הלכתי עם אחרת, ואני נשארתי
תמר, אני צריך לדבר איתך.
תמר בת דויד עמדה מול הכיריים ובחשה קדרה של מרק ירקות אדום. קולו של בעלה, עמוס, היה אותו קול בו היה מספר כשמשהו בעבודה הסתבך, או כשנדרש להודות שבזבז סכום מיותר. מעט מתוח, קצת מתנצל, אבל עם החלטיות של מי שגמר בדעתו.
תגיד, אמרה מבלי להסתובב. נזהרה שהמרק לא יישרף.
אני עוזב. יש לי אישה אחרת.
הניחה את הכף על הצד. פנתה אליו. עמוס עמד בפתח המטבח, לבוש בזקט שכבר מזמן לא לבש בבית בשעות ערב. כנראה לבש במיוחד כתחפושת, כדי להעניק רגע חגיגיות מדומה.
– הרבה זמן? – שאלה.
– שמונה חודשים.
– ברור.
עמוס חיכה, אולי לבכי, לשאלה, לצעקה. הוא הזיז רגל.
– תמר, אני לא רוצה שנישאר בריב. תמיד היית… עוגן. בית בטוח. אני מעריך את זה.
תמר הביטה בו, ארוכות, כמו שמביטים בחפץ זר שמישהו הניח בסלון, בלי פשר.
– עוגן, חזרה חרישית. טוב. תאכל ארוחת ערב?
מה?
המרק מוכן. תאכל, או לא?
עמוס נבוך עד עמקי נשמתו.
לא, אני… לא. תמר, את מבינה מה אמרתי?
אני מבינה. עוזב לאישה אחרת. שמונה חודשים. עוגן. הכל ברור. לא תאכל, טוב.
נטלה צלחת, מזגה לעצמה מרק, והתיישבה לאכול.
עמוס עמד עוד רגעים אחדים. אז פנה אל חדר השינה לארוז חפצים, רעש בגירות וברשרוש תיקים. תמר אכלה. המרק יצא משובח, סמיך וטעים, בדיוק כמו שעמוס אהב. חשבה על זה והניחה את הכף.
אבל רק לרגע. אחר כך הרימה שוב, ואכלה עד הסוף.
***
לעמוס בן דויד היו חמישים ושש שנה, והוא האמין שעוד כל החיים לפניו. מנהל בדרג ביניים בחברת בנייה, גוף מוצק, משקיע בעצמו, צבע שיערו בשמפו מיוחד לבל יבחינו. נישא בגיל עשרים ושבע, חי עם תמר עשרים ושמונה שנה, גידל את בנם, עידו, שעבד עכשיו בחיפה והתקשר פעם בשבוע.
נועה שטרן עבדה איתם במשרד כמנהלת. עשרים ותשע, רזה, שיער כהה ארוך, והייתה נוהגת להתפעל ב”וואו” מכל מה שהפתיע אותה: מסעדה טובה, טלפון חדש, הדרך בה עמוס פותר בעיות בשיחה אחת. זה היה נעים.
תמר בת דויד, חמישים ושלוש, חשבת ראשית במרפאת קופת חולים בעיר. קטנה, כהת שיער, קו כסוף ראשון ברקות, אותו לא הסתירה. חישבה בראש מהר מכל מחשבון, קראה שלושה ספרים בחודש, בישלה את המרק הטוב בשכונה. עשרים ושמונה שנה ניהלה גם בית, גם קריירה, ולא בקשה על כך פרס או מדליה. בשביל זה יש חיים.
העיר קראו לה גבעת הקציר. לא גדולה ולא קטנה, כולם מכירים שם. פינת קניון אחד סביר, מסעדות שכונתיות שלא חבל על הכסף. שלושה חדרים בדירה, קומה רביעית היה בית, עם וילונות שתמר תפרה בעצמה, כמו שרצתה.
כשעמוס עזב, ישבה תמר זמן מה במטבח. בחוץ טפטף גשם תשרי עקשן, ואחר כך קמה, ניקתה, שטפה כלים, הלכה לישון.
שלושה ימים הייתה כאוטומטית. הלכה לעבודה, הכינה דוחות, ענתה “הכל בסדר” לטון שכל קולגה פחד לדרוש בו דיוק. בערב, בבית הדומם לפתע, ישבה בוהה, לא דומעת, קהות פנימית של מי שכאב טרם הגיע.
ביום הרביעי התקשרה שלה, חברתה.
תמר, שמעתי. זה נכון?
נכון.
אלוהים. איך את?
בסדר.
תמר, אל תגידי ‘בסדר’. שלושים שנה אני חברה שלך. באמת, איך?
תמר שתקה.
שלה, את יודעת מה מוזר? עכשיו נפל לי שאני כבר מזמן לא יודעת מה הוא חושב. גרנו צמוד, ולא ידעתי. זה הכי כואב.
שלה שתקה רגע.
רוצה לדבר איתו? עוד אפשר…
לא צריך, אמרה תמר בשלווה. זה רק מחשבות בקול.
היא לא אמרה לה שכאשר עמוס הודיע, התחושה הראשונה לא הייתה כאב, אלא עייפות. כאילו סחבה תיק כבד וסוף־סוף הורידה אותו. היה לה קשה להודות בזה אפילו לעצמה.
ביום החמישי הורידה מהקיר בסלון את תמונת החתונה הגדולה. עמוס בחליפה כהה, היא בשמלה לבנה, שניים צעירים חייכנים. הניחה אותה למחסן, לא שברה ולא זרקה.
על הקיר נגלה כתם בהיר אחד.
הביטה בכתם ארוכות. אחר כך התקשרה ל”בית החלומות”.
***
שיפצה לבדה כל מה שיכלה, והשאר הזמינה בעלי מקצוע. הדביקה טפט חדש בסלון, בחרה גוון שמנת עדין במקום הירוק עייף. קנתה וילונות עם הדפס גדול של עלים, אשר עמוס לעולם לא היה מסכים להם הוא אהב פשוט. הזיזה רהיטים כפי שנח לה, בניגוד למה שקבעו פעם. הספה הוזזה אל החלון.
עידו התקשר כעבור שבועיים. כנראה עמוס כבר בישר.
אמא, איך את?
טוב, עידו. אני בשיפוץ.
שיפוץ? הופתע.
שיניתי טפטים בסלון. רוצה גם חדר שינה.
את… את בטוחה שהכל בסדר?
הביטה בחדר המואר, בקירות שמנת, בוילונות החדשים, בספה בחלון.
מפתיע, אבל ממש לא קשה לי, אמרה בכנות.
עידו שב לברר, ואז נרגע. ילד טוב, אך כמו כל בן להורים מבוגרים, העדיף לקוות שבוגרים מפרקים ומשקמים בלי דרמות.
בתשרי, תוך שהיא מחפשת בגדים חמים במדף העליון, גילתה קופסה ישנה: כל ציוד הסריגה שלה. מסרגות, חוטים, עבודות לא גמורות. פעם אחת נמאס לעמוס לראות חוטים בבית, והיא בלי מילה ארזה והסתירה.
הוציאה את הקופסה למרכז החדר. התבוננה בה זמן רב.
לבסוף, שלפה מסרגות, התיישבה על הספה שלה ליד החלון. בחוץ ירד שלג ראשון של שנה, רך ואפור.
הידיים נזכרו בעצמן.
***
עמיתה לעבודה, ענת ממחלקת תקציבים, שמה לב לצעיף החדש על צווארה של תמר.
זה את סרגת? מהמם!
שלי, כן. ידיים כבר שוכחות, אני מתאמנת.
תמר, לא תרצי גם בשבילי לסרוג? אקנה חוטים, אשלם.
מה פתאום.
לא, ברצינות, אני אביא חוט איזה שתגידי, תכיני לי כובע עם תוספת…
ככה הגיע ההזמנה הראשונה, כמעט במקרה כמו הרבה דברים שפתאום מתגלות כמה הן חשובות.
בדצמבר וינואר סרגה שמונה פריטים: שלושה כובעים, שני צעיפים, כפפות ושני סוודרים. השכר סמלי, אבל תוספת קטנה למשכורת, והרבה סיפוק, ישובה כל ערב עם החוט ביד, ליד החלון.
שלה, בביקור, הביטה בסלון החדש, נגעה בוילונות, חייכה לתיבה עם החוטים:
את כאילו חדשה לגמרי, אמרה.
איך?
לא יודעת. שלווה. פחדתי שתיכנסי לדיכאון. אבל את…
לא נכנסתי, חייכה תמר. אין לי מושג למה.
עמוס לא מתקשר?
פעמיים. פעם אחת בנובמבר לבקש מסמכים על הרכב. הסברתי לו איפה. לא היה המשך.
רק בשביל הרכב, להעירה שלה.
רק על הרכב.
שתקו שתיהן. שלה חיבקה את הספל, כמו תמיד כשהרהרה במשהו עמוק.
את שונאת אותו?
תמר חשבה ברצינות.
לא. זה באמת מוזר. פגועה, כן, מאוד. אבל לא שונאת. הוא פשוט… אדם שעשה מה שעשה. עכשיו חייו שלו, שלי שלי.
איך להתגבר על בגידת בעל בלי להשתגע, צחקה שלה. אולי תכתבי ספר.
כשיהיה זמן, צחקה תמר, צחוק ראשון אמיתי מאז.
***
נועה הייתה אישה נאה, אך כישורי בית לא היו הצד החזק שלה.
עמוס לא הבחין בזה מיד. ראשית הרפתקאות, מסעדות, סופי שבוע תחושת צעירות קלה. נועה המשיכה להעריץ, והוא גבה קומתו.
ואז עברו לגור בדירה שכורה מעבר לעיר, ושם התגלו עוד דברים.
נועה לא בישלה. בכלל. לא מתוך חוסר כישרון אלא לא ראתה סיבה, כשיש טייק־אווי וול־פוד. יקר ומשעמם די מהר.
נועה לא אהבה סדר. חפציה פזורים: על כיסאות, ברצפה, במקלחת. לא חסרת אסתטיקה פשוט כך נוח לה. עמוס, אשר התרגל לבית נקי תמיד, החל לאבד שלווה.
נועה לא הבינה למה לשלם מראש שכירות, או להתעקש לחסוך, אם “יש כסף עכשיו”. עמוס הסביר. היא הנהנה. החודש הבא שוב.
ידידותיה של נועה ביקרו תדיר, עד אמצע הלילה, צחקו, השאירו כוסות על השולחן. עמוס שכב לצד וחשב על צחוק אחר, שלא התחבר לו.
בפברואר התקשר לתמר.
מה שלומך?
טוב, עמוס.
את… את לא נעלבת שלא טלפנתי חודשים?
לא.
שתיקה.
תגידי, איפה תעודת אחריות על המזגן? צריך טכנאי.
בתיקיה הירוקה, מדף שלישי במחסן.
לא לקחת אותה?
לא. לא נגעתי בשלך.
בסדר, תודה.
סיימה את השיחה, התבוננה בגשם המתכהה, בניצנים כהים מופיעים על גגות הרכבים במגרש. האביב קרב. חזרה למסרגות, סוודר חדש, רך, בגוון שמיים.
***
במרפאה הודיעו שמנהל מחלקת הכספים פורש. הרב מחלקה קראה לה לשיחה:
תמר, את כבר מזמן בשלה להתקדם. למה בעצם לא ניסית?
תמר חשבה.
הבית, כנראה. לא רציתי עוד עומס.
ועכשיו?
עכשיו… החיים משתנים.
שמעתי. משתתפת.
תודה, אבל אני בסדר. מה צריך בשביל המשרה?
את כבר יודעת. לכתוב בקשה?
כן.
כתבה עוד באותו יום. חזרה הביתה ברגל, אף שהאוטובוס חיכה רצתה פשוט ללכת. ריח מרץ עלה מהכבישים הרטובים, משהו נאיבי שכמעט שכחה צבעי שלוליות, עלים מתוחים, הבטחה לעונה חדשה.
החיים ממשיכים. קלישאה, כן אבל קלישאות נכונות לרוב.
***
באפריל עמוס הופיע בפתח. התקשר בפעמון, לא אזהרה מראש.
פתחה. עמד שם, במעיל שקנתה לו בקניון שלשום שנה, פנים עייפות, עיניים עגולות כהות.
אפשר להיכנס?
למה?
עמוס הוריד את מבטו.
תמר, צריך לדבר איתך.
נתנה לו מעבר. הביט סביב: קירות חדשים, וילונות חדשים, ריהוט שונה.
עשית שיפוץ.
כן.
נראה טוב.
לא הגיבה. ניגשה למטבח, הרתיחה מים. שרירים ידעו מעצמם.
עמוס התיישב. היא הביטה בו מתוך פער, לא כבעבר: כמו להסתכל על רחוב ישן, שמזהים ובו בזמן מבחינים בפרטים חדשים.
מה שלומך? שאל.
טוב. קודמתי בעבודה.
באמת? מגיע לך.
כן. הגיע לי מזמן.
הבין את הרמז. השהה.
תמר…
דבר ברור. מה קרה?
התחכך באפו, אותה תנועה ישנה של חוסר נוחות.
עם נועה… לא פשוט בינינו. חשבתי… חשבתי שאוכל לחזור. את תמיד…
תמר מזגה תה, הניחה לפניו, התיישבה בעצמה.
תמיד ידעתי איך. עשרים ושמונה שנה היית שם, לא תמיד שמת לב.
שמתי לב.
לא עד הסוף. אחרת לא היית קורא לי “עוגן”.
שתק.
לא רציתי להעליב. עוגן זה…
זה אומר שאתה באמצע ואני אחורה. הבית שמחזיק כשכולם ברחו. המקום הנוח, שמושך בעול.
תמר…
אין בי טינה. באמת. זה פשוט כבר לא, כי אני לא רוצה.
אני רוצה לחזור.
שמעתי.
ואת… לא?
הביטה בו לעומק. לא לבוז, לא לרחמים, רק עובדה. הוא לא הבין. חיכה לדמעות, לַּכעס, להקלה שאחרי. היה בטוח שתחזור כי תמיד ידעתי. כי הייתי עוגן.
לא, אמרה.
למה?
כי אני לא רוצה.
עמוס הביט, לא מבין. באמת לא.
אבל את לבד.
כן. וטוב לי.
תמר, לא טוב לאדם לבד. את רק אומרת.
הרימה כוס תה. מבט שלו.
את יודעת למה הופתעתי? פחדתי שנים שאם תלך ישאר ריק. התברר שדווקא נפתח מקום בשבילי.
עמוס שתק.
אתה בן אדם טוב, אמרה, וזה היה פשוט עובדתי. הנחת שאהיה שם תמיד. שהעוגן לא זז. אבל כן הלכתי.
ומה עכשיו? שאל וכמו ילד קטן.
לא יודעת, עמוס. זו כבר בעיה שלך.
סיים את התה, קם.
את פותחת תיק גירושין?
כן. כבר ביררתי.
הנהן, הרים מעיל.
טוב. אז… טוב.
בפתח דירתה הסתובב.
את השתנית.
לא. כזאת הייתי. פשוט לא ראית.
הדלת נסגרה.
תמר ישבה עוד ליד השולחן. הרחוב רעש, מכוניות חלפו, מישהו צחק למטה. ערב רגיל בגבעת הקציר.
אספה כוסות, פתחה חלון. אוויר עם ריח עפר וניצני צפצפה נכנס.
***
איתן לוי ראתה בפעם הראשונה באספת דיירים. עבר להתגורר בבניין באותו חורף, דירה בקומה השישית, אחרי שמכר בית בצפון: ילדיו גדלו, אחד בתל אביב, אחרת בראשון, הבית היה כבד מלהחזיק לבד.
חמישים ושמונה, נמוך וצנום, שיער כסוף קצר, עיניים שקטות. הנדסאי בכיר, מתכנן גשרים ועירוב כבישים. אלמן זה שלוש שנים.
במהלך אספה דיבר בנימוס ובדיוק על צינור דולף בכניסה שצריך לתקן. בלי הצגות, רק עניין למה, איך ולמה כדאי לכולם.
תמר שמה לב כי לא התרשם מאיש, לא ניסה להרשים.
הכירו במקרה, במעלית מאי. נשאה תמר סק גדול של חוטים חדשים מהשוק, לא נוח, נתקע בדלת.
תני לעזור, הציע.
תודה, מסתדרת.
בטח מסתדרת. רק הידיים ירגישו יותר טוב.
חייכה, העבירה לו את הסק.
שוחחו במעלית, ומשם עד לדלת הבית שלה. שאל:
את סורגת? מצחיק?
לא מצחיק. שמח. אשתי המנוחה הותירה המון חוטים. מתאים לך?
קיבלה. חוטים טובים, יוקרתיים, צמר מרינו, מסודרים.
החלו מתראים לעיתים, בלובי, במסדרון, עד שהיה בא לשבת אצלה לשתות תה. דיברו על העיר, העבודה, ספרים. הוא היה קורא הרבה, אך ללא התנשאות. מקשיב. ויודע לשתוק אם רצתה לדבר בקול.
ביוני סרגה לו צעיף. אפור, מאותו צמר מרינו.
בשביל מה עכשיו? קיץ.
עד הסתיו יתאים. וגם בדקתי את החוט.
ואיך?
נהדר.
קיבל ברצינות. בלי מילים גדולות, רק תודה אמיתית. זה הספיק לה.
***
ביולי פתחה תיק ברבנות. עמוס לא התנגד. נפגשו אצל עו”ד, חתמו. הוא היה עייף, אבוד. היא לבשה שמלת קיץ צבעונית שקנתה במאי, ראשונה מזה שנים לא כהה, לא סולידית.
מה שלומך? שאל אחרי החתימה, ברחוב.
טוב, אמרה, והרגישה אמת.
נועה חזרה להורים שלה, הודיע, מיותר. ברמת גן, אצל אמא שלה.
בסדר.
אני עכשיו לבד.
הביטה בו, ללא רגש. רק הסתכלה.
תסתדר. אתה יודע.
את בטוחה?
בטוחה. תלמד. זה לא קשה.
נפרדו. כל אחד פנה לצד אחר.
הגיעה למכולת, קנתה דובדבנים חצי קילו, יפים. יצאה, עמדה בשמש, אכלה במקום. גלעינים שמה בשקית. הדובדבנים מושלמים.
***
בתחילת אוגוסט איתן הציע ללכת לסרט.
יש אחלה קומדיה בפארק, הולכים?
הולכים.
ראו יחד סרט ישן, ספסלי עץ בקולנוע קיץ, משפחות, זוגות מבוגרים, שניהם צוחקים באותם רגעים.
חוזרים ברגל דרך הגן. חמים, החשכה יורדת לאט. סיפרה לו על עסקי הסריגה וההתגלגלות המקרית. הוא הקשיב ברצינות.
תמשיכי, אמר חרישי. יש בזה נשמה. נדיר.
אומר כך על צעיף?
על צעיף. מצוין.
אחר כך אמר, לאחר השתהות:
אני לא ממהר לשום מקום. גם את, אני מניח.
לא.
אז הכל בסדר.
לא שאלה מה “בסדר”. פשוט ידעה.
***
בספטמבר, שלה באה לבקר. מצאה את תמר סורגת ליד החלון. ריח קפה, כדורי חוטים בשלושה גווני כחול, הלפטופ היה פתוח על דף הזמנות רבות מהקיץ.
פתחת דף בפייסבוק? הופתעה שלה.
עזרה לי בת שכנים. שם תמונות, מחירים, תנאים. עשרים ושלוש הזמנות עד כה.
תמר, את אמיתית?
אמיתית. הכסף קטן אבל שלי, וכיף לי.
שלה הנידה בראשה.
שנה שעברה, מי היה חושב…
אף אחד. גם אני לא.
וההוא, השכן שלך, איתן…
מה איתן?
כל פעם שאת מדברת עליו את נראית אחרת.
תמר שתקה. בסוף, בלי להרים עיניים מהמסרגה:
שקט לי איתו. פשוט שקט. אין להסביר.
לא צריך, אמרה שלה. הבנתי.
שתו קפה, דיברו על הנכדים של שלה, על שיפוץ במרפאה, על מכירת סוף עונה ב”בית החלומות”. שיחה פשוטה של שתי נשים ביום סתיו.
בחוץ גבעת הקציר המשיכה בדרכה. עצי צפצפה זהבו בשדרה. מישהו טייל עם כלב, ילד רכב אופניים, עיניו באדמה.
תמר אחזה בכדור חוט נוסף, מצאה קצהו. הזמנה חדשה: כובע עם צמות, לשבועיים. תספיק.
האצבעות לקחו את החוט, המסרגות נענו, חזרו בתנועה קצבית. גשם הסתיו הראשון נגע בעלים, והם נגעו, מהבהבים, חיים.
