עזב לאחרת, ונשארתי לבד
עינת, אני צריך לומר לך משהו.
עינת מזרחי עמדה מעל הסירים, נוזל מרק העוף המהם בעיגולים ורודים. קולו של בעלה עטף את המטבח באווירה מוזרה, כמו אחרי דיווח לא מחמיא בבנק או וידוי על בזבוז מוגזם. היה בו משהו מתוח, חצי מתנצל, נגוע בהחלטה שהתבשלה מזמן.
תגיד, ענתה, גבה מופנה אליו, נזהרת שלא ישרף המרק.
אני עוזב. יש לי מישהי אחרת.
הניחה את הכף. הסתובבה. אורי עמד במפתן המטבח, במקטורן שלובש רק בשבתות, למרות שהיום יום של חול מאוחר. היה בזה כאילו טקסיות, משקל רשמי לשיחה.
ממתי? שאלה.
שמונה חודשים.
הבנתי.
נדמה כי אורי ציפה לתגובה יותר דרמטית: דמעות, צעקה, שאלות נואשות. הוא נדנד את רגליו, כמעט נבוך.
עינת, אני לא רוצה שניפרד רע. תמיד היית עבורי… את הבית. עוגן. אני מוקיר את זה.
עינת הביטה בו ארוכות, כמו שמביטים בחפץ לא מוכר שמישהו הניח בלי סיבה בסלון.
עוגן, חזרה בלחישה. טוב. אתה רעב?
מה?
המרק מוכן. תאכל או לא?
אורי הלך לאיבוד בין המילים. ולבסוף:
לא… לא נראה לי. את מבינה מה אמרתי?
מבינה. אתה עוזב בשביל אישה אחרת. שמונה חודשים. עוגן. הכל ברור. לא תאכל. בסדר.
הוציאה צלחת לעצמה, מזגה מרק, התיישבה לשולחן.
אורי עמד חמש דקות נוספות, אחר כך נסע אל חדר השינה לארוז. מגירות נפתחות, ניילונים רועשים. עינת אכלה. המרק היה בדיוק כמו שאהב: צלול ועשיר, עם טעם בצל ירוק קטנטן. שלושים שנה שהיא מבשלת אותו, דייקה לצלמו שלו.
חשבה על זה והניחה את הכף.
ואז שוב לקחה וסיימה עד האחרון.
***
אורי מזרחי בן חמישים ושש, היה בטוח שהכל רק מתחיל. מנהל ביניים בחברת בנייה ברמת גן, רחב כתפיים, צובע מידי פעם את שיערותיו, למרות שבבית טען שהלבן טבעי. נשא לאישה את עינת כשהיה בן עשרים ושבע, יחד גידלו את תום, שגר בחיפה, מתקשר פעם בשבוע.
נועה, האישה החדשה, עבדה אצלם במשרד. בת עשרים ותשע, גבוהה, שיער כהה, מלאת התפעלות מהכל. מופתעת ממסעדה חדשה, מאייפון 15, מהדרך שבה אורי פותר בעיה בשיחת טלפון אחת.
עינת, חמישים ושלוש, רואת חשבון ראשית בבית החולים העירוני. עדינה, שיער כהה יבשיל באפור שמסגיר אותה, לא התאמצה להסתיר. מהירה בחישוב, קוראת שלושה ספרים בחודש, מבשלת מרק עוף מהאגדות. כמעט שלושים שנה לא שאלה כלום, לא דרשה מדליה פשוט זרמה, זו רק שיגרה.
העיר שלהם קריית אשר. לא גדולה ולא קטנה, הכל מכירים, קניון אחד ראוי, מסעדות קטנות שמספקות רוגע. דירה של שלושה חדרים בקומה רביעית בבניין ישן, וילונות שתפרה במו ידיה כי לא מצאה בגוון הנכון.
אחרי שאורי עזב, ישבה שעות במטבח. הגשם של אוקטובר דפק בחלון כמו מישהו לא רצוי. קמה, אספה הכלים, ניגבה, נכנסה למיטה.
בשלושת הימים הראשונים הפכה לאוטומטית. הלכה לעבודה, מילאה דוחות, ענתה ב”קול בסדר”, לא נשאלה שוב. בערב שקט מצמית, מבט אל אותו קיר. דמעות? לא. בפנים רדימות מוזרה, היעלמות של כל כאב.
ביום הרביעי צלצלה בין חברתה יעל.
עינת, אומרים שאורי עזב… נכון?
נכון.
יואו… איך את מחזיקה מעמד?
בסדר.
עינת, די עם “בסדר”. שלושים שנה חברות. תגידי באמת.
עינת שתקה קצת.
יעל, מוזר, אני מרגישה שלא היה לי מושג מה עובר לו בראש כבר מזמן. גרנו יחד ובכלל לא ידעתי. זה הכי קשה, אני חושבת.
יעל שותקת על הקו. שוברת שתיקה בזהירות:
אולי תדברי איתו? שאולי…
לא, עינת רגועה. לא צריך. אני סתם חושבת בקול.
מה שלא אמרה: כשהכריז שהוא עוזב, לא כאב הייתה התחושה הראשונה. הייתה עייפות, כמעט הקלה. כאילו גוררים מזוודה כבדה ומישהו סוף סוף לוקח ממך. התביישה בזה אפילו מול עצמה.
ביום החמישי הורידה מהקיר בסלון את תמונת החתונה הגדולה. הוא בחליפה כהה, היא בשמלה לבנה, שניהם צעירים למופת. הניחה בזהירות במחסן, לא שוברת ולא קורעת רק מסירה.
נשארה על הקיר כתם בהיר.
עמדה ובהתה, לקחה את הטלפון, התקשרה ל”הום סלון”.
***
את השיפוץ עשתה בעצמה מה שבכוחה. את השאר הזמינה אנשי מקצוע. צבעה את הסלון בגוון שמנת בהיר, החליפה וילונות לפרחוניים, כאלה שאורי בחיים לא היה מאשר הוא העדיף אחיד וקפדני. סידרה רהיטים איך שנוח לה, לא כפי שהוסכם פעם. הספה הוצמדה לחלון.
תום התקשר אחרי שבועיים. כנראה שאביו כבר העביר מסר.
אמא, מה שלומך?
טוב, תומי. משפצת.
משפצת? הופתע.
שיניתי טפטים. אולי גם בחדר שינה.
אמא… הכל באמת בסדר?
באמת, תומי. דיברת עם אבא?
היה היסוס קטן.
דיברתי.
טוב מאוד. הוא האבא שלך, חשוב לשמור על קשר. תבוא אליי בראש השנה?
בטח שאבוא. אמא, את לא קשה לך שם לבד?
הביטה על הסלון החדש שלה, קירות שמנת, וילונות דומיננטיים, ספה ליד החלון.
אתה יודע הפתיעה את עצמה לא קשה לי. אפילו מפתיעה אותי.
תום קצת גישש בנושאים, ואז נרגע. ילד טוב, כמו כל ילדים להורים מבוגרים בתוכו קיווה שהכל יסתדר לבד.
בנובמבר, תוך ניקוי ארגזי החורף, מצאה עינת קופסת סריגה ישנה. חוטים, מסרגות, פרויקטים שלא הושלמו. פעם אורי טען שהחוטים מציקים לו בכל מקום ובלי מחאות אספה הכול לפינה.
הוציאה את הקופסה, התבוננה בה זמן רב.
לקחה מסרגות, התיישבה על הספה ליד החלון. שלג ראשון ירד, רך ולא בטוח בעצמו.
האצבעות נזכרו לבד איך ממשיכים.
***
עמיתה מהעבודה, מיכל גבעון מהמחלקה הכספית, זיהתה כובע צמר עבות בצוואר עינת בדצמבר.
את בעצמך סרגת? איזה יופי!
כן, שנים לא עשיתי. מחממת ידיים.
תסרגי לי? אני אשלם כמובן.
עזבי, למה לשלם.
לא, ברצינות! אני אביא חוטים ותכיני לי כובע עם שוליים גבוהים…
ככה הגיע ההזמנה הראשונה באקראי, כמו דברים שבסוף נעשים משמעותיים.
בדצמבר-ינואר סרגה שמונה פריטים: שלושה כובעים, שני צעיפים, כפפות ושני סוודרים. המחיר סמלי, אך כסף. לא הרבה, אבל שלה, תוספת להוראה, פרנסה מכשרון וכיף אמיתי שהתנעץ בכל ערב עם פקעת על הספה.
יעל באה לביקור, סקרה את הסלון שעבר שינוי, נגעה בווילון, ומבטה נע בין המדפים לתיבת הצמר.
את פשוט השתנית!
איך?
לא יודעת. רגועה. פחדתי שתשקעי, אבל…
לא שקעתי, עינת חייכה. כנראה פשוט לא היה לי זמן לזה.
אורי מדבר?
התקשר פעם אחת. בנובמבר. על הניירת של הרכב. פתרתי לו. מאז לא.
רק על האוטו? גיחכה יעל.
רק על האוטו.
שתקו רגע. יעל חבקה בידיים כוס קפה, סימן למחשבות.
את שונאת אותו?
עינת בחנה עצמה ביושר.
לא. וזה מוזר. היו עלבונות, עכשיו פחות. שנאה אין. הוא פשוט… עשה מה שעשה. לו יש דרך חדשה. לי שלי.
איך לעבור בגידה של בעל ולא להשתגע מלמלה יעל. צריכה לכתוב ספר.
יש זמן, צחקה עינת.
צחוק אמיתי ראשון מזה חודשים.
***
נועה הייתה בחורה מוכשרת, אך ניהול בית לא היה הצד החזק שלה.
לא מיד הרגיש אורי. בהתחלה הכל היה טוב: מסעדות, חופשות, תחושת נעורים. נועה נדהמה מפתרונותיו, פרגנה לו על הכול. הוא גאה.
ואז עברו לגור יחד בשכירות בצד השני של קריית אשר, וגילו דברים שלא ידע.
נועה לא בישלה כלל. לא שחסרה טכניקה פשוט לא היה לה טעם בזה, “היום הכול משלוחים”. יקר ומשעמם.
רצפה לא נוקתה באמת. הבגדים היו פזורים ככה היא אהבה את המרחב. אורי שכבר התרגל לסדר קפדני התחיל להיכנס ללחץ.
גם מבחינת כספים, לא הבינה למה לשלם קודם ומדוע לחסוך. כל חודש אותו הסבר. נועה הנהנה, חזרה על אותה טעות.
ומה עם חברות? הן הגיעו כמעט כל ערב, רעשו, צחקו, השאירו כוסות מלאות יין לא שטופות. אורי היה שוכב ליד, מאזין לסאונד ממרחק ומתגעגע לשקט אחר.
בפברואר התקשר לעינת.
מה שלומך?
טוב, אורי.
את לא כועסת שלא דיברתי הרבה?
לא.
פאוזה.
תגידי, איפה אחריות על המקרר? אני צריך אותה.
קלסר ירוק, מדף שלישי במחסן.
לא העברת אותו?
לא. לא נגעתי בדברים שלך.
אוקיי, תודה.
הניחה את הטלפון. הביטה בחוץ השלג הפשיר, כתמים כהים בגגות. אביב עוד מעט.
הרימה מסרגות. התחילה סוודר אפור-כחול, הפעם לעצמה.
***
במרץ, פוטר מנהל מחלקת הכספים, ראובן, פרש. משרת הניהול התפנתה. מנהלת בית החולים, אורנה ברקת, הזמינה את עינת לשיחה.
עינת, את כאן כבר הרבה שנים. למה לא התקדמת עד היום?
עינת חשבה.
משפחה, אולי. פחדתי מעומס.
ועכשיו?
עכשיו הנסיבות השתנו.
שמעתי… אני משתתפת בצערך.
אין צורך. תגידי מה צריך למשרה.
אורנה חייכה.
את יודעת כבר. רק לכתוב בקשה.
אעשה זאת.
באותו יום מילאה טופס. חזרה הביתה ברגל. מרץ הריח שונה אספלט רטוב, החלטות שעומדות להתחיל לפרוח. שמה לב לפרטים קטנים ריחות, ענפי עצים מתעוררים.
הרהרה: החיים ממשיכים. זו מחשבה בנאלית, אך אמתית במיוחד אחרי סערה.
***
באפריל אורי הופיע. בלי התראה, צלצל בדלת.
פתחה. עמד במדרגות, במעיל ישן, עיניים עייפות.
אפשר להיכנס?
למה?
השפיל מבט.
עינת, צריך לדבר איתך.
פתחה את הדלת רחב. נכנס, ראה את השינוי קירות בהירים, רהיטים שונים.
עשית שיפוץ.
כן.
יפה.
לא ענתה. הלכה להכין תה, בכוח ההרגל.
אורי התיישב לשולחן. בחנה אותו. ראתה אותו אחרת, כמו קפה בשמש אחרי שנים מכירה ושוב לא בטוח.
מה שלומך? שאל.
טוב. קודמתי בעבודה.
מגיע לך. מזמן.
כן, ידעתי תמיד.
הבין את המסר. שקט קצר.
עינת…
אורי, למה הגעת? דיבר.
שפשף רקותיו מחווה מוכרת של מבוכה.
עם נועה זה לא עובד כל כך… קשה. לא מה שחשבתי.
קורה.
חשבתי… נתקע. שאולי אוכל לחזור. את הרי… תמיד היית שם. תמיד יכלת להכיל.
מזגה תה. הניחה ספל מולו והתיישבה.
יכולתי הסכימה בקור. עשרים ושמונה שנה. לא שמת לב לזה כשהיית כאן.
שמתי.
לא תמיד. אחרת לא היית רואה בי רק עוגן.
שקט.
לא רציתי לפגוע. עוגן… זה…
זה להיות מי שנשאר מאחור כשהולכים. זה נוח, משק הבית.
עינת…
בלי טינה. באמת. מסבירה למה אי אפשר ככה.
רוצה לחזור.
שמעתי.
ואת לא?
הביטה בו. הפנים המוכרים מלאי בלבול לא צפוי. ציפה לדמעות, לצעקות, לאפשרות מחילה. היה בטוח שתסכים כי הרי תמיד קיבלה.
לא, ענתה בפשטות.
למה?
כי לא בא לי.
הוא הביט בה, לא הבין. ממש לא הבין.
אבל את לבד.
נכון. טוב לי ככה.
עינת, אין כזה דבר שטוב לבד.
הרימה את כוסה.
הפתיע אותי לגלות שבשבילי נשאר הרבה מקום פנוי אחרי שעזבת. מקום בשביל עצמי.
אורי שתק.
אתה אולי אדם טוב, אמרה, בלי לעלוב רק חשבת שתמיד אהיה כאן. אבל כבר לא.
מה אני אעשה עכשיו? נשמע כמעט כמו ילד.
זו כבר שאלתך.
סיים תה. עוד שעה, הלך.
תבקשי גט?
כן. כבר ביררתי.
הנהן, פנה לצאת.
השתנית.
לא. אתה פשוט רואה אותי סוף סוף.
הדלת נטרקה.
עינת ישבה עוד רגע ליד השולחן. ברחוב למטה נשמעו קולות, ילדים צחקו עם כלב. ערב רגיל בקריית אשר.
ניגשה לסדר, פתחה חלון. נכנסה רוח עם ריח אדמה ולבלוב.
***
פגשה לראשונה את שמואל בוסי באסיפת דיירים. עבר לגור בבניין בחורף, קומה שש, אחרי שמכר בית פרטי הילדים בגרו, עברו, והבית היה גדול מדי.
חמישים ושמונה, נמוך, שיער קצוץ אפור, עיניים שקטות. עובד מהנדס תכנון, מתעסק בגשרים ומחלפים. אלמן שלוש שנים.
בפגישה דיבר עניינית צריך לסדר את הגג הדולף. בלי התלהמות.
שמה לב אליו, בדיוק כי לא היה צריך להוכיח כלום לאף אחד.
היכרות שכנים התגלגלה בלובי ביום אביבי. סחבה תיק כבד מלא חוטים מהשוק.
לעזור? שאל.
מסתדרת.
אפשר, אבל נוח יותר אם עוזרים.
צחקה. נתנה לו להחזיק.
התגלגלו בדיבור במעלית, המשיכו במסדרון. הוא הציע לתת חוטים מהסטוק של אשתו.
קיבלה חוטים יוקרתיים, צמר מרינו.
התחילו לשוחח מדי פעם, תה או סתם בכניסה. דיברו על העיר, על החיים, על ספרים. הוא הקשיב, לא התהדר. הרשה לשתוק ביחד כשצריך.
ביוני סרגה לו צעיף אפור מהצמר ההוא.
בשביל מה? קיץ עכשיו.
עדיף לזכור לסתיו. בודקת איך החומר.
ואיך?
מצוין.
לקח בלי טקס, הודה. היא אהבה זאת.
***
ביולי פנתה לבית הדין, פתחה תיק גירושין. אורי לא התנגד. נפגשו אצל עו”ד, חתמו. הוא נראה עייף, אבוד. היא לבשה שמלה בהירה שקטפה לה בחורף, ראשונה מזה שנים בצבע שמח.
מה איתך? שאל כשהיו ברחוב.
טוב לי, ענתה. לגמרי אמת.
נועה עזבה, חזרה להורים בבת-ים.
הבנתי.
אני לבד.
הביטה בו, לא ברחמים ולא בזלזול סתם מבט.
תסתדר. אתה יודע.
את באמת חושבת?
כן. כל למידה אפשרית.
הפרידה הייתה שקטה. היא פנתה לסופר, קנתה דובדבנים, חצי קילו, פריהם מלאים, אכלה ממש במדרכה, שמה גרעינים בשקית. מתוק.
***
בתחילת אוגוסט, שמואל הזמין אותה לסרט בגן העיר.
יש סרט טוב אומרים. תבואי?
תבוא.
היה סרט ישן, קומי, מוקרן על גבי המסך בפארק, קהל משפחות וזוגות פנסיונרים סביב. צחקו יחד ברגעים הנכונים.
אחר כך הלכו ברגל דרך הפארק. ערב נמתח, סוף קיץ, רוח מלטפת. סיפרה לו על סריגה לפי הזמנה, איך יצא במקרה בכלל. הוא האזין.
תמשיכי, אמר ברצינות. זה משהו של נשמה. לא פשוט למצוא כאלה דברים.
אתה אומר את זה על הצעיף?
כן. הצעיף באמת איכותי.
אחר כך, אחרי שתיקה רכה:
אני לא ממהר לשום מקום. גם את, אני חושב.
נכון.
אז הכול בסדר.
לא שאלה מה זה “סדר”. הבינה לבד.
***
בספטמבר יעל נכנסה שמחה, מצאה את עינת סורגת ליד החלון. ריח קפה בחדר, על השולחן פקעות בשלושה גוונים, המחשב פתוח דף הזמנות.
פתחת עמוד ברשת? התפעלה בוחנת את המסך.
הבת של השכנה עזרה לי. תמונות שלי, מחירים, פרטים. עשרים ושלוש עבודות מוכרות.
את רצינית?
מאד. כסף לא גדול, אבל כולו שלי, וזה מעניין.
יעל הנהנה.
שנה אחורה מי היה מאמין…
אני בעצמי לא דמיינתי.
והשכן שלך, שמוליק… הפטירה יעל.
מה איתו?
לא חשוב. פשוט כשאת מדברת עליו, את אחרת.
עינת שתקה. המשיכה לסרוג.
נעים ושקט איתו. לא יודעת להסביר.
לא צריך, אמרה יעל. אני מבינה.
שתו קפה, דיברו על נכדיה של יעל, על השיפוץ במרפאה שממול, על המבצע הקרוב ב”הום סלון”. יום רגיל ללגום קפה בספטמבר.
בחוץ קריית אשר המשיכה כהרגל, עצי צפצפה מעלים צהובים, ילדים עם כלבים, נער נוסע באופניו בעיון סקרני.
עינת שלפה עוד פקעת, חיפשה קצה חוט הזמנה חדשה, ושתמיד תספיק בזמן. אצבעות שלפו חוט, והריקוד השקט של המסרגות מילא את החדר, כשהגשם הראשון נקש על העלים והשאיר אותם נוצצים וחיים.
