הוא איחר בעשר שנים.
תשמע, הוא באמת חשב שעשה הכול כמו שצריך. זה מה שעמד לו בראש בזמן שטיפס במדרגות לקומה שלישית בבניין הישן ברחוב העלומים ברמת גן. בכיס של המעיל שכב לו קופסת קטיפה קטנה מהתכשיטים של “אודם”, ויובל לא הפסיק לגעת בה, לבדוק שהיא שם, שלא נעלמה פתאום. טבעת יקרה, הוא בחר אותה כמעט שעה, וממש חפר למוכרתהיא הביאה לו מגשים בלי סוף, עד שהוא היה שלם עם הבחירה שלו, דמיין איך הדס תשמח. בטוח תשמח. עשר שנים. מי סופר בכלל.
בחדר המדרגות הריח היה של מרק עם נגיעות של חול חתולים. יובל עיקם את האף ולחץ על הפעמון. נובמבר של השנה היה עיקש, גשום ועצבני, הידיים שלו לא התחממו גם מתחת לכפפות. הוא נשען מקפוא על דלתה, מעביר משקל מרגל לרגל, ומלטף את הקופסה.
נשמעה תזוזה מאחורי הדלת. רשרוש, ואז פסיעות גבריות כבדות. יובל לא תפס מה זה אומר, הוא פשוט זיהה ועצר.
הדלת נפתחה.
עמד שם גבר לא מוכר, נראה בן ארבעים ומשהו, גוץ ומשופם, בפיג’מה פלנל ונעלי בית. הוא בחן את יובל כאילו הוא הדואר או השכן ממול.
את מי אתה מחפש? הוא שאל בשקט.
יובל מצמץ.
אני את הדס. היא בבית?
הגבר הנהן בלי לזוז ונכנס לדירה, קרא:
הדס, יש מישהו אלייך.
למרות שעברו רק שניות עד שהיא הופיעה, ליובל זה הרגיש כמו נצח. אז הדס נכנסה למסדרון, בסוודר ביתי שמנת, שיער אסוף, בלי איפור. איך לומר? היא נראתה יותר טוב ממה שהוא זכר. לא זוהרת, פשוט שלווה כזאת, מין אור שקט כזה.
היא קלטה את יובל, ונעצרה. היה לה מבט שלא קרה בו כלום: לא שמחה ולא כעס, פשוט שקט.
יובל, אמרה בלחש. לא היית צריך לבוא.
ניסה להגיד משהו, הביט בגבר שלצידה ולחזרה בדס.
מי זה? שאל, אף שכבר הבין ולא רצה להרגיש שהוא מבין.
זה תמיר, ענתה. הוא גר כאן.
וזהו. אתה מבין. לפעמים לא צריך יותר מ־שורה אחת, בלי רעד, בלי דמעות. פשוט עובדה. “הוא גר כאן”. ואתה עומד בחדר מדרגות, עם טבעת בכיס ומעיל נובמבר, מרגיש איך משהו קר מטפס על הגב, אפילו שלפנים שלך כמעט יוצא חום מהדירה, עם ריח של מרק עדשים ורבעי גריסים.
יובל זיהה טוב את הריח. מרק בדיוק כמו שהייתה מבשלת לו בימי שנה: בצל, שום, פטרוזיליה שמגיעה ישר מהגינהפעם אהב לחשוב לעצמו: הנה, יש מי שמבשל, שמחכה לי, שלא הולכת לשום מקום.
איזה טעות.
כל השנים סיפר לעצמו שהיא לא תלך. כבר בת 35, אחר כך 37, פתאום 38. למי היא בכלל מעניינת, אם לא לו. היה משוכנע בזה כמו שמי שלא בודק את הקרקע מאמין שיהיה בסדר.
הדס, את יכולה רגע? צריך לדבר איתך. זה דחוף.
אני שומעת.
לא פה הסתכל על תמיר.
תמיר לא זז, רק עמד. יובל קיבל הצפה של תחושה מוזרה, שילוב בין קנאה וחרדה.
תמיר יודע מי אתה, אמרה הדס. אז תגיד מה שיש לך.
יובל שתק רגע, שלף את הקופסה הכחולה של אודם, זהובה מכותמת.
באתי להציע לך נישואין. היית צריכה לקבל את זה כבר מזמן. אני יודע שחיכית. אני רוצה שנתחתן.
הדס רק הביטה, לא לקחה את הקופסה, הסתכלה עליו, ואיך לתאר? הלב שלו נשבר ממה שראה שם לא עצב, לא שמחה, פשוט עייפות עדינה של רחמים.
תחזיר, יובל. בבקשה.
הדס
תחזיר.
הוא החזיר. הרגיש איך שניד ידו רועדת.
זה הכול? נשמע פתאום גס, כאילו לא מצא מילה אחרת.
זה הכול. סליחה ככה יצא. אבל היית צריך לדעת שמשהו ישתנה, מתישהו.
היית יכולה לעדכן.
דיברתי איתך. שנים. לא שמעת.
היא הסתכלה עליו, הנידה קצת בראשה לסיום, להתראות, יובל.
הדלת נסגרה בשקט. אחר כך צליל חלש של כף או צלחת, ושוב שוב משב מרק, ואז שקט.
יובל עמד עוד שלוש דקות, ירד לאוטו, נכנס למאזדה האפורה החדשה, ולא זז. בחוץ גשם מעורב בשלג נופל על החלון.
הטבעת פשוט שורפת לו בכיס.
בימים שאחרי שכנע את עצמו שאפשר עוד לתקן. הוא הרי מנהל, פותר בעיות. עבד בחברת שוהם, איתן בנדל”ן מסחרי, והכל תמיד היה לו פתרון. מספיק למצוא את הטריק הנכון.
התקשר אליה יום אחרי. הופתע שענתה מהר.
אנחנו צריכים לדבר.
דיברנו אתמול.
באמת. לשבת רגע ביחד.
למה, יובל?
אי אפשר לזרוק עשר שנים לפח, הדס. עברנו הכול יחד.
הייתה השתהות.
אני לא זורקת. זה עדיין בי, פשוט אני חיה עכשיו.
איתו?
כן.
חצי שנה את מכירה אותו.
אותך הכרתי עשר. מה יצא מזה?
נטול תשובה. היא נפרדה וניתקה.
שלושה ימים לאחר מכן יובל שלח פרחים דרך כלנית בשדרות ארלוזורוב. מאה ואחת שושנים, ענקיות, עם צדפה. לפרחים צירף פתק: סליחה. הייתי טיפש. מגיע לי צאנס.
בערב הדס שלחה כתבה: אל תשלח יותר פרחים לעבודה. זה מביך.
הוא קרא שוב ושוב את ההודעה. לא תודה, לא נגעת בי. רק מביך.
הלך למטבח, עמד צפוף ליד החלון, וחשב: מה היה?
הכירו כשהיה בן שלושים, היא עשרים ושמונה. אינסוף ימי הולדת אצל חברים, ראש פתוח, הלך על קריירה יותר מכל. הדס תמיד ידעה להקשיב, לא להלחיץ.
שנים עברההיא שאלה לפעמים לאן הולכים מכאן, והוא תמיד היה עוקף תשובות: יהיה בסדר, למה לרוץ?
היא שתקה. הוא חשב שזה הסכמה.
שנים לא הקפיד להיות איתה בראש השנה או יום הולדת. לפעמים התקשר, לא עבר, אמר שיש פגישה בעבודה. היא לא התעצבנה. אמרה בסדר. הוא חשב: איזה בן אדם מבין.
עכשיו כשהוא עומד גלמוד במטבח, הוא מבין: היא חיכתה. כל הזמן. והוא? אף פעם לא באמת בחר. תמיד פתח דלת לאחרות, למקרה שיבוא משהו טוב יותר. לא בכוונה. אבל היא ישבה בחדר ההמתנה.
רק אחר כך נפל לו האסימוןזאת כבר לא אותה הדס. מי שפעם פחדה, נעשתה שלמה.
התקשר לליאור מהלימודים:
היא גרה עם מישהו כבר חצי שנה.
לא ידעת?
לא.
ליאור נאנח: יובל, לא תמיד פינקת אותה… אולי זה אפילו הגיוני.
לא הייתה אווירה להמשיך את השיחה. ניתק.
ואיים, ניסה עוד, התקשר
בואי חמש דקות, אני מחכה לך ליד הכניסה.
למה?
רק תבואי.
היא ירדה, בידיים בכיסים, והוא עמד על הברך על מדרכה רטובה, שלף את אותה קופסה מכחולה. אשה שחלפה עם כלב עצרה, הסתכלה, חייכה לעצמה, כאילו בסרט.
הדס הביטה שלוש שניות. תעמוד, יובל.
הדס
תעמוד, תתקרר סתם.
הוא קם.
את לא מבינהאני רציני. אני רוצה אותך, משפחה.
גם לפני עשר שנים?
לא חשבתי אז כמו היום.
היא נשמה עמוק, בעצב טוב, כמעט בחמלה.
אני לא כועסת. פשוט נגמר. אני חיה אחרת.
ואם אגיד לך שאני אוהב אותך?
הורידה מבט.
זה לא יעזור, יובל. אתה אוהב כי איבדת. אהבה בוחרים כשהכול אפשרי, לא כשהכול הלך.
החברה והכלב המשיכו. פנס בכניסה קפץ. עמדו כך רגע.
תחזור, יובל. מאוחר וקר.
נכנסה, דלת נסגרה קליק.
יובל עמד. אחר כך התקדם לרכב.
בדצמבר התקשר שוב. דיברה רגוע, לא השאירה אף פתח. ניסה לגשת דרך העבר:
יש לנו היסטוריה, אי אפשר לזרוק אותה.
לא זורקת. פשוט מתחילה פרק חדש.
ניסה לגייס רחמים:
אני לא ישן, קשה לי בעבודה, לא יודע להסתדר.
הדס הקשיבה.
יובל, זה יחלוף. אתה חזק.
אבל קשה…
אני לא יכולה לעזור בדרך שאתה רוצה.
משהו בתוכו התפוצץ.
והתמיר הזה, מה את בכלל יודעת עליו? חצי שנה, זהו? מי הוא בכלל, במה עובד?
יודעת.
חצי שנה.
אפשר להבין מישהו בחצי שנה.
הוא שתק.
ולפעמים עשר שנים לא עושות את זה יותר קל.
שוב לא היה לו מה לענות.
המחשבה המטופשת באה אליו אזהזמין חוקר פרטי.
הלך למשרד מגן, במרכז תל אביב. איש די מבוגר קיבל אותו, דב, שואל פרטים, ללא שיפוטיות.
רוצה תצפית? ביוגרפיה, עיסוק, חברים…?
כן. אני רוצה להבין מי זה.
יובל נתן כל מה שידע, השאיר מקדמה.
כעבור שבועיים החזרה:
תמיר בן 46, ראש צוות במפעל אלקטרוניקה בפתח תקווה, גרוש, יש לו ילדה בוגרת, לא בעל חובות, לא בעיות משטרה. גרשיים רגועים. עכשיו גר אצל החברה שלך. רגיל, לא משהו חריג.
כלום חריג?
לא, בן אדם רגיל.
סיים יובל לדבר, שילם, יצא חזרה למשרד. כל הנסיעה חשב על זה: רגיל. לא עשיר, לא זוהר, ובכל זאת היא בחרה בו. מבשלת מרק, מתכננת עתיד.
לא עיכל איך זה כל כך כואב.
בשבוע אחר כך התקשר שוב.
הבנתי שהוא בתעשייה, ראש צוות.
הפעם בקולה נפוץ חוט חד, מתוח.
מאיפה אתה יודע?
בררתי.
שתיקה ארוכה.
יובל, זה כבר יותר מדי. עקבת אחריו?
רק רציתי לדעת.
זה לא הדרך להבין מה יש בינינו.
הדס
אל תתקשר יותר. זו בקשה.
את רצינית?
מאוד. ואם תתקשר עוד, אני לא אענה.
ניתקה.
יובל ישב ברכב, הרגיש מוזר, לא עצב, לא כעס. קור פנימי ממש.
למרות הכול, התקשר שוב. סביב ראש השנה, כשכולם עפים בקצב של סוף דצמבר. הוא עמד עם סל קניות ב-שופרסל, כשהגל הזה שטף אותו. התקשר.
היא לא ענתה.
שלח לה: שתהיה לך שנה טובה. סלחי לי על הכול.
היא ענתה אחרי שעה: גם לך.
הוא לא ידע אם זו סליחה, מנומס, או סתם רצון אנושי. שמר את ההודעה.
את ראש השנה עשה אצל ליאור ואשתו דנה. שתה במינון, צחק היכן שצריך. דנה נזהרה במבטרואים עליה שהיא יודעת מי עצוב.
באחת בלילה יצא למרפסת. ינואר היה צלול, ירח, זיקוקים רחוקים.
חשב: איפה הדס עכשיו? אולי בבית. מכינים מרק, יושבים עם תמיר.
בפעם הקודמת היה בסקי באילת, התקשר לה ראשון בינואר רק אחרי שהתפכח.
ליאור הצטרף אליו.
הכול בסדר?
כן.
לא נראה ככה.
חושב.
עליה?
על איך יצא ככה.
ליאור שתק.
יודע שהיא חיכתה ממך ליותר?
עכשיו אני מבין.
זה לא היה לה קל.
יודע.
היא ממש טובה, יובל.
נכון.
עמדו כך רגע, ושבו פנימה.
ינואר, שוב ניסה להתקשר, כי נשאר לו משהו לא פתור. היא ענתה.
הזכרת לי כמה פעמים שרצית יציבות. למה לא עזבת לפני?
שתקה, ואז ענתה בלחש:
כי אהבתי. כי קיוויתי שתשתנה. כי אנשים מחכים לניסים. קשה לעזוב כשיש לך משהו, גם אם זה לא מספיק. ואז מבינים שמחכים כבר לא למי שהיה, אלא למישהו שרק בראש.
והגעת להחלטה.
כן. לא ביום, אבל כן.
הוא בסדר? תמיר?
מאוד.
את מאושרת?
אני שלווה. נדמה לי שזה אושר. לא לפחד, לדעת שמישהו כאן, שאפשר לחיות באמת, לא להיות בעיה.
הרגיש צמרמורת.
הרגשת פעם שהיית בעיה בשבילי?
כן. הרבה פעמים. כשביטלת תוכניות בשנייה האחרונה, כשהעדפת להיות עם אחרים בחגים, כששאלתי על העתיד והתחמקת. כל אחד קטן, לא נורא. אבל יחד…
הוא הקשיב, נתן לה לסיים.
אני לא אומרת כדי לפגועאתה באמת לא רע, יובל. פשוט לא בשבילי.
“לא בשבילי”שלוש מילים, וסיום מוחלט.
סליחה שהטרדתי.
לא הטרדת. אתה עושה סדר עם עצמך. זה בסדר.
נפרדו. משהו חם היה בפעם הזו. לא רחמים, יותר כבוד הדדי.
חלפו כמה שבועות. יובל הפסיק להתקשרnot שהוקל, פשוט נהיה ברור.
הוא חשב על זמן. איך תמיד הרגיש שיש לו. שלושים, אז מה? שלושים וארבעעוד צעיר. ארבעיםשם חושבים. ובינתיים אחרים לא מחכים.
פעם אחת, פברואר, עבר ברחוב העלומים, עצר מול הבניין. סימן אור בחלון, מישהו עבר שם, לא זיהה מי, המשיך הלאה.
מרץ, בעבודה, דן בדיוק התארס. סיפר לכולם, השוויץ בטבעת, במסעדה. יובל ליווה אותו במבט, ישב מבולבל.
מה אתה כל כך עייף?
סתם, חושב.
על מה?
שצריך לעשות דברים בזמן.
דן צחק, חשב שנתן לו מחמאה.
האביב הגיע ישראלימהר, מלא שמש. יובל ישב בדירתו, נזכר במפתח.
לה הדס היו מפתחות לדירה שלו. מעולם לא השתמשה בלי להודיע. הוא אף פעם לא ביקש מפתחות אליה.
פתאום תפס שזה אומר הכול. לא שלא סמכה, אלא שתמיד הרגישה שלא בדיוק שייך.
אולי הוא עשה לה את ההרגשה הזאת.
יום אחד באפריל פגש אותה בטעות ב”צומת ספרים” בדיזנגוף.
היא עמדה במדור פרוזה, נראית מצוין. שלמה, קלילה.
הביטו זו בזה.
שלום,
שלום,
הרגע לא היה מתוח, פשוט ריק.
אנחנו נוסעים לכנרת עם תמיר בקיץ, סיפרה. לא הייתי שם מזמן.
נחמד.
היא חייכה, לקחה ספר.
בהצלחה, יובל.
תודה, גם לך.
יצאה. יובל נשאר עם הספר ולב פנוי.
בדרך לדירה, בן יהודה שורצת אביב, הוא שולף את קופסת הקטיפה מכיס פנימי. עדין סוחב אותה.
הוציא, הביט בטבעת, פשוטה, יקרה, יפה.
סגר בחזרה, שם בכיס.
בבית הוא נשאר לשבת בדירה היפה שלו. הכול מושקע, הכול חייב להיות מושלםאבל שקט מוזר.
הוא חשב מה זה לפספס זמןnot כקלישאה. פשוט לתפוס משהו חי, לחשוב שזה יישאר תמיד, ומשחרריםוזה הולך, לא בכעס, פשוט לאט זה מת.
והדס בחרה לגדול.
והוא? הלך על נוח ובטוח, בלי באמת לבחור.
הטבעת חיכתה לו על השולחן, הוא פתח מגירה, הכניס אותה פנימה.
הרתיח מים, שתה תה עם דבש, כי קרא איפה שהוא שזה מרגיע.
מולו חלונות של דירות זרות של אנשים אחרים ממשיכים. הוא חשב על המפתחותאף פעם לא ביקש מפתח לדירה שלה.
לא כי לא רצהפשוט לא תפס שחשוב לו.
עכשיו הדלת סגורה, ולא בגלל מפתח.
ספל התה חימם לו את הידיים.
יש דברים שלא מחזיריםnot כי מישהו רע, פשוט כי הזמן לא מחכה.
ישב, חשב: עוד יבואו ימים יפים, חיים ממשיכים, אין ברירה.
ואם יבוא פעם מישהי שכן תיגע לו בלב שובהוא לא ידחה הזדמנות.
לא בגלל שהוא התבגר, אלא כי הוא מבין עכשיו מה זה דלת שלא תיפתח, לא משנה כמה תדפוק.
קם, שטף את הספל, סידר במייבש.
כיבה את האור במטבח והלך לסלון.
באיזו מגירה שוכבת קופסת הקטיפה.
מחר, או כשיהיה מוכן, יחזיר אותה לחנות.
וזהו. אין בו כעס. אין בו עלבון.
רק שקט קצת עצובהוא איחר.
וזה הכל.
