הוא הביט בי מלמטה למעלה. בפעם הראשונה במשך כל השנים האלו ללא תחושת עליונות. בעיניו רקעו פחד, זעם וניסיון נואש למצוא מוצא. בעבר, ברגעים כאלה, ידע להשתלט וללחוץ. עכשיו לא.
מה את רוצה? חזר ושאל בשקט, כמעט בלחישה. כסף? תגידי סכום. אני אסדר הכל. אפשר להגיע להבנה.
לקחתי לעצמי רגע של שקט. לא דרמטי מקצועי. כזה שעושים לפני שמסיימים דוח שנתי וחותמים על שורה אחרונה.
אתה עדיין לא מבין, יונתן אמרתי בקול רגוע. אני לא צריכה את הכסף שלך.
הוא מצמץ. זה זעזע אותו יותר מכל צעקה.
אז מה? נקמה? את רוצה להרוס אותי? קולו שוב התרומם.
לא. אני רוצה לקחת בחזרה את מה ששייך לי ולסיים.
קמתי, הלכתי למדף ושלפתי קלסר דק, אפור, בלי שם. בדיוק זה ששכב בתחתית מתחת לחוזים ישנים ודיווחי המס. הוא אף פעם לא פתח אותו. מבחינתו זה היה “השטויות החשבונאיות של תמר”.
הנחתי את הקלסר על השולחן ופתחתי אותו.
כאן הצבעתי על הדף הראשון החוזים של ההלוואות האישיות. אתה לקחת כסף מהחברה. הרבה. על שמך. “זמנית”, כפי שהיית אומר תמיד.
הפכתי דף.
פה יש פרוטוקולים להשוואת יתרות. כל החובות מוכרים.
עוד דף.
וכאן ההסכם הנוסף. במקרה של משיכת נכסים חד-צדדית, החוב הופך מיידית למימוש.
הוא החויר. כל כך, שהנמשים על אפו שפעם מצאו חן בעיניי פתאום בלטו חזק וכואב.
את את זייפת אותם?
לא הנדתי בראש. אתה חתמת עליהם. בזמנים שונים. במצבים שונים. לפעמים שיכור. לפעמים ממהר לפגישה שמתחילה אחרי תשע בלילה.
הוא קפץ, נעמד.
זה סחיטה!
זה חשבונאות, יונתן הסתכלתי לו בעיניים. פשוט אף פעם לא הבנת את ההבדל.
הוא התחיל לכתת רגליים במטבח, מעביר יד בשיערו.
נעמה היא לא ידעה כלום זה את! את תכננת הכל!
נעמה ידעה מספיק עניתי. היא ידעה שאתה “כמעט חופשי” וש”כמעט הכל עבר”. לה זה הספיק.
שבתי והתיישבתי. הפעם מולו.
יש לך בחירה המשכתי. הראשונה: הולכים לבית המשפט. התרומה מוכרזת כבטלה. אחר כך מגיעות הבדיקות. רשות המסים. הפרקליטות. המוניטין שלך. “החיים החדשים”. הכל במינוס.
והשנייה? הוא לחש.
השנייה קלה יותר. חותמים על הסכם. אתה עוזב את העסק מרצון. מעביר לי את החלק שלך. בלי דרמות.
הוא צחק קצר. בהיסטריה.
ולדעתך, אשאר בלי כלום?
לא עניתי בכנות. אשאיר לך בדיוק מה שהצעת לי. הרכב. וזמן לארוז.
הוא הביט בי ארוך. במבט הזה היה הכל: שנאה, ניסיון לרחמים וזיכרון איך התחלנו במשרד קטן עם מחשב ישן.
אהבתי אותך לחש.
לא הסרתי עיניים.
אהבתי אדם. לא תוכנית. לא בוגד. האיש הזה נעלם לפני הרבה זמן.
הוא התיישב בכיסא. לא הצגה כמו מי שאיבד כוח.
תני לי זמן לחשוב
יש לך עשרים וארבע שעות אמרתי. מחר בעשר מגיע נוטריון.
הוא הנהן. לאט. בלי רוח.
למחרת הגיע בדיוק בזמן. עם פנים שקעו ועיניים אדומות. נעמה לא התקשרה. או שכן הוא לא ענה.
החתימה על המסמכים נעשתה בדממה. היד שלו רעדה.
כשסיימנו, הנוטריון עזב והשאיר אותנו לבד.
ניצחת אמר בקול עמום.
לא השבתי. פשוט יצאתי ממשחק ששיחקתי לבד כבר זמן רב.
הוא לקח את המפתחות ונעצר ליד הדלת.
חשבתי שאת חלשה
חייכתי קלות.
זו הייתה הטעות הכי גדולה שלך.
הדלת נסגרה בשקט מאחוריו. בלי טריקה.
חצי שנה אחרי, החברה הייתה ברמה חדשה. החלפתי צוות, ניפצתי את ההסתרות, סידרתי הכל. העסק נהיה נקי יותר וחזק יותר.
יונתן ניסה להתחיל מחדש. לפי השמועות לא הצליח. נעמה הלכה מהר בלי כסף, כבר לא עניין אותה.
לפעמים ראיתי את שמו בחדשות. פחות ופחות. בשקט.
את “קובץ גיבוי” מחקתי כליל. הוא כבר לא היה דרוש.
לפעמים הנקמה האמיתית היא לא המכה.
אלא חישוב קר ומדויק, שנעשה הרבה לפני הסוף.
