התחתנתי בגיל צעיר מתוך אהבה גדולה מאוד. יצאנו ארבע שנים לפני שנעשינו בעל ואישה, עברנו יחד הרבה דברים. היום אנחנו חיים יחד כבר למעלה משש שנים, ואני מרגיש ביטחון מוחלט בבן הזוג שלי וגם בעצמי.
בעלי אדם מתוק, אכפתי ומלא תשומת לב. הוא תמיד עוזר לי עם המטלות בבית. הוא לא מהאמיצים במיוחד וגם רחוק מלהיות מהחזקים. קשה גם לומר עליו שהוא נאה, אבל יש לו נשמה נדירה וטובה, שופעת חיוביות ואמונה בטוב זה נותן כוח לשרוד גם את הימים הקשים ביותר.
מצד שני, הוא מאוד מהסס ולא יודע להחליט החלטות גדולות, לא אוהב לצאת מאזור הנוחות שלו ולא שואף לקדם את עצמו. הוא ביישן מאוד וגם אדם הגון. למעשה, הוא לא השתנה בכלל לאורך כל שש השנים שאנחנו חולקים יחד.
הוא לא רוצה לטפל בעצמו או בבריאותו, וכל שינוי בחיים מפחיד אותו. בעלי כמעט בן ארבעים, כאשר אני רק בת עשרים ושש. אני אוהבת את החיים שלי יש לי עבודה מעולה, קניתי רכב משלי, ואני משלם משכנתא על הבית שלנו.
חברה שאלה אותי לאחרונה: “למה בעצם את צריכה אותו?”
זה היה הרגע שבו נגמרה לי האושר האישי, ועכשיו אני יושב וחושב: “למה באמת אני צריך אותו?”
