הטבעת שהתעכבה
חבל שבאת, נועם. כבר אין מקום כאן.
היא עמדה בפתח הדלת, ולא זזה. לא מתוך רצון להיות אכזרית, פשוט הפתח היה צר והיא מילאה אותו, ואפשר היה להרגיש בכך איזו אמת פשוטה, שאותה באותה שנייה נועם עוד לא קלט.
הוא הגיע עם פרחים חמישה-עשר חרציות לבנות, עטופות בנייר מלאכת יד מהחנות ליד רכבת ההקלת בירושלים. המוכרת שאלה: “למה זה?” הוא ענה: “שיחה חשובה.” היא הנהנה, ודחפה לו ענף הדס קטן בלי לקחת כסף. חשב שזה סימן טוב.
עכשיו עמד נועם בדירה הישנה, קומה שלישית ברחוב קטן בגבעתיים, עם החרציות ביד, ובהה בתמר. עליה היה חלוק בית כחול, עם פרחים לבנים עדינים, השיערה מורמת לא באלגנטיות אלא באופן הכי ביתי שיש. ילדה-אישה ישראלית רגילה ביום ששי, לא מחכה לאורחים או אולי כן, רק לא לו.
אפשר להיכנס? לפחות לדבר.
אין על מה לדבר, נועם.
זו לא הייתה שאלה, אלא קביעה. עייפה וסופית, כמו חלון סגור בליל חורף גשום בשפלה.
מעמקי הבית העלה ריח פשטידות. לא סתם אפייה אלא אותן פשטידות תמריות שידע מהרגע הראשון עם כרוב וביצה, כאלה שתמיד בישרו משהו חמים, מוכר. כמה פעמים נכנס בזה הריח, עד שכמעט הפך לו לרפלקס: פשטידות, סימן שבבית טוב, שמחכים לו. והיום? הוא רק עמד מולו, לא בשבילו.
מאחורי תמר, המסדרון המבריק באור צהוב רך. מהמטבח נשמע קול גברי:
תמרי, לשים את הטיימר לחמש דקות או לעשר?
תמר הטתה ראש:
לעשר, רפי.
רפי. איזה רפי עומד לה במטבח ושואל על טיימר של פשטידות. לראשונה החזיק נועם פרחים צוננים ממש בידיים.
הוא לא זכר איך ירד למטה. רק שפסע במדרגות, לא חיכה למעלית, ספר רמות שלושים ושש מדרגות, שלשה מעברים של שתיים-עשרה. בחוץ היה שתיים מעלות, וגשם עדין כמעט בלתי נראה. התיישב ברכב, הניח את הפרחים מאחור ובהה בוישר קדימה, טיפות נוסלות על השמשה.
שלף מהמעיל קופסה קטנה, קטיפתית, כחולה כהה. פתח טבעת פשוטה, זהב ומשובצת יהלום קטן, לא זול. בחר בזהירות, התלבט שעתיים בחנות התכשיטים בדיזינגוף סנטר, מדד שוב ושוב, התיעץ במוכרת.
סגר מחדש את הקופסה. החזירה לכיס.
עשר שנים. עשר שנים שהוא מכיר את תמר. הכירו כשלה הייתה ארבעים וארבע ולו ארבעים וחמש, במפגש חברים סתמי, מישהו ששלף אותו למסיבת חברה שלא רצה לבוא אליה. תמר אז הייתה רואת חשבון, עוד נשואה, אבל ממש ביציאה. בעל שותה, לא דרמטי, אבל קבוע, והיא כבר שמונה שנים מושכת עגלת השקטה הזאת. הוא מצא אותה ליד החלון, כוס יין בידה, משהו בה שמשך בלי שאפשר להסביר. לא יופי הייתה יפה; לא סטייל. איזו ת dignity שקטה.
הוא פתח איתה שיחה. דיברו שעתיים, בזמן שכולם סביב רקדו ושתו. צחקה בשקט, מכסה את הפה כאילו רק ממבוכה ישנה מימי בית ספר. אבל היו לה שיניים מושלמות, ישרות, והוא אמר לה את זה, והיא הסמיקה.
חצי שנה אחרי התגרשה. תוך שנה הם כבר… היו נפגשים. לקרוא לזה זוגיות? תלוי איך מגדירים.
נועם היה לבד כבר שבע שנים לפני כן. גירושין, בן בוגר בתל אביב, דירה, רכב, עבודה מהנדס תכנון, מתפרנס בכבוד, לא מודאג ממשהו. המפגשים עם תמר הפכו להרגל חם ושלו. בא מתי שרצה, הייתה תמיד שמחה בו. הלך כשנמאס, לא עצרה אותו.
פעם, שלוש שנים אחרי, שאלה בזהירות:
נועם, אנחנו בכלל בדרך לאנשהו?
הופתע מהשאלה, כאילו עף עליו גשם פתאום ביום קיץ חם. משך כתפיים “אנחנו הרי יחד.” וגם היא הנהנה. או עשתה את עצמה. הוא חשב שהכול ברור.
בחיים לא עשתה סצנה. לא בכתה לידו. לא דרשה כלום. אפילו כשנסע לדוג בכנרת עם חברים לשבועיים, לא טלפן, חזרה קבלה אותו בחיוך, האכילה, שאלה רק על הדגים.
רק עכשיו, ברכב, עם שמשה רטובה, הבין את הפשטות שלא מדובר בכניעה, אלא בסבלנות מסוג אחר. מישהי שמביטה, אוספת, מחשבת. לאט, בדייקנות. כי למה למהר כשחמישים עברו וכבר ראית הכול?
לקח סיגריה. הפסיק לעשן לפני חמש שנים, אבל היום מצא קופסה ישנה שלוש סיגריות בתוכה, מעוכה. עישן והביט באור הצהוב מחלון הקומה השלישית.
בבוקר התקשר.
צריך לדבר.
כבר אמרת כל מה שצריך במשך עשר שנים. וגם אני אמרתי את שלי, אתמול.
תמר, חכי רגע. לא סתם באתי. הבאתי טבעת. רציתי להציע.
שקט. שניות נעצרות. חשב שנפלה השיחה.
את שומעת?
שומעת, נועם. כל הכבוד לך. באמת. אבל זה כבר לא צריך.
למה לא צריך? אני רציני. קניתי טבעת. באמת חשבתי על זה.
ברור שאתה רציני. זו בדיוק הבעיה.
ניתוק רגוע, בלי כעס, רק קליק רך.
התקשר שוב לא ענתה. כתב: “תמר, נפגש רק פעם אחת? פשוט לדבר.” אחרי שעתיים ענתה: “לא, נועם. לא כרגע”. ש”לא כרגע” הזה, הוא שמר כתקווה. טעות שלו, כמובן.
בחנות התכשיטים הציעו החזר תוך שבועיים. לא החזיר. השאיר בקופסה במגירה. מדי פעם פתח, הביט. למה? גם הוא לא יודע. לבדוק היה.
עבר שבוע. שלח פרחים. שליח הביא לבניין בו עבדה, זר גדול יקר, כרטיס: “סליחה. יש מה להציל.” קיבלה, לא התקשרה. שמע מחברה שהניחה את הזר בווזה, אבל פניה נותרו שלוות.
שלווה. אי של התרגשות, אי של עצבנות כלום. שלוה מוחלטת.
זה שיגע אותו. התרגל תמר שונה זו שמסמיקה, זו שמבשלת קובה סלק בלי שיבקש, זו שטרחה להביא תרופות באוטובוס מחיפה כי שמע בטלפון שהוא חולה.
תמר שאהב לא יכולה כך. לסגור דלת, לעמוד יציבה, לדקלם שורות קצרות וקרות. משהו קרה לה. אולי זו בכלל לא היא בתוך החלוק הכחול, אולי אמתית התחבאה בפנים וממתינה שיילחם עליה.
התחיל באמת להילחם.
שלושה שבועות אחרי תפס אותה ליד הכניסה. הייתה ערב, חזרה מהסופר עם שקיות כבדות. קפץ לעזור, חטף מהידיים, לא הספיקה להימנע.
עזוב, בבקשה.
אשא בשבילך, זה כבד.
עזוב, נועם.
שחרר. עמד ובהה בה כשהיא מפרפרת לבדה, נסחבת ללובי, ואז זרק בגב:
אני מתגעגע. את שומעת? באמת מתגעגע.
נעצרה ליד המעלית. לא הסתובבה, אמרה לקיר:
עשר שנים שמעתי אותך לא מתגעגע. סע הביתה.
המעלית נפתחה, נכנסה. הדלתות נסגרו.
נותר לעמוד בלובי הקר, מקפיא, עם דפיקות קשוחות בלב. חשב שהיא אכזרית. שהיא נוקמת. שהיא לא מבינה שהוא השתנה. שהוא מוכן.
לא ראה שזו לא נקמה. זוהי מתמטיקה. חשבון פשוט, שסיכמה בראש במשך השנים, וביום אחד סיימה את החיבור.
נועם גדל ברמת גן, במשפחה ישרא-סובייטית רגילה. אמא מורה, אבא פועל תעשייה. ארבעים שנה זוגיות באותו דפוס: האישה מחכה, האיש הולך-בא, חוזר לחיק המשפחה. לא כעס, פשוט חשב שככה זה. נשים מחכות. גברים מסתובבים. כמו אבא. כמו השכן. כמו דוד צביקה.
עם אשתו הראשונה, איריס, נגמר בדיוק הפוך: היא לא הסכימה לחכות. רצתה נוכחות, זמן, שיחות. היה קשה, ריבים. חמש שנים אחרי אמרה: נמאס להיות לבד ב”ביחד”. הלכה. הבן עידן היה קטן. המשיך להציק בבטן.
עם תמר היה נוח כי לא דרשה. כביכול.
אבל דרשה, לא במילים. דרשה בלהיות, בלחום, בפשטידות, בביקורים, בציפייה שיבין, שיבחין, שיגיד: “הבנתי, תמר. תישארי”.
לא אמר. עשר שנים לא.
פעם אחת, לפני שש שנים נסעו לאילת. זה היה החופש הראשון וגם אחרון. דירה משותפת, ים, ארוחות במסעדה, יונה. משפחתיות, לכל אחד הרגיש קצת שונה. היא פרחה, צחקה מכל הלב, ובפעם נדירה אחזה בידו במדרחוב, בלי לשאול רשות. לא משך את היד, אבל הרגיש שזה יותר מדי. יותר מדי רשמי.
אחרי שחזרו הכל חזר לדפוס הישן. בא פחות, אחר-כך עוד פחות. היא לא שאלה כלום.
הוא חשב: איזה יופי, בת זוג טובה. לא דורשת, לא תלך לשום מקום.
את רפי פגשה לפני שנה וחצי לא באפליקציה, אלא בדשא אצל חברה, מירה. עזר לאיזה תיקון גג, חבר של גיס של מירה רווק, אלמן, עובד תעשיה במפעל באזור. בן חמישים ושתיים, לא גבוה, בלורית, ידים גסות, דיבור איטי. לא יפיוף, לא מבריק פשוט מישהו שיודע להקשיב, להרגיש אותך חשוב, לשבת בשקט.
מירה אמרה, רפי שאל עליה שלוש פעמים, בעדינות. לא לחץ. רק התעניין: “החברה שלך בסדר? לבד?” מירה, שתמיד עשתה את הדיוק, סידרה אותם שוב ערב עם שולחן, קראה לשניהם, הכול בטבעיות.
שלוש שעות שיחה. החזיר אותה ברכב הביתה. לפני שנכנסה:
אפשר להתקשר אלייך לפעמים?
שנייה התלבטה. בכל אותה שניה חזרה כל עשר השנים עם נועם בראש. אמרה: “אפשר.”
זה היה לפני ארבעה-עשר חודשים.
נועם שמע על רפי ממירה במקרה. בבית המרקחת. דיברה, התבלבלה, אמרה קצת יותר מדי. הוא הקשיב והיה בתוך ערפל. יצא, עמד במדרכה זמן רב.
שם נגע בו משהו אחר לגמרי. לא קנאה, אלא תחושת זרות כאילו חזר לדירה וגילה שהמנעול הוחלף.
שם קנה את הטבעת.
מעשה מוזר שלו בד”כ לא פועל כאימפולסיבי. עכשיו הבין שהוא מאבד. לא תיאורטי ממש כאן, תמר האמיתית עומדת להחליק ממנו. עם הפשטידות, החלוק הכחול, הגיחוך בשקט במטבח.
קנה טבעת. חשיב שעוזר.
הגיע אליה. פתחה את הדלת. “חבל שבאת, נועם. אין מקום”.
ואז ריח הפשטידות לא בשבילו.
אחרי אותו ערב ליד הבניין החזיק מעמד שבועיים בלי להתקשר. ואז כתב. ביקש פגישה בבית קפה מקום ניטרלי, מבטיח לא לבכות. “שבת, בארבע. קפה ‘תחנה ראשונה’.”
הגיע עשרים דקות מוקדם מדי. ישב ליד החלון, תה, אחר-כך שוב קפה, מתוח ולא מוציא או לפחות כך נדמה לו.
היא הגיעה דקה בדיוק. במעיל בורדו חדש, שתלים פתוחים, עגילים משובצים ענבר. נראתה טוב. לא מבליטה, לא עולצת פשוט טוב, כמו מי שזה עתה מצאה שיווי משקל.
הזמינו קפה. דממה.
רצית לדבר, נועם דַבר.
תמר. רציתי שתדעי. לא הגעתי אלייך עם טבעת מפחד או מייאוש. הגעתי כי הבנתי שאני רוצה אותך.
הביטה עליו, ידיה אוחזות בספל.
אני מאמינה שאתה באמת חושב ככה עכשיו.
לא חושב. יודע!
נועם, עשר שנים היית בטוח שאשאר. וזה היה נכון. נשארתי. חיכיתי. לא לחצתי, לא ביקשתי כלום, מתוך אמונה שמי שלוחצים אותו בורח. שיום אחד תבוא לבד. לא באת. עכשיו חיכיתי למישהו אחר.
מי זה בכלל? רק שנה וחצי? מכירה אותו באמת?
ארבעה-עשר חודש.
אבל אותי עשר שנים.
הטתה ראש, התנועעות ישנות.
מה שגיליתי בארבעה-עשר חודשים האלה? שלדעת מישהו ולחיות עם מישהו זה שני דברים שונים. אותך אני מכירה. עם רפי אני חיה. יום יום. זה אחר.
שקט. לבסוף אמר:
את אוהבת אותו?
היסוס.
אני רגועה לידו. אין למה לחכות. לא בודקת אם יתקשר, לא מנחשת מתי יבוא, לא מפחדת לפתוח פה לצחוק. פשוט נמצאת הוא איתי, כל יום.
זה לא תשובה.
זו כן תשובה. זו רק לא זו שציפית לה.
הוא הביט החוצה. חולפים אבות, עגלות, כלבים. שבת סטנדרטית במרכז. החיים בזרם חולף.
מה לעשות? אמר בשקט.
כלום, נועם.
למה?
הניחה כוס, הביטה לו בעיניים בלי הרמת קול או שמץ של שמחה לאיד.
למה שמה שאי אפשר היה עשר שנים, יתמלא בשבוע? אני עייפה. לא ממך מהמצב. עשר שנים הייתי אצלך על הספסל. לא שאלת. אני איפשרתי גם באשמתי. עכשיו אני בוחרת אחרת.
הקשיב. לא כאב מהמילים כאב מהאמת. בדיוק שבא, פוגע. אין דרך לעצור.
ישבו עוד, שתו. דיברו סתם על הגשם, על השיפוצים בעיר. עזרה לה במעיל, בכוחו הישן. לא דחתה, אבל מגע התנועה היה של דף אחרון בספר.
ביציאה אמרה:
אתה איש טוב, נועם. פשוט לא שלי. כבר לא שלי.
יצא בעקבותיה, ראה את המעיל הבורדו דוהר ברחוב האפור של נובמבר.
לאחר מכן הגיע שלב “המעורפל”. בעבודה הכל תפקד. פרויקט הסתיים, המנהלים החמיאו בפנים הכול רחש. לא כאב רעש סטטי שלא נגמר.
התקשר כמה פעמים לעידן, הבן מהנישואים הראשונים שגר בגבעתיים. איש מחשבים, משפחה, שני ילדים. לא סיפר על תמר לא מחביא, פשוט לא היה איך להסביר.
פעם, נובמבר:
אבא, מה איתך? אתה נשמע מוזר.
כלום, עונה.
הקול שלך מוזר.
סתם, גשם עייף.
לא לחץ הבן. דיברו על הנכדים, הכדורגל, סדרה כלשהי. סיום קצר. נועם נשאר בוהה במטבח.
בליל אחד נסע לדירתה, בלי סיבה. פשוט רצה לנסוע, כמו שנוסעים בלי יעד. חנה ממול, צפה בחלונות השלישיים. אור חמים, וילונות, חוש שקט. כנראה פשטידות עכשיו. או ארוחת ערב. רפי עם הידיים הגסות יושב ליד השולחן שלה, לועס בכפית שלה, שומע אותה מצחקת בקול.
הרגיש זר. תחושה לא מוכרת.
עזב רק אחרי שקפא מקור.
בדצמבר היה ערב-חברה. הלך מחוסר נוחות להיעדר. שם הייתה מיכל עמיתה מהעבודה, גרושה, בערך בגילו. לא חיבב, לא שנא. ישבו יחד, שוחחו קלות. מיכל היתה אנרגטית, חדה, סיפרה בדיחות. לא היה לו מצחיק חייך שלא יישמע מוזר. היא נתנה לו טלפון: “תתקשר אם משעמם”. קיבל אבל לא חייג. לא עליה, פשוט לא רצה להתחיל.
בסילבסטר שלח לתמר הודעה ארוכה שלושה עמודים כמעט. על תובנות, על עשר השנים שלא היו לשווא, על השינוי. הזכיר את אילת, את אחיזת היד במדרחוב: אז פחד, עכשיו מצטער. סיפר שהטבעת במגירה, שחושב עליה כל יום.
ענתה. לא מיד כעבור יממה.
“נועם, קראתי כל מילה. הכל נכון וזה חשוב שהבנת. אבל זה תהליך שלך, לא שלי. אני שמחה ששלך בהיר, באמת. אין לי למה ולאן לשוב. תחיה טוב”.
תחיה טוב. שלוש מילים בלי נוקשות, לא בקור, אלא פשוט סוף רגוע.
ינואר עבר בווליום עמום. הלך לעבודה, אכל, צפה בטלוויזיה, לא שם לב במה. פעם התקשר לירון, חבר ותיק מהצבא. ישבו בפאב דרומי, שתו בירה, נועם סיפר הכל. ירון רק הנהן.
מה אגיד לך, נועם. עשר שנים אכלת חינם עכשיו מגרשים מהמסעדה ולא מבין למה.
לא מצחיק.
לא צוחק. זה המצב.
מה המשך? להפסיק לעשׂות?
מה כבר אפשר? כבר עשית הכול. מאוחר. בחיים, הכי קשה כשהמאוחר מתברר כנכון. לא טראגי פשוט הזמן הלך. בלתי הפיך.
נועם שתק.
היא טובה, הוסיף ירון. פגשתי פעם, הביאה סלטים. חשבתי בחורה מה-סוג-הנכון.
למה לספר?
הרי ביקשת עצה. הנה אל תתקשר, תן לה לנשום. אולי סוף סוף היא באמת חיה. תתחיל גם אתה.
שילם על הבירה, הלך הביתה. חשב ברטט: “בלתי הפיך”. מילה חריפה, אבל דייקנית.
פעם, בפברואר, ראה אותם. בצהרי יום, עבר בשינקין. היא ורפי עמדו מול חלון חנות ספרים. היא הצביעה, דיברה, והוא מאזין, ראש מוטה. לא נוגע בה, לא חיבוק. פשוט עומדים מדברים, כמו אנשים שטוב להם יחד.
נעצר ליד עמוד, ארבעים מטר. לא הרגיש שהם רואים. הסתכל רק על הצחוק שלה. פתוח, בלי כף יד על הפה. פעם ראשונה ראה אותה כך. כנראה רפי אמר משהו, שוב פרצה בצחוק. המשיכו פנימה.
נועם נשאר עוד דקה, הסתובב והלך.
זה הרגע שהרגיש משהו מתנדנד בנפשו. לא נשבר או התרסק זז. כמו אבן ששוכנת זמן רב, ופתאום חושף אדמה חדשה מתחתיה.
צעד בתל אביב חורפית, חושב על הצחוק שלה חשוף, אמיתי, בלי כיסוי. עשר שנים לא העז לומר לה שאינה חייבת לחפות, שיש לה שיניים יפות. אמר בהתחלה ושכח. כנראה רפי אמר. או סתם הביט בצורה הנכונה.
הנה, זה מה שקלט. העניין הוא לא מי טוב יותר. אלא מי עושה את השני יותר הוא עצמו. או, בלי לשים לב, מצמצם אותו.
כל השנים חשב שתמר מחכה לו והנה מסתבר: היא חיכתה לעצמה. חיכתה עד שתהיה אמיצה לבחור אחרת. ואז בחרה.
סיפורי חיים תמיד נשמעים נדושים. גבר לא העריך אישה עזבה הוא מתחרט. נדוש, אבל כל בנאליות מכילה עשר שנות חיי נפש. ריחות של פשטידות, ימי שישי, מילים שנאמרו ולא נאמרו.
יחסים זוגיים נשחקים, לא מהאדם, מההמתנה הבלתי נגמרת. היא התעייפה מהחכות למוצא פיך. הוא לא שם לב. לא זדון חוסר תשומת לב. לפעמים זה הרס לא פחות מבגידה, פשוט איטי יותר.
יעוץ היה אומר: “נמנעת ממחויבות כי פחדת. לא היא אתה. כי אם תיקח אחריות וזה לא יעבוד זו כבר תאונה שלך.” אבל נועם אף פעם לא אהב פסיכולוגים.
מרץ בא רטוב, זועם, רחוב חלקלק, שלוליות. נועם בנסיעה עלה במחשבות: “אם אני כבר פה, למה לא לשפץ את המטבח?” שנים תכנן ולא עשה, כי בשביל מי? ועכשיו למה לא? הרי זה לעצמו.
אסף בעלי מקצוע.
אהבה וזמן קשורים הרבה יותר משנדמה הזמן שאתה מבזבז על מישהו הוא האהבה שלך. לא מלים, לא מתנות, לא טבעת הזמן. והוא חד כילד אי אפשר להחזיר אותו. תמר בזבזה עשר שנים. חשב שלא הפסידה הרי פשוט חיה. אבל לא. יכלה לחיות אחרת עם רפי, עם עצמה.
האושר שאישה כמו תמר מוצאת אחרי חמישים זה לא מזל, זו עבודה. בחרה, ברגע שקט, להניח. לא ברעש, לא בדלת טרוקה, רק בשקט, בתוקף. בחרה את עצמה, לא מתוך אגואיזם אלא כבוד לאפיקי הזמן שלה. זו חוכמת נשים של ממש לא חוכמת סבלנות: חוכמת קץ.
קשר נגמר לא כי צדק רע. כי שניהם לא הופיעו לאותו מקום. הוא חשב אנחנו יחד. היא ידעה היא לבד. זו הייתה התהום.
לפסח כבר גמר שיפוץ מטבח חדש, שיש בהיר, תאורה עדינה. פתאום דירה אחרת. קנה עציץ ירוק ושם על אדן. לא ידע מה, אבל נראה נחמד ליד הדעוך. השקיה מדי יומיים. העציץ לא מת.
באפריל התקשר עידן:
אבא, מה שלומך?
הכל בסדר. סיימתי שיפוץ.
די, סוף סוף!
הגיע הזמן כבר.
תקשיב, אנחנו נוסעים אליך במאי. כולם. בסדר?
נועם שתק רגע.
תבואו. יש מקום.
בטוח לא מפריע?
עידן, תבואו. אשמח.
דיברו רכבות ובילויים. ואז אמר עידן:
אבא, אתה קצת שונה. לטובה.
איך שונה?
לא יודע. רגוע. פעם היית קצר, עסוק, עכשיו רגוע.
נועם לא ענה. שתק. אחר-כך בילה במטבח החדש, שתה תה לבד, חשב אולי זו ההתחלה של משהו. לא “אושר”. אבל התגלגלות חדשה.
תמר ורפי על הדאחה לא ידעו מזה. שניהם חיו.
במאי נסעו יחד לצימר בגליל. שבועיים של שקט, אביב, נוף. תמר, לראשונה בחייה, שתלה עגבניות בידיים. רפי ישב, הביט, אמר: “מה יפה את.” היא חייכה, המשיכה בעבודתה. כתפיה התרככו.
בערב, על המרפסת.
רפי.
כן.
טוב לי.
גם לי.
ולא אמרו עוד. לא היה צורך.
איך עוזבים עבר זה לא בתכנון. זה קורה במשהו אמיתי. כשיש היום, האתמול הופך רק לסיפור שהוביל לכאן לא לכאב, לא לאשמה, ולא לחוב.
ועל עגבניות, ומרפסת בצפון, נועם לא ידע. ולא על הלילות. הוא במאי אירח בביתו את עידן ומשפחתו, לקח נכדים לגן חיות בירושלים, קנה להם גלידה בניגוד למה שמירי אמרה. עידן הביט באבא ראה בו משהו רך, פחות סגור.
בסיום השבוע, בערב פסח, ישבו יחד במטבח החדש, נכדים ישנים.
אבא, לא קשה לבד?
אני לא לבד. אני סולידי.
זה אותו דבר.
לא, עידן. זה שונה.
הבן שתק. הנהן.
טוב, אבא. הלילה טוב שלך.
נועם הביט במטבח חדש, לבן, עציץ ירוק. תמרNunca ידעה על המטבח הזה. רק על הישן. וקצת היה לו מוזר, ועצוב. מעט.
הייתה אישה, תמר. היינו יחד הרבה זמן. לא הייתי נכון.
עידן הנהן.
קורה.
קורה. עכשיו יש לה מישהו. איש טוב, אומרים.
אתה מצטער?
נועם חושב.
מצטער. לא כי רוצה להחזיר, כי מבין מה הלך לאיבוד. אלה שני דברים שונים.
עידן שוב הנהן. סיימו תה, הדיחו כוסות, כיבו.
ובאותו זמן ממש, תמר ישנה על מיטת ברזל בכפר בגליל, לצד נשימות שקטות של רפי. דרך חלון פתוח חודר אוויר לילה חמימה עם ריח עשב. חלמה משהו בהיר, לא זכרה מה. בבוקר קמה ראשונה, יצאה למרפסת, אחזה כוס תה לעצמה, והבינה: הנה זה. פשוט הנה. מה שחיכתה לו. לא מישהו, אלא התחושה המדויקת להיות בבית.
לא חשבה על נועם. בכלל. אולי לראשונה בבוקר לא חשבה עליו לא כי שכחה. לא היה כבר טעם.
באותו בוקר, גם הוא קם מוקדם, הכין קפה, ישב מול החלון. נכדים ישנים, מאי מלא ירוק. הוציא מהחלוק את הקופסה. קטנה, כחולה כהה, עם טבעת בפנים. הביט.
סגר, החזיר למגירה. הלך לחלון.
ועל אדן הירוק, העציץ שלא מת.
עמד, הביט החוצה, שתה קפה, לא חשב על כלום. ולא על מישהו. ולא ידע מה בהמשך. אבל ידע שיש בהמשך משהו.
מהחדר נשמעו קולות נכדים.
סבא! איפה אתה?
פה, ענה.
והלך.
