די להיות נוחה
אז סיכמנו, דקלה’לה! פיזרה דודה ציפורה, ניגבת שפתיה במפית נייר. המפית הייתה מהעוגה שדקלה כהן אפתה לכבוד בוא האורחת, ועליה נותר כתם קרם שמנוני. בחמישה במאי נפגשים אצלך. אני אביא את הנקניקיות שלי, הכבושות, לפי המתכון שלי, ואת כבר תכיני לנו משהו חם, טוב? בכל זאת, יום הולדת! האורחים חשובים, חבר’ה של רועי מהעבודה. צריך לארח כמו שצריך.
דקלה כהן ישבה מולה, קפה ביד, כבר מזמן פושר. היא הביטה אל דודה ציפורה ונענעה בראשה. נענעה וחשבה על הדוח הרבעוני שצריך להגיש מחר, שאין חמאה במקרר, שלנועם, בעלה, שוב כואב הגב וחייבים לקנות לו פלסטר חדש. חשבה על הכול, חוץ ממה שדודה ציפורה אמרה. ודודה ציפורה דיברה ודיברה, סידרה את הצעיף הסגלגל על צווארה, מבטה נעוץ בחלון כאילו מדמיינת איפה תניח את הצלחות בבית שלא שלה.
עשרים איש, לא פחות המשיכה האורחת. תתאמצי, דקלה’לה. את אלופה, זוכרת את החתונה של יערה? הכול חוסל! גם הפעם ככה צריך. ואני, ברור, אעזור, אנהל.
היא צחקה. הצחוק שלה היה קצר ונשיפתי, כמו נביחה של כלבה קטנה.
גם דקלה חייכה. כי צריך. כי דודה ציפורה היא המשפחה של רועי, חתנה של יערה, בתה היחידה. כי מריבות במשפחה זה המוצא האחרון. כי תמיד ככה עשתה; חייכה והסכימה.
בסדר, אמרה, קבענו.
דודה ציפורה הלכה בשמונה וחצי, מרוצה ושבעה. דקלה נעלה אחריה את הדלת, נשענת עליה בגבה, עומדת כך דקה. במסדרון ריח של בושם זר, מתוק וכבד מדי. מהסלון בוקע טלוויזיה נועם צופה בעוד תוכנית דיג, אפילו לא טרח לבוא להגיד שלום לאורחת.
הלכה? קרא, לא מסיט עיניים מהמסך.
הלכה.
מה רצתה?
דקלה הלכה למטבח לשטוף כוסות. המים חמים עד צורב, והיא לא מושכת ידיים.
חגיגה תהיה כאן, אמרה. חמישה במאי.
אצלנו? איזה חגיגה?
יום ההולדת שלי. ורועי עם משהו מעבודה.
מהסלון נשמעה נהימה עמומה. אחר כך שוב שקט. ושוב דיג.
דקלה ייבשה את הידיים במגבת. מגבת ישנה, התרנגולים שעליה דהו כבר לפני עשר שנים, והיא עדיין שומרת אותה, מין נאמנות תלושה. הביטה בה וחשבה פתאום שגם היא כזאת. דהויה. עם תרנגולים בשוליים. תלויה וממתינה שייבשו בה ידיים.
היא גירשה את המחשבה והלכה לבדוק מה יש במקרר.
עוד עשרה ימים ימלאו לדקלה כהן חמישים. עגול. חצי מאה, שמתוכה שלושים וחמש היא זוכרת בוודאות. ומהשלושים וחמש האלה, לא זכרה יום אחד שבו עשתה משהו רק לעצמה. לא בשביל נועם, לא בשביל יערה, לא בשביל אמא שמתה לפני חמש שנים, לא בשביל חמיה, גר בשכונה אחרת ותבע תשומת לב של ילד קטן. רק לעצמה אף לא יום אחד.
עבדה כרואת חשבון בחברת בנייה. עשרים ושתיים שנים באותו מקום. מכבדים אותה, המנהלים מרוצים, קידום לא קיבלה למה צריך? דקלה מסתדרת. דקלה לא מתלוננת. דקלה תפתור הכול.
בבית, אותו הדבר. נועם בגילו חמישים וארבע, מהנדס באיזו חברה לא סובל את עבודתו, מחזיק מעמד עד הפנסיה. בבית הוא “נח”. פירושו טלוויזיה, פלאפון, ספה, לעיתים רחוקות מחסן. דקלה מבשלת. דקלה מנקה. דקלה משלמת חשבונות כי היא יותר מסודרת. דקלה קונה מצרכים. דקלה מארחת. נועם מחוץ לתחום, וכבר מזמן הפסיקו לדבר על זה; זה הפך לרעש הרקע של החיים.
יערה, בתה, התחתנה לפני ארבע שנים. רועי, בעלה, בחור טוב, עובד, אבל עם משפחה מסובכת. אמא נפטרה מזמן, אביו בצפון, אך דודה ציפורה, אחות האב, מכסה על כל המשפחה. דומיננטית, קולנית, רגילה שיקשיבו לה. לדקלה נוצר ציפורה לא התחבבה; לא בגלל סיבה מסוימת, אלא כי דקלה היתה שקטה מדי, ותרנית מדי, והתרבותניות מתעוררות לעמוד על הראש עם כאלה.
יערה אהבה את אמה, אך את רועי יותר. זה רגיל כנראה. אך ברגע שצריך לבחור בין נוחות של אמא לשקט של רועי, הייתה בוחרת בשקט. בשקט, בלי דרמות, אבל בוחרת.
וככה חיה דקלה. דירה שלושה חדרים, קומה תשיעית, בבניין ישן בירושלים, ברחוב יגאל אלון, שבכל הבניינים האלה אותו הדבר רק העץ בגינה משתנה. התגוררה, לא התלוננה. למי להתלונן? למה?
אחרי שציפורה עזבה, ישבה עוד שעה במטבח, ספרה מה צריך לקנות ולעשות לעשרים איש. הרשימה ארוכה. ההוצאות מרתיעות. הביטה במספרים על דף הפוך של קבלה ישנה, לחצה לה בחזה. לא כאב, סתם כובד; כאילו הניחו אבן על החזה ושכחו להוריד.
כיבתה את האור במטבח, הלכה לישון.
תשעת הימים שאחר כך היו “עבדות חגיגה”, כפי שכינתה במחשבותיה. בהתחלה ניסתה להאמין שהכול בסדר, שהיא רק עוזרת למשפחה, שהחגיגה תצליח ושצריך לא להישבר. אבל כבר ביום השלישי לא נשאר כלום מהשכנועים.
קמה בשש בבוקר, מספיק להפשיר משהו למחר, לערוך קניות, להתקשר לסופר. עבדה עד שש-שבע בערב, כי הדוח לא מחכה לה. אחר כך חנות. קונה מצרכים כבדים: אריזות, בקבוקים, קופסאות, בשר. עולה תשע קומות, כי המעלית עובדת מתי שבא לה. מגיעה, מבשלת, מנקה, הולכת לישון באחת, קמה שוב בשש.
נועם ראה את העומס. ראה פשוט עבר. פעם אחת שאל אם צריך עזרה. ענתה “אסתדר”. הוא חייך בהקלה וחזר לטלפון.
יערה התקשרה ברביעי. בדקה שהכול מוכן, אמרה שציפורה דואגת למנות החמות ומבקשת להזכיר על הסלטים. דקלה שאלה: “יערה, את לא יכולה להכין לפחות את הסלטים? לי קשה.” יערה שתקה שנייה, ואז אמרה: “אמא, גם לי ולרועי יש עבודה. נבוא לעזור לסדר.” לעזור לסדר להעביר מהסירים לצלחות.
יומיים לפני, דקלה שטפה חלונות. פעם קודמת דודה ציפורה העירה על האבק על אדן החלון. עמדה על שרפרף, סמרטוט ביד, חשבה שבפעם האחרונה שטפה חלון בשביל עצמה הייתה לפני שמונה שנים, כשחיכתה לאמא. גם אז לא בשבילה. לאמא. לפני זה בשביל החמות. תמיד בשביל מישהו.
הרגל החליקה מהשרפרף, כמעט נפלה, הספיקה להיתפס. ליבה הלם פעמיים. נשמה עמוק, התיישבה על הרצפה, גבה אל הקיר. הגב כאב. הרגליים כאבו. הראש נשמע כעין זמזום.
חשבה: אם הייתה עכשיו נופלת ושוברת משהו, הדבר הראשון שהיו אומרים: “נו, ומה עם החגיגה?”
המרירות הכתה בה והיא צחקה צחוק לא נעים, עם חרחור.
קמה, לקחה סמרטוט, סיימה לנקות.
בלילה לפני, ישנה שלוש שעות. כל השאר: בישולים, טיגונים, חיתוכים, סידורים. בשר בתנור, שני סלטים, גפילטע פיש, שמעולם לא אהבה אך ציפורה דרשה. בורקסים עם כרוב כי בן הדוד של נועם, גדי, לא חוגג בלי בורקס. עוגה אפתה יום קודם, עוגת טורט עם דובדבנים. העוגה היחידה שעשתה לעצמה.
בשבע בבוקר התקלחה, לבשה את השמלה הכחולה זו שקנתה שנתיים לא נגעה, שמרה. הביטה במראה; עיגולים כהים תחת העיניים, שום פודרה לא מספיקה. ידיים אדומות מהמים והבישולים. אבל השמלה? באמת יפה.
אה, התלבשת, אמר נועם, חולף במסדרון. כל הכבוד.
וזהו. בלי “את יפה”, בלי “יום הולדת שמח”, בלי “איך את מרגישה”. רק “כל הכבוד” וחלף.
האורחים התחילו להגיע ב-12. ציפורה ראשונה, ב-11:30, מזוודה גדולה, בפנים הנקניקיות, צנצנת מלפפונים חמוצים, קופסת ממתקים. הממתקים הונחו על השולחן “התרומה שלה”. עשתה סיבוב בבית, הציצה למטבח, הנהנה.
כל הכבוד, דקלה’לה, אמרה, אותו טון כמו נועם, השקעת.
מיד שלפה טלפון, התחילה לטלפן למישהו.
עד אחת כבר היו כולם. עשרים ושלושה. דקלה ספרה כשהתיישבו ליד שולחן שחובר משלושה שולחנות: שולחן אוכל, שני שולחנות כתיבה, מפה שלבשה וגיהצה עד חצות.
הביטה בהם עשרים ושלושה, ומתוכם באמת מכירה שישה. השאר “חברים של רועי מהעבודה”, “מכרים של דודה ציפורה”. זרים אוכלים את האוכל שלה, יושבים על הכיסאות שמצאה מהשכנה שולה מקומה שלישית, כי אין מספיק אצלה.
הטוסט הראשון בן הדוד גדי. סיפור מימי השמירות במילואים, לא קשור לאף אחד, כולם צחקו. אחר כך רועי, החתן. קצר: “מזל טוב לדקלה על יובל, כל הכבוד.” ואז דיבר ארוכות על חברו, עומרי, שמתקדם בעבודה. שמות ותפקידים שדקלה לא הבינה.
קמה דודה ציפורה ניכר הכינה נאום: על עומרי, על ההתמדה הנפלאה שלו, “וגם למארחת שלנו, שכולנו פה בזכותה”. כולם צחקו, הרימו כוס.
דקלה חייכה. כס המלכות, כי “כך אמור להיות”, חייכה והרימה כוסית, מודה לכל ברכה קצרה שהופנתה אליה. אבל בפנים משהו התרחש. איטי, קוצני, כמו מים שמתחממים עד הרתיחה.
דקלה, אין מלח! צעק מישהו מהצד השני.
קמה, הביאה מלח.
חסר לחם! ביקש גדי.
הביאה לחם.
סכינים חסרות, אמרה מישהי שלא פגשה קודם.
הביאה סכינים.
עוד מישהו רצה תוספת אחרת. אחר מים מינרליים ששכחו להביא. הלכה למרפסת להביא מהמקרר הנוסף.
דקלה התרוצצה הלוך ושוב, הלוך ושוב. בין לבין התיישבה, אך לא יותר משתי דקות. הצלחת שלה עומדת מלאה.
פעם אחת ניסתה לברך קמה, כוסית בידה. ליד ישבה יערה, בתה, קמה איתה. אבל ציפורה בדיוק החלה סיפור רם לעומרי, כולם הסתובבו אליה. יערה הניחה את הכוס. דקלה המתינה שניה, חזרה לשבת. שום ברכה.
האורחים אכלו, היללו את האוכל: “הגפילטע נמס בפה”, “הבורקס משגע”, “הבשר רך, איך עשית?”. דקלה הסבירה, הנהנה, היה לה נעים. ובעת ובעונה אחת מרירות. כי היללו את האוכל, לא אותה. היא המטבח, הסינר, “כוסות”, ו”תביאי”. לא יומולדת, משרתת.
הזמן רץ. שלוש בצהריים, מאי שופע אור בחלון, החדרים מתחממים, השיחות רועמות. עומרי מדבר על הקידום. ציפורה צוחקת בצחוק הנבחני. נועם בסוף השולחן עם גדי על דיג.
דקלה נכנסה למטבח, להביא עוד מגש בשר. לקחה כפפות, שלפה מהתנור, ידיים רועדות מהעייפות. שלוש שעות שינה, הכול צף. מניחה על השיש, מתחילה להעביר לכלי הגשה.
מן החדר קוראת דודה ציפורה, קול בוטה וברור לא בקשה, אלא פקודה:
דקלה, את מביאה? ותקחי שמנת, נגמרה!
לא “דקלה’לה”, לא “בבקשה”. רק פקודה. כמו בפנייה לעוזרת בית.
דקלה נעצרה. הכף ביד, תלויה באוויר. המטבח שקט. ענף תות ותיק מתנועע מחוץ לחלון. הקומקום ריק.
משהו קליק קליק בתוכה. לא רעש, לא כאב. פשוט כמו מתג.
הניחה את הכף. הורידה כפפות, תלתה במקום הקבוע. לקחה את מגש הבשר, את השמנת מהמקרר, נכנסה לחדר.
הניחה הכול על השולחן.
זקפה קומה.
תקשיבו רגע, אמרה. לא בקול גבוה, אבל מספיק שכל השולחן פנה אליה. תקשיבו, בבקשה.
דודה ציפורה המשיכה לספר משהו. יערה הביטה בה בתימהון. נועם לא.
תקשיבו, חזרה דקלה, מעט חזק יותר.
ציפורה נעצרה, מבט נוקשה.
קרה משהו? שאלה בעצבנות.
דקלה סקרה את כולם. את זרים ואת לא זרים, את בעלה שנעץ בה סוף סוף מבט, את בתה, את ציפורה והצעיף הסגלגל שלה.
רוצה לומר משהו, אמרה. היום יום ההולדת שלי. חמישים.
מזל טוב! צעק מישהו ממרחק, כמה הרימו כוס.
רגע, עצרה. חכו.
שקט. ליבה פועם, לא מפריע בכלל. פשוט יציב. כאילו החליטה משהו שעוד לא ניסחה במילים אבל הגוף כבר יודע.
בעשרה ימים האחרונים הייתי בעבדות הכנות לחג של אחרים. ישנתי שלוש-ארבע שעות. קניתי הכול, בישלתי. ניקיתי חלונות, גיהצתי מפות, השאלתי כיסאות. עשיתי הכול לבד. היום אני יושבת ליד שולחן שערכתי בשביל אנשים שלא מכירה, לכבוד חג שקשור אליי רק כתירוץ לתפוס את הדירה שלי. אפילו ברכה לא נתתי. קמתי מהשולחן שמונה פעמים בזמן שאכלתם. עכשיו ביקשו ממני שמנת, בטון שמדברים בו רק עם עובדת ניקיון.
השקט החשמלי ששרר היה מוחלט.
דקלה, מה קורה לך? מלמל נועם, בתה לחשה: “אמא”, דודת ציפורה התמלאה אוויר, התכוננה לענות, אך דקלה חייכה והיא שתקה.
מבקשת מכם, המשיכה בשקט ברור. קחו מה שהבאתם והמשיכו לחגוג במקום אחר. יש פה ליד בית קפה “הנחלה”, מומלץ. אני יכולה לשלם, אם צריך. אבל פה, בדירה הזאת, נגמרה החגיגה.
היה רגע של שלוש שניות קפואות. אחר כך המולה.
גדי פלט משהו לא ברור בכעס. מישהו מהחבר’ה של רועי התחיל להתארגן. ציפורה קמה, שלפה מבט שכולו “את עוד תתחרטי”, אספה את הצנצנת עם המלפפונים והלכה.
יערה ניגשה:
אמא, מה את עושה? זה נורא, את קולטת? דודה ציפורה תתפוצץ…
יערה, קטעה דקלה בעדינות, אני אוהבת אותך מאוד. אבל עכשיו תצאי, בבקשה.
יערה הביטה באמא שלא הכירה.
נועם האחרון. נעצר בדלת:
השתגעת? שאל בלי כעס, כמעט מסקרנות.
לא. נראה לי שהתעוררתי.
לא ידע מה להשיב ויצא.
דקלה נעלה, נשארה במסדרון בשקט.
העצים בשדרה הסתובבו ברוח האביבית. הייתה דממה של אחר צהריים אור ירושלמי. היא עמדה בזה.
נכנסה לחדר, הביטה על השולחן מגש בשר, סלטים חצי גמורים, העוגה שלה. לקחה את הצלחת לא חיממה ישבה במטבח, עם עוגת הטורט והדובדבנים, וכוס תה חם (כי הקומקום רק הרתיח).
אכלה.
הביטה בענפי התות הקטנים, הנוטפים ירוק בוהק של מאי. שקט. בפעם הראשונה אחרי שנים איש לא קרא “דקלה, תביאי”. פשוט היא והעוגה בשבילה.
לא בכתה. חשבה שתבכה בקולנוע היו מפעילים עכשיו כינור אך לא. היה משהו יציב, כמו אדמה מתחת לרגליים.
לא נגעה בטלפון שעתיים. בסוף פתחה. עשרות הודעות. יערה שלוש פעמים: קודם “אמא, תחזרי”, אחר כך “אמא, מה קרה?”, שלישית “תגידי שאת בסדר”. נועם כתב אחת: “זה לא היה יפה.” מציפורה כלום, למרבה ההפתעה. מספרים לא מוכרים בטח אורחים. שולה מהשכונה: “דקלה, תביאי מחר את הכיסאות?”
השיבה רק לשולה: “מחר, סליחה על הטרחה”.
ליערה: “אני בסדר. נדבר מחר”.
לנועם כלום.
ניקתה, מבחירה. הורידה למקרר, השרתה כלי, פינתה פסולת, החזירה כיסאות לשולה שפתחה בשאלת מבט ולא מילה. חכמה.
התקלחה, אמבטיה ארוכה וקצף. הביטה בתקרה כתם רטיבות ישן, שלוש שנים מתכננים לצבוע לא עשו. הרהרה: שלוש שנים לא תיקנת תקרה, שלוש שנים לא תיקנת את החיים אותו דבר.
נועם חזר ב-10 בלילה. שמעה את המנעול, המכנסיים נגרר. נכנס, עמד בפתח. היא קראה במיטה.
את מבינה מה עשית? שאל.
כן.
ומה?
זהו. מבינה.
דודה ציפורה… רועי… יהיה בלגן, חשבת?
חשבתי, אמרה, נועם, אני עייפה מאוד. נדבר מחר.
עמד, עבר לסלון ישן. נשכבה בחשיכה. ישנה עשר שעות. לראשונה זה זמן רב.
בוקר שישי: שמש במרווח בין התריסים, ציפורי בוקר, ריח קפה מהטיימר בלילה. נועם עדיין ישן, נחירות קצובות. היא פתחה את הלפטופ לראות מזג אוויר, ואז נפתחה לה לשונית ישנה אתר תיירות. “סיורים בארץ התנ”ך”. קראתי. סוגרת, אין זמן.
הפעם נשארה. טיול “שביל התנ”ך” שמונה ימים, סיור, קבוצה לא גדולה, עם הדרכות וארוחות בוקר. הביטה בתמונות: כנרת מוקדמת, סמטאות צפת, חומות עכו, כפרים בגליל. תמיד רצתה, אף פעם לא הייתה. נועם “בשביל מה להתרוצץ? עדיף מושב”. מושב אנחנו כל שנה, עשרים שנה באותו קוטג’, אותן מיטות.
התקשרה ישירות לסוכן. תשע בבוקר.
בוקר טוב, דקלה מדברת, נשאר לכם מקום בטיול לגליל ב-14 במאי?
כן, מקום אחד.
זה בדיוק מה שרציתי.
שלמה באשראי. ישבה, בהתה בחלון, רגועה. החלטה נכונה כל הגוף ידע.
הטלפון מצלצל. יערה, קול שביר, הולכת על ביצים.
אמא, איך את?
טוב, לראשונה אמרה בכנות.
צריך לדבר. ציפורה נפגעה, רועי מאוכזב. אף אחד לא ציפה לזה.
אני מבינה.
את יכולה להתקשר ולהתנצל? זה היה מרגיע.
לא, יערה.
שתיקה.
מה לא?
לא אתנצל על כך שביקשתי ממבקרים לעזוב את הבית שלי ביום ההולדת.
אבל, אמא…
חכי. דקלה לקחה את ספל הקפה. חיממה כפות ידיים הספל חם. תקשיבי. לא כבת דואגת לרועי ולדודה ציפורה, פשוט תקשיבי לי.
יערה שתקה.
בן חמישים הייתי אתמול. חמישים. ביליתי את היום הזה כמשרתת בחג של אחרים. ידיי רעדו, לא אכלתי, השתיקו אותי, לא ברכו. קיבלתי “תקחי שמנת” בלי תודה. ומעל הכול מבהיל אני נתתי לזה לקרות. אני. עשרים שנה אף אחד לא התעניין בי, כי אפשר היה לא להתעניין.
החלה לעבור אוטובוס בחוץ. יונה נחתה על אדן החלון, חייכה ועפה.
אמא, לחשה יערה.
כן, מפתיע. בשבילי גם. אבל קניתי לי סיור.
איזה סיור?
שביל התנ”ך, בגליל, שמונה ימים. יוצאת ב-14.
לבד?
לבד.
אמא…
זו הפעם הראשונה בחיי שאני קובעת לעצמי משהו, לבד. בגיל חמישים חייבים להתחיל איפשהו.
יערה לא ענתה מיד. אחר כך לחשה: “אוקיי. תעדכני אותי”, ניתקה.
נועם גילה על הסיור בצהריים. נכנס למטבח, דקלה ערבבה קוסקוס.
שומע, קניתי סיור, יוצאת ב-14, לשמונה ימים, בגליל.
הביט בה, שתיקה. אחר כך:
למה לא שאלת אותי?
כי לא הרגשתי צורך.
איך להבין?
איך שאתה רוצה.
את בטוחה, דקלה? אולי תתייעצי עם רופא?
המליחה עוד מעט, ערבבה, טעימה מצוין.
אני בטובה. המרק יהיה מוכן עוד עשרים דקות.
הוא עזב. התרוצץ בבית, השתתק, הדליק טלוויזיה.
ימים הבאים לא היו רגועים. נועם או דיבר בקפידה, או התרגז: “פעם היית אחרת”, “אנשים נורמליים לא מתנהגים ככה”. היא שמעה, לא הסבירה, לא התנצלה. פליאה בעצמה פעם התנצלה על הכול. עכשיו לא.
יערה התקשרה אחרי שלושה ימים, סיפרה שציפורה נשבעה שלא תדרוך אצלנו עוד. דקלה הנהנה: “בסדר.”
לא עצוב לך?
לא. לא כל קרבה משפחה היא משפחה. ציפורה משפחה של רועי. את, נועם ואני זו המשפחה שלי. רוצה שנחיה אחרת. לא חושבת על ציפורה כרגע.
יערה המהמהה, שתקה. אחר כך שאלה פרטי מסלול, מלון צעד קטן, אך מורגש. דקלה הרגישה, והסבירה בפירוט.
שלושה עשר במאי, יום לפני היציאה, ארזה תיק קטן. בגדים שלה בלבד, לא של כולם, שמלה כחולה גם שתיסע איתה.
נועם הציץ לתוך החדר, ראה את התיק. התיישב.
את באמת נוסעת.
באמת.
שמונה ימים.
שמונה ימים.
העביר יד בשיער, נאנח.
יש מה לחמם? אני לא ממש מבשל…
אתה גבר בוגר. במקרר יש אוכל לשלושה ימים, אחר כך תסתדר. תבשל או תזמין. תוכל.
הביט בה; רצתה לומר משהו נעלב, התאפק. כנראה משהו השתנה בה; הוא ראה.
בסדר, אמר, תסעי.
“סעי”. בלי “תהני”, בלי “שמרי על עצמך”. אבל גם בלי “השתגעת”. וזה כבר משהו.
סגרה את התיק.
בערב התקשרה גלית, חברה מהתיכון, גרה ברמת גן, מתראות נדיר, מדברות בהרבה.
שולה סיפרה לי, פתחה גלית. גירשת את כולם מהיומולדת?
ביקשתי ללכת.
דקלה, כל הכבוד.
השתתקה.
באמת?
אני מכירה אותך עשרות שנים. תמיד שתקת. שמחה שלמדת..
מספיק פאתוס, קטע דקלה בצחוק.
בסדר. לאן נוסעת?
שביל התנ”ך, לבד.
לבד!
תמיד רציתי. למה לא ניסית?
לא יתנו לי.
גלית, “לא יתנו” זה כשאת בכיתה ג’, אמא לא מרשה. בגיל חמישים את קובעת.
גלית צחקה, השתתקה פתאום:
את כבר אחרת, דקלה.
אולי. לא יודעת. פשוט נמאס לי להיות נוחה.
לכולנו נמאס. את הראשונה שעשית עם זה משהו.
אולי כולן עושות, רק לא מספרות. בושה.
ואת מתביישת?
דקלה הביטה בחלון בבתים הסמוכים אישה רוחצת כלים, בבית אחר טלוויזיה, בשלישי מישהו הולך במעגלים.
לא, ענתה.
ב־14 במאי קמה חמש וחצי. נועם חולם עדיין. הכינה קפה, הכינה לעצמה סנדוויץ’, בדקה מסמכים. לבשה את השמלה הכחולה כי למה לא? בגיל חמישים מותר ללבוש שמלה יפה בחמש וחצי בבוקר.
עמדה במסדרון, הביטה בבית, שלושה חדרים, קומה תשיעית, עצי תות. כתם בתקרה, מגבת עם תרנגולים דהויים. הכול מוכר, רגיל, ביתי. אך האישה שיוצאת כרגע קצת אחרת מזו שגרה פה קודם. וזו אמת.
מהמטבח עלה קול, נועם יצא בפיג’מה, סומר שיער.
את הולכת כבר?
כן, המונית מחכה.
הנהן, חשב. בסוף:
יום הולדת שמח, דקלה. לא אמרתי אז.
הביטה בו חמישים וארבע, עייף, עם שפריץ כסף בשיער. האיש שחייתה עמו עשרים ושבע שנה. לא ידעה מה יהיה הלאה ישתנה משהו? יידברו, או יחזור לשקט? לא ידעה. אין פה פרק סיום הוליוודי.
תודה, נועם, ענתה.
פתחה את הדלת, יצאה.
המונית כבר למטה. העלתה תיק, התיישבה. הנהג, צעיר, “לתחנה?” “לתחנה.”
ירושלים התעוררה. הרחובות שקטים, מעט מכוניות. בוקר מאי, אוורירי, ירוק מוחלט בעץ, כחלון של ילדות. דקלה הביטה החוצה שנים לא שמה לב לדברים הכי פשוטים. העלים. השמיים, שמש חדשה.
בתחנה אנשים, רעש, ריח בורקס, הכרזה ברמקול, זרם אנשים עם מזוודות. איתרה את המסילה שלה.
הקטר הגיע בזמן.
עלתה לקרון, מצאה את המושב בחלון, למטה טוב ככה. השכנה ממול מבוגרת, מחייכת, שלפה תרמוס, הציעה תה, דקלה הודתה ושמרה לאחר כך.
הרכבת יצאה.
ירושלים גלשה מבעד לחלון; בתים, עצים, מחסנים, בתים שוב. אחר כך נפתח מרחב שדות, יער, שמיים רחבים. הביטה החוצה, לא חשבה על כלום. פשוט נתנה לעצמה להביט, להתקיים.
הטלפון בכיס. לא נגעה.
חשבה: בגליל לא הייתי אף פעם. בעכו אומרים, יש חומות, עומדת ולא מאמינה. בצפת בתי כנסת עתיקים, קראה עליהם בספר, לא שוכחת.
עשרים שנה רצתה לראות. עכשיו נוסעת.
האישה שמול שאלה: “רחוק את נוסעת?”
דקלה חייכה.
עושה את שביל התנ”ך, אמרה.
יפה! לבד?
לבד.
אומץ, השיבה בהערכה.
זה לא משעניין. פשוט הזמן.
הרכבת האיצה. שדות, יער, שמיים זורמים מולה. השעינה ראש, עצמה עיניים. לא לישון, רק להיות.
הטלפון רטט בכיס. הודעה. יערה: “אמא, הכול בסדר? כבר ברכבת?”
כתבה: “כן, הכול טוב. אל תדאגי.”
הודעה נוספת. “שלום, אני קטיה, מדריכת הטיול. מחכה לך ברכבת תחנת עכו עם שלט. דרך טובה!”
“מודה, בדרך!” כתבה.
החזירה לטלפון. עוד מבט, החוצה.
הרכבת המשיכה בצפון. מאחוריה ירושלים, דירתה, מגבת התרנגולים, כתם התקרה, שולחן ארוך. לפניה: עכו, חומות, סמטאות, אנשים לא מוכרים, שמונה ימים לגמרי בשבילה.
לא ידעה מה יהיה כשתחזור. תדבר עם נועם ברצינות, או הכל יחזור לשגרה? תסתדר עם יערה? האם ציפורה תנסה פיוס? לא ידעה דבר וזה כבר לא הפחיד אותה. בעבר כל אי ודאות איימה, דרשה פתרון.
עכשיו זו פשוט הייתה חיים.
חיים שמתמשכים, לא ברורים שלה.
הרכבת המשיכה, מאיצה. מחוץ לחלון ישראל רחבה, ירוקה, קטיפה, עצי זית וקצת שקדיות. דקלה כהן הביטה החוצה וידעה: בפעם הבאה שיבקשו “תביאי שמנת” בטון כזה, תוכל לחייך ולומר באדיבות: לא.
המילה הקטנה.
שתי הברות.
אתמול אמרה אותה לראשונה, באמת.
להתחיל ללמוד. אף פעם לא מאוחר.
