הטבעת שהגיעה מאוחר מדי
חבל שבאת, נעם. המקום כבר תפוס.
היא עמדה בפתח הדלת ולא זזה. לא משום שניסתה להיות קשה, אלא כי הפתח היה צר, והיא סגרה אותו בגופה, ובזה היה משהו אמיתי, פשוט, שנעם עדיין לא הבין באותו רגע בחלום.
הוא הגיע עם פרחים ביד. חמישה־עשר חרציות לבנות, עטופות נייר חום ממחסה הפרחים בתחנת הרכבת הקלה. המוכרת שאלה: “לאיזה אירוע?” הוא אמר: “שיחה חשובה.” היא הנהנה, והוסיפה ענף ריחני של רוזמרין מתנה. באותו הרגע הוא חשב: סימן טוב, אולי.
כעת הוא עמד במדרגות לקומה שלישית, מחזיק את החרציות, מסתכל על רותם. היא לבשה חלוק בית כחול עם הדפס של פרחים לבנים קטנים, שיערה אסוף מעל הראש, לא בהקפדה אלא בסתם נינוחות של בית. היא לא נראתה שמחה למבקרים, או שאולי בעצם ציפתה למישהו אבל כנראה לא לו.
אפשר להיכנס? לפחות לדבר.
אין על מה לדבר, נעם.
זו לא הייתה שאלה, אלא קביעה. עייפות מוחלטת, כמו חלון מוגף בליל טבת.
הריח מהדירה היה ריח של בורקסים בתנור, ממש בורקסים, לא סתם מאפים, אלא אותו הריח שהוא הכיר מאז ההיכרות הראשונה עם רותם. היא אפתה בורקסים במילוי תרד וביצה קשה, והניחוח תמיד היה מעיד על משהו טוב, מוכר. הוא כל כך התרגל להגיע אל אותו ריח עד שגופו כבר ידע להגיד בורקסים, סימן שמחכים לי, טוב לי בבית.
אבל הפעם הם נאפו לא בשבילו.
מאחורי רותם האיר מסדרון באור חמים של ערב. מהמטבח שם, קול גברי:
רותי, להפעיל טיימר על עשר דקות או יותר?
היא סובבה ראש:
עשר, יניב.
יניב. יניב היה במטבח שלה, שואל על הטיימר לבורקסים. לחרציות שבידו של נעם נהיה פתאום קר.
הוא לא זכר כיצד ירד במדרגות. רק ידע שהשאיר את המעלית ופנה רגלית, סופר שלושים ושש מדרגות, שלושה סיבובים בני שתים־עשרה. בחוץ היה שתיים מעלות גשם דקיק, כמעט לא קיים. התיישב באוטו, הניח את הפרחים מאחור ומשך מבט לחלון הקדמי, זולגות בו טיפות.
אז שלף מכיס המעיל קופסונת קטיפה כחולה. פתח טבעת זהב פשוטה עם יהלום קטן. יקרה. בחר לבד, שעה שלמה התלבט בחנות בטיילת. סגר את הקופסה והחזיר לכיס.
עשר שנים הכיר אותה עשר שנים. נפגשו כשהייתה בת ארבעים וארבע, הוא בן ארבעים וחמש. חברים משותפים, ערב חברה של מישהו זר אליו בכלל, לשם נגרר בעל כורחו. רותם עבדה אז כחשב שכר, עדיין נשואה, אבל כבר בסוף הנישואין. בעלה שתה מדי פעם, לא בראש, אבל התמיד, והיא גררה בשקט את העול הזה שמונה שנים. כשנעם ראה אותה לראשונה, עמדה סמוך לחלון עם כוס יין, התבוננה בשקט בלילה התל אביבי, והיה בה משהו שלא הצליח לנסח. לא יופי, אף על פי שהייתה יפה; לא סגנון. משהו כמו עמוד שדרה שקט, דבר פנימי.
הוא פנה אליה. דיברו שעתיים, כולם מסביב שמחו, שתו, והיא צחקה, מכסה את הפה בידה מתוך הרגל ישן, שהתביישה בשיניה, כפי שהסבירה לו אחרי כן שיניים שהיו, כמובן, נהדרות. הוא אמר לה זאת, היא הסמיקה.
חצי שנה אחר כך התגרשה, ובתוך שנה כבר היו יחד אם זה המונח הנכון. נעם היה חופשי. גירושין מאחוריו, בן בוגר בבאר שבע, דירה, רכב, עבודה טובה מהנדס תכנון בבניין, מרוויח לא רע, לא מודאג במיוחד. המפגשים עם רותם הפכו להרגל חביב וחם. נכנס כשבא לו, תמיד קיבלה בשמחה. עזב מתי שחפץ, היא לא עיכבה.
פעם אחת, כעבור שלוש שנים, שאלה בזהירות:
נעם, אנחנו זזים איפשהו?
מופתע, גירד בעורפו, חייך “אנחנו הרי יחד”. היא הסכימה. או עשתה את עצמה מסכימה. והוא שכנע את עצמו שהבין.
אף פעם לא עשתה סצנות. אף פעם לא בכתה לידו. אף פעם לא דרשה. כשטס לדוג שבועיים בנופש גברים עם חברים, לא התקשר אפילו פעם, וחזר, היא רק חייכה, האכילה, שאלה אם תפס דג. חשב לעצמו איזו אישה, זהב טהור, בלי לחץ ובלי טענות.
מה שלא הבין, ורק עכשיו קלט שהשקט שלה לא היה ויתור, אלא סבלנות מסוג אחר. של מישהי שצופה, אוספת, מסכמת. לא ממהרת, כי למה למהר בגיל חמישים.
שלף סיגריה מהקופסה הארוכה הנשכחת שבגלגל המזלות של הרכב. חמש שנים לא עישן, אבל נשארות שלוש סיגריות מקומטות. עישן, עוקב במבט אחר האור החמים של דירת קומה שלישית.
בבוקר התקשר.
צריך לדבר.
כבר אמרת כל מה שהיה לך, בעשר השנים שלך. אני אמרתי הכל אתמול.
רותי, חכי, לא סתם באתי. הבאתי טבעת. התכוונתי להציע לך.
שתיקה אטומה, ארבע שניות. כמעט חשב שהקו נפל.
שומעת?
שומעת, נעם. כל הכבוד לך. באמת. אבל לא צריך.
מה לא צריך? אני רציני. הכל חשבתי.
אני יודעת שאתה רציני. זו בדיוק הבעיה.
ניתקה. בעדינות, בלי צליל נקישה, פשוט לחצה.
התקשר שוב. התעלמה. שלח הודעה: “רותי, נפגשים לדבר פעם אחת?” שעתיים חיכתה, ואז השיבה: “לא עכשיו, נעם.” הוא פירש כ-“אולי אחר כך”. טעה.
בגבעת שמואל אמרו לו שאפשר להחזיר את הטבעת תוך שבועיים. לא החזיר. השאיר את הקופסה במגירת השולחן, מדי פעם פתח, הסתכל. למה? לא ידע. כנראה כדי לבדוק שהכול באמת קרה.
אחרי שבוע שלח לה זר נוסף. שליח הביא לה לעבודה זר יקר, כרטיס ברכה: “סליחה. יש לנו מה להילחם עליו.” קיבלה את הפרחים, לא התקשרה. דרך מכרה משותפת שמע שהזר נחת באגרטל, and that her face was calm.
השלווה הדיפה אותו. התרגל אחרת. לאותה רותם הזאת, שהסמיקה כשהפתיע אותה. שלא שאלה, רק חיכתה, שבישלה, שסחבה תרופות בכל רחבי ירושלים בלי שביקש, כשחלה בשפעת.
היא כבר לא יכלה לעמוד ככה, לסגור דלת בדממה, לדבר קצר, יבש. קרה לה משהו. או שהיא כבר לא היא. אולי אותה רותם, or maybe not.
התחיל להשתדל.
אחרי שלושה שבועות תפס אותה בחצר הבניין חזרה מהסופר, סוחבת שקיות כבדות. קפץ, לקח מהידיים, והיא לא הספיקה למשוך חזרה.
תחזיר, בבקשה.
רק לעזור.
נעם, תחזיר.
החזיר. עמד, הסתכל עליה הולכת לבדה עד למעלית.
אני מתגעגע. את קולטת? באמת מתגעגע.
המשיכה עד הדלת, לא הסתובבה. זרקה למדרכה:
עשר שנים שמעתי איך אתה לא מתגעגע. סע הביתה.
נעלמת במעלית.
עמד בלובי הקר של הבניין וחזר והפך שהיא אכזרית, שמענישה, שלא מבינה, שהוא כבר השתנה. לא קלט דבריה היו על חשבון פשוט בראש שלה, סיכום שקט של עשור.
נעם גדל במשפחה ישראלית רגילה, חולון. אמא מורה, אבא מהנדס ברכבת. ארבעים שנה של זוגיות שבה האמא סובלת, האבא בא והולך, בסוף הכול מחזיק. לא שפט, פשוט הניח שככה זה. אישה מחכה, גבר בא, גבר הולך. כך אצל ההורים, אצל השכנים, אצל דוד גדעון.
עם הראשונה, אילת, נפרד כי היא לא הייתה “סבלנית”. דרשה נוכחות, זמן, דיבורים. זה התעצבן. ריבו. חמש שנים, ואז אמרה: “נעם, מיציתי לחיות לבד עם גבר.” הלכה. עמית, הבן, אז בן חמש. עד היום הצובט כואב, אם כי מעולם לא הודה בזה.
עם רותם הכול זרם בלי בקשות. או כך האמין.
בעצם, דרשה הרבה, בשתיקות; בחיבוקים, בבורקסים ובמרק, בשלוש שעות של נסיעות בשבת בשביל להביא כדור מוריד חום. היא נתנה ונתנה, וכל פעם חיכתה שיראה, שיאמר, שיבוא שיאמר: “רותי, קלטתי. תשארי.”
לא אמר. עשר שנים לא אמר.
פעם, שש שנים לאחור נסיעה לים המלח. חופשה אחת ויחידה. אותו חדר, חוף, ערב של טיולים. פתאום שגרה זוגית, היא פרחה, הרגישה קלה, תפס את ידה על הטיילת, לא חיפשה רשות. לא הסיר את היד, אבל פנימית הצטמצם, כאילו זה פומבי מדי, רשמי מדי.
חזרו, והמרחק שב הביתה. לא דיברו, לא הסבירו. הביקורים התמעטו, היא לא שאלה.
חשב איזה נוח. בחורה טובה, מובנת מאליה, לא תלך לשום מקום.
יניב פגש לפני כשנה וחצי, באירוע משפחתי בקיבוץ של ידידה. עזר לה לבנות חממה, גר בשכונה הסמוכה, בן חמישים ושתיים, עובד כמסגר. כולם קראו לו יניב. לא חתיך, לא גאון, אבל כזה שמקשיב בלי לדבר, יודע לשתוק בלי להקשות. אחרי ערב שני שאל בזהירות על רותם. אותה אותה חברתה, שהבינה דברים גם בלי להכביר במילים, סידרה להם “פגישה לא מקרית” היא שמה שולחן, קראה לשניהם, עשתה כאילו יצאה במקרה.
דיברו שלוש שעות. הסיע אותה לביתה, הרכב היה ישן אך מטופח. אמר ליד הבית:
אפשר להתקשר אלייך מתישהו?
היססה רגע, והקיצה בליבה עשור של נעם. אמרה: אפשר.
ארבעה־עשר חודשים.
על יניב שמע לא מרותם כלל, אלא מאותָה ידידה משותפת. פגש אותה בסופר, החלה לשאול, התבלבלה, פתאום הפילה הכול, הוא יצא משם נבוך, כאילו למישהו החליפו את המנעול בדלת ביתו.
ואז קנה את הטבעת.
פתאום עשה צעד חפוז, חסר־היגיון לא כזה היה. אבל הבין, הוא מאבד דבר ממשי, אשה שמכירה אותו בכל פרט, עם אותם בורקסים וריח של ביית, עם חלוק כחול ותנועה מהירה כשצוחקת.
הלך לקנות טבעת, תקווה לתקן.
בא אליה. הדלת נפתחה. “חבל שבאת, נעם. המקום כבר תפוס.” והריח בורקסים של מישהו אחר.
אחרי אותו ערב לא התקשר שבועיים. לבסוף שלח הודעה פגישה בבית קפה ביפו, שבת בארבע. הסכים להיפגש. הגיע עשרים דקות מוקדם, בחן את השולחנות, הזמין קפה, החליף לתה, שוב קפה, התרגש, אך נראה בטוח בעצמו.
הגיעה מדויקת. מעיל כהה, עגילים חדשים, שיער משוחרר נראתה טוב. טוב של מישהי שכרגע טוב לה.
הזמינו קפה. שקט.
דבר, נעם.
רותי. רוצה שתביני: עם הטבעת באתי לא בגלל לחץ אלא כי זה מה שאני רוצה.
החזיקה את הספל בשתי ידיים. מבט ישיר.
מאמינה שאתה באמת חושב ככה עכשיו.
זה לא “חושב”. אני יודע.
עשר שנים חיית עם הידיעה שלא אעזוב. צדקת, לא הלכתי. חיכיתי. לא לחצתי, כי דמיינתי שאיש לא דוחק בגבר. הזמן יגיע. לא הגעת. חיכיתי לאחר.
הוא? את מכירה אותו רק קצת…
ארבעה־עשר חודשים.
אותי את מכירה עשר שנים.
הטתה ראש, מתוך הרגל ישן של מחשבה.
להבין אדם ולהיות עם אדם שונים. אותך אני מכירה. עם יניב אני חיה. כל יום.
שקט. ואז:
את אוהבת אותו?
יש לי שקט לידו. לא אשאר מחכה לטלפון, לא אנחש אם יבוא בשבת, לא אצעד כמו על בדח על קצות האצבעות. פשוט יש מישהו איתי כל יום.
לא השבת בדיוק על מה ששאלתי.
זו תשובה. אולי לא זו שרצית.
הוא הביט בחלון; שבת רגילה ברחוב תל־אביבי, אנשים עם עגלה, כלבים. חיים גולשים.
מה לעשות? תגידי.
נעם, אין מה לעשות.
למה?
הרימה כפית, הניחה על השולחן, הסתכלה ישר, ללא שמץ של שמחה לאיד.
אי אפשר לבנות בעשרה שבועות מה שלא היה עשר שנים. עייפתי, לא ממך, מהדבר הזה. עשר שנים הלכתי לצדך בשביל עוקף. לא ראית. הלכתי כי אפשרתי זו אשמתי. עכשיו אני בוחרת אחרת.
הקשיב, ונכנסה בו אי־נעימות. לא מהעצב, אלא כי אמרה בדיוק. לא היה מה לענות.
שוחחו עוד זמן, שתו עד סוף הקפה, החליפו מילה על העיר, על גינות שנשתלו מחדש, על חורף רגוז וצפת אביבית. היא קמה, עזרה ללבוש את המעיל, מתוך הרגל. היא לא התחמקה, אבל משהו כאילו נסגר, כמו סיפור.
ביציאה אמרה:
אתה אדם טוב, נעם. פשוט כבר לא שלי. לא יותר.
הוא ירד אחריה לרחוב ונשאר עומד. צפה בה מתרחקת על רקע רחוב ירושלמי אפרורי וקרה. המעיל הבורדו בולט במרכז האפור.
משם באה לו תקופה “עכורה” בעבודה הלך, פרויקט נגמר בזמן, הבוס הביע סיפוק. בפנים נהיה רעש לא כאב, רעש. קופצני כמו באנטנה ישנה.
התקשר לבן, עמית, הגר כרמלה, מתכנת, נשוי, שני ילדים, קצת שיחות, מרוחק. מעולם לא סיפר לו על רותם, לא הסביר למה. עכשיו אין באמת מה להסביר.
פעם אחת, בנובמבר:
מה קורה, אבא?
הכל רגיל.
נשמע עייף.
מזג אוויר.
הבן לא חקר. דברו קצת על הילדים, על מכבי, על סדרה. נעם הניח את הנייד, ישב במטבח בחושך שעה ארוכה.
יום אחד נסע לרחובות לכיוונה, בלי כיוון ברור, בלי למה, רק נסע. החנה את האוטו מול חלון הקומה השלישית, ראה את האור מבעד לווילון, ישב ארבעים דקות, סיים את הסיגריות האחרונות, חשב עכשיו, מה קורה שם. אולי בורקסים שם, אולי אינטימיות שקטה יניב הזקן, אוכל בצלחת שלה, שומע צחוקה, לומד את הרגל שלה להסתיר פה. הלב נעשה כבד. תחושה בלתי מוכרת.
עזב כשקפא מקור.
בדצמבר במסיבת סוף שנה לא היה נעים לברוח, אז הגיע. עמדה שם תרצה, מהחשבון, גרושה, בגילו, לא קרובה במיוחד, בדרך כלל. הערב יצא שהסתובבו יחד, צחקה, סיפרה סיפורים, הוא לא צחק בלב, אבל חייך, היא רשמה את מספרו: “אם תשתעמם”. לא התקשר. לא הטעם.
לקראת השנה, היה משהו מוזר: כתב לה הודעה ארוכה ארוכה. תיאר איך בעצם הבין, שכל השנים לא היו מבוזבזות, שהוא השתנה, הזכיר את ים המלח, את הפחד ההוא על היד. כתב שגם היום הטבעת אצלו במגירה, חושב עליה מדי יום.
ענתה רק למחרת: “נעם, קראתי כל מילה. הכל נכון, טוב שהבנת, זו עבודה שלך מול עצמך, לא איתי. טוב לי שנעשה לך ברור יותר. לאן לחזור אין לי וגם אין למה. תחיה בטוב.”
תחיה בטוב. שלוש מילים לא עוינות, לא קרות, פשוט סגירה.
ינואר הלך בערפל. עבד, אכל, צפה בערבים, שכח מה. פעם התקשר לאורי חבר ותיק מהטכניון, גר בהרצליה, נשוי בפעם שנייה, שלושה ילדים משני נישואין, גישה פילוסופית. נפגשו בפאב, אורי הקשיב כהרגלו, נעם שפך את הסיפור מהרגע הראשון.
לבסוף אמר אורי:
תראה, עשר שנים אכלת אצלה ושילמת אולי פעם, לא תמיד. עכשיו אתה מופתע שביקשו ממך לקום מהשולחן.
זה לא מצחיק.
לא מתכוון לצחוק. זאת המציאות.
מה עכשיו, להפסיק?
מה אתה עוד יכול? כבר לא רלוונטי. הכי קשה כשמאוחר מדי. לא כי זה אסון, אלא פשוט כי זה נגמר.
שתק.
היא אישה טובה פגשתי אותה פעמיים בשנה שעברה, הביאה עוגה, אמרתי לעצמי איזה בסדר. מה אני אומר לך לא ללכת. לא להתקשר. תן לה חיים. היא חיה. תתחיל לחיות גם.
אחרי הערב חזר עם המילים אורי מהדהדות “נגמר”.
פברואר צהריים, חצות העיר, הוא רואה אותם. סתם בטעות רותם ויניב, ניצבים ליד חלון חנות ספרים, היא מצביעה ומתבדחת, הוא נכון, אוזן קשבת. לא מתחבקים, לא יד ביד פשוט יחד. צפה מרחוק, לא הרגיש נעים.
עברו פנימה. עמד רגע אחר כך פנה בכיוון השני.
משהו השתנה בתוכו. לא נשבר, רק זז. כמו סלע שנים רבות במקומו, זז החלל סביב משתנה.
חשב על הצחוק שלה, הפעם בלי היד לסכך, לראשונה ראה אותה כך. עשר שנים לא אמר לה פעם שניה: לא צריך, השיניים יפות. יניב כנראה אמר, או הסתכל מספיק נכון.
זה העניין, הבין לא שמישהו טוב יותר. שמישהו מאפשר לך להיות יותר עצמך. ומישהו אחר, בלי כוונה, דווקא פחות.
האמין שהיא מחכה לו. היא חיכתה לעצמה. עד שהייתה אמיצה לבחור אחר.
סיפורים כאלו נראים בנאליים הוא לא העריך, היא הלכה, הוא התעורר. אבל בפנים, הם חיים של מישהו. רגעים חיים, ריחות של בורקס, מילים נאמרות ולא נאמרות.
בני זוג לא נגמרים לרוב כי מישהו רע. נגמרים כי הם לא באותו המקום. הוא חשב שהם יחד. היא ידעה שהיא לבד. זה פער, תהום.
השיפוץ בדירה הסתיים באפריל. מטבח חדש, ארונות, תאורה, שולחן בהיר. הניח עציץ, לא יודע איזה, קנה כי אהב את הירוק. השקיה פעמיים בשבוע לא מת. כלומר, כנראה גם הוא לא מת.
באפריל התקשר עמית.
אבא, מה אצלך?
טוב. שיפוץ עשיתי.
סוף סוף.
הגיע הזמן.
די, אולי נבוא כולם במאי? הילדים, מיכל, נישן אצלך.
בואו. בשמחה.
בטוח?
בטוח, עמית.
דיברו על כרטיסים. אחר כך הבן העיר:
אבא, השתנית לטובה. נהיית רגוע, משוחרר.
למה?
פעם תמיד הזדרזת, שיחות קצרות, עכשיו רגיל, דיבור טוב.
לא ענה. פעם ראשונה, אולי, משהו אחר מתחיל. לא אושר, זו מילה רועשת מדי. התחלה מסוימת של משהו חדש.
רותם לא ידעה. יניב לא ידע. הם חיו חייהם.
במאי נסעו לדירת אחיו של יניב בצפון שבועיים בין שדות ושקט. בפעם הראשונה היא נטעה מלפפונים בגינה. יניב הסתכל עליה מזיעה, כפופה, יפה, היא חשה את מבטו.
מה?
אני מביט בהשתאות.
היא חייכה, חזרה לאדמה. בערב ישבו במרפסת, ריח אדמה, ציפורים במרחקים. מזג לה תה, קלתה אותו בידיה, שתקו.
יניב,
כן.
טוב לי.
הביט בה.
גם לי.
לא היה צורך להמשיך.
איך נפרדים מהעבר? לא שאלה של שיטה, אלא של רגע. היא לא ניסתה. פשוט הניחה לזה כשמשהו נוכחי נכנס כשיש היום, האתמול הוא רק סיפור שסיפר אותך עד כאן.
נעם לא ידע מהמלפפונים. בערב שבת החזיק את הנכדים בבית שלו, הלכו לגן חיות, מיכל אמרה לא לתת גלידה כן, נתן. בערב האחרון ישבו, עמית, מיכל, על המטבח החדש.
אבא, לא בודד לך?
אני לבד אבל עם עצמי.
אותו דבר.
לא. יש הבדל.
עמית שתק, הנהן.
הייתה מישהי רותם. עשר שנים. לא טיפלתי נכון.
עמית שאל:
אתה מתחרט?
נעם חשב.
כן, אבל לא כדי להחזיר. אני מבין מה הפסדתי. זה לא אותו דבר.
עמית הנהן. ניקו את הכלים. כיבו את האור.
באותה שעה רותם נרדמה בביתה הכפרי, יניב לצידה. אוויר לילה חם נכנס מהחלון. חלמה משהו בהיר, לא זכרה מה. לפנות בוקר קמה ראשונה, לקחה את ספל הקפה, יצאה למרפסת, כרכה את הידיים סביב, הרגישה הנה זה. לא הוא, לא מישהו. התחושה. הנה אני. הנה בית.
לא חשבה על נעם. בכלל. אולי, לראשונה, לא בבוקר. לא מחוסר אכפתיות. פשוט זהו.
ובאותו בוקר, נעם קם מוקדם, עשה קפה, ישב מול אדן החלון. הנכדים עדיין ישנים. מאי בחוץ, ירוק וער.
שלף את הקופסה מהחלוק, פתח, הביט בטבעת.
החזיר למגירה, נעמד. עמד ליד החלון.
העץ ירוק, הוא עדיין לא ידע את שמו.
עמד והשקיף על הרחוב, בלי לחשוב על שום דבר, או על הכול בבת אחת, כפי שקורה רק בחלומות מוזרים, בבוקר של מאי בישראל לבד, אבל לא בודד, או בודד, אבל לא באמת לבד, ואולי אי אפשר לדעת מה הלאה, אבל בטוח שיש עוד המשך.
צעקה מהחדר השני נכדים התעוררו.
סבא! סבא, איפה אתה?
פה, ענה. כבר בא.
והלך.
