר שלושה שבועות. מאז ההשתלמות הארגונית בבנייני האומה וחזר גלעד אחר: מגולח, שיער מסודר, עיניים אחרות. מיכל נבהלה והתפעלה הנה קמה רוח חדשה בו, אולי חיים. ולפתע, שמעה:
הוא מבקר אוכל. כבר לא אוכל כל מה שמגישים, פתאום הבורשט מלוח, הקציצות יבשושות, לַפְּתִית “אוכל לסטודנטים, לא לראש מחלקה”.
היא מוסיפה דגים בתנור, סלטים כמו שיבקש. הוא אוכל, שותק.
אבל למחרת הוא תל אביבי חמוץ: אצל שחר מהעבודה, האשה לא עובדת, היא “מטפחת בית” וגם “נראית אדם.”
מיכל בולעת, כי הרי גם היא כבר שנים לא עובדת חשבונאית מובטלת, מאז הצמצומים. היא מתעוררת בשש, מנקה, קונה מרשמים, מחכה בתור בבית המרקחת לכדורים שלו, סוחבת את הגלגלים לחילוף חורף-קיץ כי לו אין זמן.
היא יכולה לומר זאת בקול. אבל היא שותקת.
יומיים לאחר מכן, שב גלעד בערב עייף ומשונה, בזמן שהמרק עוף הרותח ממלא את הבית בריח כרפס.
למה מאוחר?
עבודה,
יש מרק.
שוב עוף…
גלעד, הרופא אמר…
לא רוצה אוכל חולים בבית,
היא מוזגת. חותכת לחם. הוא אוכל, לא מפנה צלחת. קם. היא שוטפת, מנקה, מביטה לרגע בתנור. הולכת לסלון:
רוצה קומפוט?
הוא מרים מבט ממכשיר פלאפון, בו ריצה צבע ורוד מתחלף נוטה לחסום במהירות מסך.
מיכל, תסתכלי על עצמך רגע.
מה?
את שומעת. איך את נראית, מתי ספרת שיער בפעם האחרונה? החלוק הזה שלך, כמו אמא של קיבוץ.
ברז המטבח מטפטף. מעבר לקיר טלוויזיה צורחת.
גלעד,
אמרתי אמת. יש לי אירועים, ישיבות, צריך שאשתי תיראה, לא את יודעת.
מי בא לבקר? שלושה חודשים כאן ואף אחד לא נכנס.
זה כי בושות! המילה נמסה בחלל כמו סלע אל המים. אצל שחר תענוג. אשה מטופחת. סטייל. את השמנת, הסתגלת, שיער לא צבוע…
גלעד (היא פונה בשמו המלא, דבר שלא קרה כמעט), אתה בן שישים כמעט. אני חמישים ושש. לא צעירים.
בדיוק! לכן צריך לשמור על עצמך. אני הולך למכון, לפחות זז. את, כל היום בבית, לא יכולה
כל היום בבית, עונה בקול מוזר, רגוע, גם היא מתפלאה. טוב, גלעד. הכל ברור.
היא עוזבת. אוספת לחם, מכבה את האור. הכול בשלום חיצוני, בתוכה משהו זז, לא נשבר או קורס רק כמו רהיטים שדוחפים, זרות לא מוכרת ואז זה נראה מתבקש.
באותו לילה לא נרדמת. בוהה בתקרה. שומעת נשימה של גלעד, קבועה, כבדה.
חושבת: שנים הוא חי כאן תפר, ניקתה, בישלה, קנתה תרופות (“אנלדקס”, “רסטור”, נוסף לא מזמן קנאביס רפואי, אלף שקל בקופסה). הכל מחושב, כתוב בפנקס, לא להיפספס גלולה.
וגלאד אמר לה שהיא בושה. שהיא כבשנת קיבוץ. שאשתו של שחר…
מיכל חושבת. באחת בלילה מגיעה ידיעה חדה: די.
לא לברוח, לא להתגרש, לא לצעוק. די לעשות מה שלא מבחינים או מעריכים. די להיות ברז מים פותחים, סוגרים, שותים, שוכחים.
בבוקר קמה שש שותה רק את הרומאשק שלה. ישבה מול הטלפון, נרשמה למספרה ביוקרה בקניון ליד רכבת השלום שתי מאות חמישים ש”ח תספורת. נרשמה לסדנאות הליכה נורדית בגן העצמאות, חינם, שלישי וחמישי. זה בפלאפון.
כשהוא מגיע בשבע: רק כוס תה מחכה. לחם במגירה.
איפה ארוחת בוקר?
לחם יש, חמאה יש, גבינה במקרר, עונה לא מסיטה עיפרון מעמוד מסך.
הוא עומד, ואז מכין לבד. שותק.
היא רואה את הדלת נסגרת אחריו תחושת הקלה.
אותה רביעי במספרה ספרית צעירה, שיער מגולח בצד, טבעות משונות, נוגעת בשיער:
לא צבעת הרבה זמן?
שלוש שנים, מודה.
יאללה, נעשה משהו. צבע עם קצת גוונים.
שעתיים וחצי מול מראה. מתבוננת, הראש משתנה, יוצאת אחרת. לא צעירה, לא מדמיינת. אבל חיה. קרובה לעצמה, לזו שנשכחה.
היא משלמת שלוש מאות שישים שקלים. חולפת בדרך וקונה קרם פנים הגון, שמונה מאות. מהססת ואז לוקחת, זוכרת את אשתו של שחר.
גלעד בערב שם לב, לא אומר מילה.
היא כבר לא מחכה למילה.
שבוע אחרי, נגמרו הכדורים ללחץ דם. פעם הייתה מיכל בודקת ומביאה. עכשיו רואה קופסה ריקה, שמה על מדף שלו, שיראה.
בערב:
מיכלי! נגמרו לי הכדורים!
יודעת, עונה מהמטבח.
אז למה לא קנית?
אתה כבר גדול, גלעד. תסתדר.
פאוזה ארוכה.
אני בעבודה…
גם לי יש עיסוקים.
ולא פירטה אילו עיסוקים: הליכה בפארק, עם נינה ורעיה, נשים בגילה, אחת מורה, אחת פנסיונרית. הולכות, משוחחות, נושמות אוויר הנאה חדשה, בלתי נודעת לה עד כה.
בסוף קנה לבד. חזר נעלב. לא אמרה דבר.
באותם ימים מתקשרת לחברתה, יעל שטרן מהנהלת חשבונות של פעם.
יעלי, שבת פנויה?
מה קורה?
נלך לסרט או קפה.
מיכל, הכל בסדר?
יותר טוב מהרגיל.
בשבת יעל לא מזהה:
מיכלי, מה עשית! זה מדהים!
הלכתי למספרה, סוף-סוף.
הולכות לבית קפה. קפוצ’ינו, עוגה. חלון של תל אביב והגשם נותן בראש.
מה חדש? יעל מתעניינת.
מיכל מספרת: על ההשתלמות, על אשתו של שחר, על “תראי את עצמך”, על “בושות”, בלי דמעות, כמעט הופכת את זה לסרט זר.
יעל מקשיבה, בוחשת כוס.
ומה תעשי עכשיו?
לא מחליטה. פשוט חדלתי לעשות שלא רואים שיש. לא מכעס. פשוט אין צורך.
יעל חוזרת:
אני מבינה.
אולי לא מדויק, אבל אחרת אינני מסוגלת.
הן יושבות, מזמינות סיבוב נוסף. יעל אומרת, שבת הבאה שוב?
בטח.
היא חוזרת במטרו. חושבת כששנים לא עשתה כך עם חברה, סתם.
בבית גלעד יושב מול טלוויזיה. במטבח כוס מלוכלכת, צלחת חביתה הוא עשה לבד. פעם הייתה שוטפת מיד, עכשיו משאירה.
איפה היית?
נפגשתי עם יעל.
הרבה זמן.
כן.
היא מתקלחת, מורחת את הקרם החדש. מביטה למראה: פנים לא צעירים, אבל חיות, קמטוטים וצחוק שיש. שיער צבוע, יפה לה. היא אשה, וזה מספיק.
דצמבר הביא סופה. היא קונה מגפיים טובים, מעור, לא נעלי פלסטיק. הוציאה ארבע מאות חמישים אינה מתחרטת.
היא ממשיכה לבשל, אך כבר לא מנות מיוחדות. הפעם: בורשט אמיתי, דגים מטוגנים, לפעמים קובה ממולא כי למה לא? לא מתאמצת על קציצות דלות, לא סטייק עוף יבש. תאכל מה שיש תבחר לבד.
כביסה של הבגדים שלו בסיבוב הרגיל, בלי פינוק.
הוא מבחין, אך שותק. לפעמים נובח קצר:
שוב קובה?
כן, עונה בשקט.
הוא לא מוצא מה להגיד. המבוכה שלו ברורה, אינו מסוגל לדרוש, רק גרגר תלונה.
היא ממשיכה את הצעידות בגינה הכירה את נינה מקרוב; גילתה רופאת נשים טובה מסדרת לעצמה תור. קורס חינם באקוורל בספריה השכונתית, כולל נופים ופרחים, לא בשביל חלום ילדות אלא כי “למה לא”.
בדצמבר גלעד חוזר מאוחר, והיא כבר אינה מחכה. אוכלת, נרדמת מתי שרוצה. פעם מסיים אפילו חצות. אינה בודקת, אינו מסביר.
רק כשריחה טורף בושם נשי לא מוכר מגלה לה: יש מישהי.
המזל: אין כאב. יש יובש, הרפיה, שחרור מהאחריות הוא אם ילך, בחירתו, לא נפילתה.
היא לא שואלת. צריכה לישון, לישון בכיף.
שלושה שבועות טלפונים מהאמבטיה: “נו, נטע, שבת, כן”.
נטע. בסדר.
בימים האלה חושבת הרבה: שלושים ושתיים שנה איתו, בן גדל יחד רועי, עבר להרצליה עם אשתו והילדים צחקה, בנתה חיים אחרים.
גלעד פעם היה אחר: שמח, מצחיק, נסע לדוג, קרא לילדים. לא יודעת מתי המים הציפו את המרתף. מים עולים לאט בסוף לא ייבשו.
הלימודים באקוורל הפכו יקרים להפתעה: המורה, תמר בן הרוש, בת חמישים ושתיים, מלמדת ערבוב צבע.
“את מצוינת בצבעים, מיכל”.
חשובה התזכורת הזו, כי גלעד לא טרח שנים להחמיא.
ראשית ינואר, נטע הלכה. ראתה את זה עליו: הטלפונים נעלמים, משתעל, שקט.
היא מבשלת, הוא אוכל.
יום אחד מתיישב לידה:
קר בחוץ.
כן.
נפרד בלי הרבה.
את הסיפור של נטע שמעה בטלפון: חבר מספר ש”הצעירה זרקה אותו מהר”. היא מהנהנת.
בטח חשבה שיש לה מנהל מחלקה מבוסס, בפועל חמישים ושמונה, לחץ דם, רוצה תה במידה וגיהוץ לפי פדנטיות…
אין מה להצטער. אין כאב, יש רק היעדר כאב וזה כבר מתנה.
בפברואר הבריאות שלו מתדרדרת. לוקח תרופות לא בזמן, בולע שתיים כי שכח אתמול.
היא לא מגיבה. הם דיברו איתו, הרופא, לא היא.
הלחץ דם עולה. ערב אחד הוא אומר:
אני לא מרגיש טוב.
תיגש לרופא.
אז תקבעי לי?
תתקשר. המספר רשום בכרטיס קופת החולים.
הוא מגמגם.
גלעד, אתה ראש מחלקה. אתה תסתדר.
הוא קובע בעצמו. הולך. חוזר עם מרשם חדש.
תביאי כדור,
קנה עם כסף מהארנק.
הוא מופתע. היא קונה משאירה ליד השאר, בלי סידור, בלי דף שיסדר לבד.
מרץ. החורף נמס, שלוליות בכל פינה, הילדים דוחפים מקלות.
היא יוצאת, קונה לעצמה מעיל אביבי: בגזרה, לא שק, בצבע בז’ בהיר. מתעכבת על המראה, נחמד לה, משהו שזמן לא עשתה.
רועי ובת זוגו, עדי, מגיעים מביקור: צנצנת דבש, קופסה עם שוקולד.
ערב ראשון כולם סביב שולחן: תפוח אדמה, סלט, כבד.
גלעד קפוא, עונה במשפט. רועי מספר, עדי מתעניינת בסדנאות באקוורל.
את לומדת, אמא?
כן, קצת, ניסיתי צבעי מים.
וואו! תראי?
היא מראה לה שרטוטים: תפוח, אגרטל, חלון הספריה.
רועי בוחן, עדי מתמוגגת.
אמא, נהיית צעירה!
תספורת חדשה פשוט, צוחקת.
שמה לב רועי מציץ באבא.
אין שיחות-שאלות. עדי לא שואלת.
יום אחר, עדי בסידוריה, רועי שואל:
אמא, הכול בסדר?
בטח.
אבא לא מרגיש
עם לחץ דם, מסתדר לבד, כבר גדול.
הוא מגרר פיסה מהבצק.
רבתם?
לא, באמת לא רבתה. פשוט חיים במקביל.
לא מסתדרים, תגידי לי, טוב?
רועי, הכול טוב. באמת. אני רגועה.
הוא מקבל כי באמת היא בפנים רגועה.
הם נוסעים. השקט מתרחב.
בלילה גלעד לוחש:
רועי נראה ממש טוב.
כן.
הילדים שלהם
נכון.
שותה מים, שם כוס. הולך.
היא נשארת מול החלון, פנס מאיר שלולית, על הספסל אין איש.
באפריל תקפה אותו סחרחורת רצינית. לא נורא, אבל מביך:
מיכל, רע לי.
היא בודקת אותו.
קח כדור, שכב.
ואת?
במטבח.
היא מרתיחה מים. לחץ דם פוחת אחרי שעה.
שב בבית, אל תלך לעבודה.
מה
תגיד חולה.
היא מביאה תה, קרקר. לא מתוך חובה מתוך חמלה.
הוא מביט בתקרה.
מיכל,
מה?
אולי התנהגתי כמו טמבל בזמן האחרון
כן, גלעד. כמו טמבל.
המשרה. התבלבלתי. חשבתי שמשהו השתנה, כאילו החיים חדשים…
השתנה. אתה ראש מחלקה.
ואת היית תמיד
הבנתי מה רצית לומר.
היא אוספת את הכוס, הולכת. זו לא פיוס או מחילה, זו עובדה.
מאיי עד יוני ממשיכה הליכות, אקוורל, יוצאת עם נינה לתיאטרון (לא הייתה עשר שנים), נהנית מהתפאורה ומהסיפור. חשה שלא הסוף הגיע, אלא משהו חדש.
בבית והשיגרה:
תזמיני דאבלקס מהאינטרנט,
תלמד לבד.
את עושה טוב יותר.
אבל תנסה.
הוא לומד.
והיא מבינה: לעזור זה לתת, לא לעשות הכול; לשחרר את עצמך מהצילוּת.
יוני קיץ קונה שמלה יפה עם הדפס פרחוני, לובשת, מחייכת: אני אישה, לא דודה.
העתיד לוט בערפל היא כבר לא דוחה, לא ממהרת.
קיץ עובר, ונוסעת להרצליה לבקר רועי שבועיים.
הוא נשאר בתל אביב, היא טסה, סורגת לנכדה כרית, נוסעת לגמרי לבד לומדת שהנתינה פה היא אהבה, לא חובה.
שבה שזופה ונינוחה.
גלעד אומר: “אז חזרת”.
מחזיק לה את המזוודה.
באוגוסט דביק, קונה מאוורר קטן, חותכת אבטיח, מחלקת בינהם והוא לוחש: תודה.
פעם ראשונה מזה זמן.
בספטמבר, הגשם חוזר, עלי צפצפה צהובים, וזה אז
בערב שישי, בא שמונה, צבע פניו אפור.
מיכל, רע לי.
מה קרה?
לחץ, בחזה,
מזמן?
מהצהריים.
לקחת כדור?
ב־3, לא עבד…
שב.
היא מודדת: 190/115 חמור.
גלעד, צריך מד״א.
אולי עוד כדור…
לא. לחץ ומחנק לא מתווכחים. צריך רופא.
תזמיני את
כאן היא נעצרת. עומדת מולו.
רואה אותו: פניו אפורים, עינים מבוהלות, ידו על הלב. מרגישה באמת: לא אכזריות חמלה.
אבל גם: זה שעבר שנה של חוסר ראיה. שהעטיף אותה בצל.
הבינה:
גלעד, יש לך פלאפון. הקש 101. תגיד להם כתובת.
מה?
תתקשר למד״א.
את לא תעזרי לי?
עזרתי: מדדתי, אמרתי לך שעליך להזמין רופאים.
אבל
גלעד, אתה ראש מחלקה. תתמודד.
היא יוצאת בשקט, סוגרת דלת רכה.
עוברת לקפה chamomile שלה, עוקפת אותו בדרך
הוא מדבר בלחש:
כן, אמבולנס…
היא עומדת בחלון, בוהה בגשם והעלים החשוכים.
האמבולנס מגיע, צעדים ופקודות.
אשתך בבית?
כן. היא… היא לא תבוא.
ברור, נתקדם.
הדלת נסגרת. המעלית עולה. שקט.
