הטבעת על יד זרה
הטלפון מצלצל בדיוק כשדליה כבר לוחצת על כפתור מדחנה החנייה ביד אליהו. היא מוציאה את הנייד מהתיק, רואה את השם “אורי” על המסך, ולא עונה מיד. היא עומדת עוד רגע, מביטה במספרים מהבהבים על המדחנה, ואז עונה בכל זאת.
דלי, שלום. תשמעי, אני אתעכב. ישיבה נגררה, ואז עוד שיחה, את יודעת איך זה. אשאר הלילה פה, אחזור מחר בערב.
בתל אביב?
כן, בתל אביב. את הרי יודעת איך זה.
דליה יודעת. שלושים שנות נישואין לימדו אותה הרבה. איך הקול שלו נמתח כשהוא עייף. איך הוא עוצר רגע לפני “את הרי יודעת” כשהוא רוצה לחתום את השיחה. איך הוא אומר “כן” עם איזה קוצר רוח כששואלים אותו פעמיים.
אבל הפעם משהו היה שונה.
דליה מחזירה את הטלפון לתיק, מסתובבת ורואה את הרכב שלו. יונדאי כהה, שהיא זוכרת כל שריטה בו, עם שפשוף קטן בפגוש האחורי שהוא מבטיח שנתיים לתקן. המכונית חונה בקצה מגרש החנייה ליד הקניון. בדיוק פה, בעיר שלהם. לא בתל אביב.
דליה לא רצה. לא מתקשרת שוב. היא פשוט עומדת עוד דקה, מביטה ביונדאי, ואז פונה באיטיות למכונית שלה, מתניעה ונוסעת הביתה.
בבית היא שמה מים בקומקום, חותכת חלה, מורחת חמאה. מתיישבת לאכול, למרות שבכלל לא רעבה. בחוץ יורד גשם תל אביבי דק, נוקש על אדן החלון, והצליל נכון, תואם למה שהיא מרגישה.
או לא מרגישה. זו הבעיה.
היא מחכה לשיטפון לבכי, לכעס. אך בפנים שקט, קר, כמו חדר שלא חיממו חודשים.
למחרת היא מתקשרת לאחותה.
אלה לא עונה. מוזר, כי אלה תמיד הייתה עונה. תמיד, אפילו ברגעים הכי לא מתאימים, ועם ה”הלוו” המהיר והקצת מתנשף שלה. דליה מנסה שוב, ואז שוב. אחרי השיחה השלישית, מגיעה הודעה: “דל, קצת עמוסה. אדבר אחר כך”.
ה”אחר כך” הזה נמרח על שלושה ימים.
הן אף פעם לא שתקו זו עם זו כל כך הרבה. גם כשכעסו, ובודדות הפעמים שזה קרה, תמיד תיקנו ביניהן תוך יום. אלה צעירה מדליה בעשר שנים, וזה תמיד הורגש אלה אימפולסיבית, קלילה, יודעת לצחוק על עצמה ומתקשרת בשבע בבוקר לספר משהו שממש לא יכול לחכות.
דליה התרגלה לזה. התרגלה להפתעות של אחותה, לעוגה, לאנרגיה, למהירות, לרעש המבורך.
עכשיו, שלושה ימים של שקט.
דליה לא מחכה יותר. היא נזכרת שלפני חודש העבירה חבילה לבית היולדות ברחוב הרכבת. חברה, תמר, הייתה באמצע לידות נכדים, ודליה הייתה שליחה למשפחה. בדרך היא ראתה גינה קטנה עם שיחי חרוב ודקל ושאלה את עצמה כמה יפה פה.
למה דווקא בית היולדות? היא לא יודעת. משהו הסתדר לה בראש, שקט.
היא נוסעת לשם, יום רביעי, בסביבות הצהריים.
היא מחנה באותו צד של הרחוב, יושבת לרגע במכונית, סוגרת את המעיל, כבר חורף בתל אביב. אורית, עם זר פרחים קטן, יוצא מהדלת הצדדית. הולך מהר, כפוף יותר מהרגיל. דליה מסתתרת מאחורי העץ, מחכה שיבחין בה, אבל הוא נכנס חזרה.
אחר כך, אלה יוצאת מהכניסה הראשית עם אחות צעירה שמובילה עגלה. אלה צועדת לידה, אוחזת בעגלה, פנייה לא מאושרות, אלא מורכבות, עדינות, מלאות עייפות ורוך. כמו שמסתכלים על משהו מאוד אישי.
דליה מתקרבת.
דל, אומרת אלה. ידה מתוחה על העגלה.
שלום, אלוש.
הן שותקות. אחר כך אלה ממלמלת:
ניכנס פנימה. קר בחוץ.
בתוך חדר המבקרים ריח של מוסדות, חום לוהט ברדיאטורים. דליה מורידה מעיל, תולה, מתיישבת. אלה נשארת עומדת. האחות נעלמת.
ידעת שאגיע? שואלת דליה.
לא, אבל ידעתי שזה יקרה…
אלה לא מסיימת. משפשפת את הרקה ולפתע, בכעס:
דלי, זה לא מה שאת חושבת. זה פונדקאיות. בשבילך. רצינו להפתיע אותך, את הרי תמיד רצית ילד, וכשהרופאים בישרו על הבריאות שלך…
הבריאות שלי, דליה חוזרת, לא שאלה, רק חזרה.
כן. בגלל מה שהרופאים אמרו. שאת כבר לא יכולה. אז אורי ואני החלטנו… שאני אלד בשבילכם.
אלה. דליה מרימה יד. אלה שותקת. אני רואה את טבעת של אמא.
אלה מורידה עיניים. על קצה האצבע טבעת זהב עם אבן גרנט כהה, ישנה, עם חריטה. הטבעת שנשאו פעם בשנה, כל אחת בתורה. בשלוש השנים האחרונות היא אצל אלה, אבל בשנה שעברה אלה אמרה שאיבדה.
עכשיו היא כאן. על יד עמה עונדים טבעת נישואין.
אלה, לוחשת דליה. תני לי את המסמכים שאורי השאיר במזווה. ראיתי את התיקייה.
אלה לא עונה. בוהה בטבעת.
דליה יוצאת, מביאה את התיקייה לשולחן. בתוך דוחות מרפאת “בריאות פלוס”, על שם דליה שרגא שטרן. כתוב שם אבחון פוריות, אי אפשרות היריון, מסמך מלפני חצי שנה.
דליה לא הייתה שם מעולם. היא לא עשתה בדיקות כאלה בכלל.
היא מניחה את התיקייה. מביטה בה הרבה.
זה זיוף, היא קובעת.
אלה שותקת.
אלה, תסתכלי עלי.
אחותה מרימה אותה עיניים. יבשות, אבל משהו נשבר בהן.
כמה זמן זה נמשך?
אלה שותקת. לבסוף:
שבע שנים.
דליה מהנהנת. שבע שנים. כשאלה הייתה בת שלושים ושמונה, ודליה ארבעים ושמונה. כלומר, לאורי ולדליה היו כבר עשרים ושלוש שנות נישואין באותו שלב. בזמן הזה הוא מצא לו משהו מהצד עם אחותה.
היא לא שואלת עוד. לוקחת את המעיל, התיק, עוצרת ליד הדלת.
את טבעת של אמא את תביאי השבוע. אחרת אתלונן על גניבה.
ויוצאת.
בדרך הביתה דליה לא בוכה. מפעילה רדיו, שומעת משהו מטושטש. ברמזור עוצר לידה רכב שפורץ ממנו מוזיקה חזקה. היא חושבת שצריך לקנות תפוחי אדמה, כי נגמר לה בבית.
ואז חושבת ככה זה, שבע שנים.
אורי חוזר בערב. באה מוכן לשיחה קשה, כנראה אלה כבר עדכנה אותו. משאיר תיק, פושט מעיל, נכנס למטבח. דליה שותה תה, מביטה בחלון.
דלי, הוא מתחיל.
שב, היא אומרת.
הוא מתיישב. שותק. בסוף:
אני יודע שזה נראה…
אורי. תגיד לי מה האמת. בלי פונדקאיות. בלי מחלות. פשוט תגיד.
הוא שותק הרבה. משחק בקצה המפה כמו תמיד כשהוא עצבני.
באמת שבע שנים, הוא ממלמל. לא תיכננתי. זה פשוט
בלי “פשוט”. די.
הוא שותק. ואז:
הילד שלנו. כלומר, אני האבא. אנחנו רוצים להיות ביחד.
דליה מרימה את הכוס, לוגמת. התה כבר קר.
הילד שלך? היא שואלת. באמת?
הוא נעצר לשנייה, שתיים, ואז מהר:
בטח.
דליה מהנהנת.
מאוחר יותר, אחרי שהוא פורש לסלון והיא מסתכלת בתקרה, היא חושבת על ההשהיה הזו. על זה שהיא מכירה את אלה ארבעים וחמש שנה. על כך שלפני שנתיים אלה הייתה מאוהבת עד כלות בבחור בשם רועי, שעבד בבנייה, ועזב אותה ונסע מהעיר. אלה הייתה אז שבורה, שיחות ארוכות, בכי.
אחר כך נרגעה. דליה שמחה התגברה, טובה.
היא חושבת על זה, ועדיין לא מוצאת למה בדיוק. בבוקר היא מוצאת.
היא מתקשרת לאורית, חברה שעובדת קרוב לבית של רועי. מבקשת דרך אגב את המספר שלו “בגלל איזה עניין ישן”. אורית נותנת.
דליה לא מתקשרת. אבל למחרת, כשאלה באה להחזיר את הטבעת, הן יושבות שוב במטבח. דליה שואלת ישירות:
הילד של רועי?
אלה מניחה את הכוס רעש של תה שנשפך על השולחן.
מאיפה…
אלה. של רועי?
אלה פונה לחלון. שותקת. בחוץ אישה מטיילת עם כלב, גדול, לבן.
לא ידעתי שייסע, ממלמלת. כבר ידעתי על ההריון. והוא פשוט נעלם. לא ענה לי.
ואורי?
אורי… אוהב אותי. ורוצה לגדל את הילד כשלו. אמר שזה לא משנה.
דליה מביטה באחותה, בתלתלים, בפרופיל שלה, בטבעת שכרגע הניחה על השולחן.
יש כל כך הרבה מה להגיד. שאורי לא כזה גיבור אם בורח על גב של ילד לא שלו, שזה לא בדיוק אהבה, ששבע שנים של שקר לא נעשים יפים בזכות סיפור מסודר.
אבל היא לא אומרת. רק קמה, מפנה כוסות, שמה את הטבעת בכיס.
תלכי, אלה, אומרת.
אלה הולכת. מתמהמהת רגע כאילו מחכה, ואז יוצאת. אומרת “דלי, אני אוהבת אותך” ויוצאת.
דליה שומעת את הדלת. מוציאה את הטבעת, מניחה בכף ידה. מתנה של אמא, של סבתא בעצם שלוש דורות. אבן אדומה־כהה שזורחת באור.
היא עונדת את הטבעת על האמה. לא על קמיצע. ואז מתקשרת לאבא.
פיני עונה מיד.
דליה, מה קרה? הקול שלך…
אבא, אני צריכה לדבר איתך. אפשר לבוא?
בטח, תבואי מיד.
אבא גר באותה דירה ברמת גן בה גדלו. דליה מגיעה חצי שעה אחרי, פיני פותח דלת, מביט בה והולך להעמיד מים.
הם יושבים במטבח, אותו שולחן חדש, אותן צנצנות תבלינים. דליה מספרת בשקט, כמעט בלי דמעות. רק פעם אחת, כשהיא מגיעה לזיוף הרפואי, אבא נאנח כך שהיא נעצרת.
תמשיכי, הוא מבקש.
היא מספרת על המכונית, על בית היולדות, על הטבעת, על ההפסקה הקטנה בדיבור של אורי. על רועי, על הילד שלא של אורי. על שבע השנים.
פיני שותק אחרי שהיא מסיימת. בוהה בחלון. לוגם תה. לבסוף:
את יודעת שאורי עובד איתי. כבר שנה וחצי.
היא יודעת. הוא מוציא אותו מהחברה, בשקט, יש לו סיבה טובה, עורך דין יטפל, שיבדקו שלא לקח משהו. ואם כן יהיה דיון אחר.
דליה מביטה בו שבעים וחמש, שערות כסופות, ידיים בונות. הוא בנה את העסק בדיוק נגד הסיכויים.
אני לא רוצה שאבא…
זה לא בגללה, דליה, הוא חותך. הוא בחר.
ואז מוסיף:
לגבי אלה אני לא יודע מה להגיד. היא הבת שלי. אני אוהב. אבל מה שעשתה… קשה לי.
אין צורך שתנתק איתה, אבא.
זה כבר ביני לבינה. תדאגי לעצמך.
לדאוג לעצמה מרגיש מוזר. כל החיים טיפלה באחרים. בעל, בית, חברות, אלה. מחשבת שגרה הנהלה חשבונות בעסק קטן, בוקר עד ערב, רוגע קבוע.
עכשיו צריך להרכיב מחדש.
היא מתגרשת אחרי ארבעה חודשים. אורי לא מתווכח, מנסה פעם אחת לדבר על דירה, אבל לפיני יש כבר עורך דין מעולה, והנושא נגמר. הדירה נשארת אצל דליה בצדק, הרי אבא השקיע בבסיסה.
אורי עובר בנובמבר. אורז ביומיים. דליה לא נוכחת, הולכת לתמרה. כשהיא חוזרת, בודקת מדפים. יש חור איפה שהיו ספרים שלו שלושים שנה.
היא שמה שם עציץ פיקוס. נראה הרבה יותר טוב.
בדצמבר, כשכבר קר בעיר, דליה הולכת למרכז רפואי מכובד לא “בריאות פלוס” של הניירות המזוייפים. עושה בדיקות מקיפות. מחכה לתוצאות שבועיים.
הרופאה אישה צעירה, עיני עייפות-חכמות. מסתכלת על דליה, על התוצאות:
את בסדר גמור. בגילך, מצויין. אין שום בעיה, בטח לא בעיית פוריות.
דליה שותקת.
את שומעת אותי?
כן. תודה.
היא יוצאת. בחוץ שלג קל, אנשים עוברים ברחוב. אישה עם עגלה, זקן מטייל עם כלב דקל קטן.
דליה לוחשת לעצמה ככה זה. היא הייתה בריאה. אף פעם לא הייתה בעיה. הכל שקר. תירוץ, תסריט שאורי רצה לעצמו. בשביל להסביר למה החיים הולכים אחרת.
היא לא יודעת מה להרגיש הקלה? כעס? החמצה? הכול יחד.
והיא הולכת לאוטו, וחושבת על מאפייה.
זו הייתה חלום ישן מאוד, עתיק כל כך שהיא כמעט שכחה. בתחילת העשרים רצתה מקום קטן, ריח לחם וקינמון, לאפות מה שאוהבים.
אחרי זה הגיע אורי, הבית, העבודה, השנים והחלום שקע.
עכשיו הוא צף.
ינואר היא מתחילה לקרוא מחקרים, לשוחח עם אופים. מוצאת דרך מכרות אופתית שפועלת ליד בית דני, בשם ורדית. ורדית בת חמישים, אנרגטית, מקבלת את דליה לקפה ועוגת שמרים. מסבירה לה הכל שכירות, ציוד, אישורים, שקשה בהתחלה, אבל אחר כך זורם.
הכי חשוב לא לפחד, אומרת ורדית. כולם מפחדים. רק מי שלא מפחד, טועה.
דליה לומדת, מתעניינת. לספר לאבא הוא שותק ואז מציע:
צריך כסף?
לא, יש לי חסכון.
אני לא מציע הלוואה מתנה.
אבא.
טוב, אז תגידי אם צריך.
באפריל נמצאת חנות, קומת קרקע בבית בקריית אונו, פעם היה בית מרקחת. בעל הבית אדם קצת טרחן, אבל מסכים למחיר לא רע.
השיפוץ לוקח חודשיים. דליה באה כל יום, רואה איך המקום משתנה. קירות בצבע שמנת, מדפי עץ בהירים, תנור מקצועי. תמרה עוזרת בבחירת וילונות מתווכחות על גוון, צוחקות.
שם המאפייה בא בקלות: “הלחם של דליה”.
פותחים ביוני. דליה לא ישנה בלילה, מפחדת שלא תספיק בבוקר. קמה בחמש, נוסעת מוקדם, מכניסה את התבנית הראשונה. כשהלחם תופח והריח מתפשט, היא יושבת בפינה ונושמת לרווחה.
זה יום שמח ומבולגן. באים שכנים, באה תמרה, בא זקן עם כלב דקל קטן שלוקח כל פעם כיכר שיפון וכיסון כרוב. הכול נמכר מהר.
היא חוזרת מאוחר, עייפה, כואבת רגליים, קמח על הידיים והיא מאושרת. לא אושר של סרט, אושר שקט, עמוק.
היא ואלה אינן מדברות. דליה חושבת עליה לפעמים, מרגישה תערובת מוזרה של הכל. ארבעים וחמש שנה יחד לא מתבטלות.
אבל היא לא יכולה לדבר איתה. לא כעונש פשוט אין דרך להתחיל מחדש. לא הכול נדבך מחדש, לא הכול מתאחה.
אבא רואה את אלה. הוא מתקשר ואומר:
הייתי אצלה. הילד בסדר.
טוב, אומרת דליה.
היא בוכה.
אני יודעת, אבא.
אין דיון נוסף. פיני לא לוחץ, גם לא דורש שיתפייסו. הוא בא מדי פעם למאפייה, מתיישב על הבר מקריאה עיתון, שותה אספרסו.
דליה ממשיכה. לא באמת חושבת על אורי, לפעמים זיכרון חולף ארוחה, טיול, מזוודה שאבדה. עובר וחולף. היא לא מנסה להחזיק בזה, לא דוחה.
פעם אחת אבא מזכיר בדיקת חברה “מצאנו משהו. לא נורא, אבל לא נעים. הכל בשקט.” היא מהנהנת.
יש עוד דבר שלא היו לה ילדים. יכולה הייתה, הרופאה אמרה. שלושים שנה נשואה למישהו, שבמקום לבדוק יחד, פתח סיפור ותירץ על גבה.
זה כואב, חזק. בלילה, באמצע החזה.
אבל דליה למדה להכיר בכאב, לא להדחיק ולא לתת לו מקום ראשי. היה כאב זו האמת. הייתה אובדן. היו שלושים השנים עם התקוות. יכלו להיות אחרת.
ועדיין יש ריח לחם ביוני. הזקן עם כלב הדקל בא כל בוקר, לוקח אותו הדבר. תמרה באה בשישי, הן מרכלות מאחורי הדלפק. אבא יושב, שותה קפה, קורא עיתון.
יש משהו חי, אמיתי.
בסוף ספטמבר, שלושה חודשים מאז המאפייה נפתחה ודליה כבר מרגישה בבית, היא יוצאת ערב אחד לשאוף אוויר. יום ארוך ספק בא, תנור התקלקל, תור לקוראסונים, לחץ. היא עומדת ברחוב, מביטה בשמיים מחשיכים.
הוא עובר, מעבר למדרכה.
היא מזהה אותו בסימן, שנייה חולפת. אורי. זקן משנה לשנה, כפוף, עם עגלה קטנה, ילד בוכה. אורי מנענע ביד אחת, מגרד רקה ביד השנייה. פניו עייפים כמו שלא הכירה.
הוא מרים עיניים.
המבט שלהם נפגש.
שנייה, שתיים הילד ממשיך לבכות, הרוח נושאת עלים, צופר מכונית.
דליה לא מסיטה מבט. רק מסתכלת, מחייכת. לא אליו, לעצמה. חיוך שמגיע עם בהירות מוחלטת.
ואז פונה וחוזרת פנימה.
בפנים ריח של לחם, קינמון וקצת קפה. מאשה, עוזרת צעירה, אורזת שאריות.
הכל בסדר? שואלת מאשה.
בסדר, עונה דליה. נשארו עוגות?
רק שני פאי תפוחים.
שימי אחד בצד בשביל פיני, מחר אמר שיבוא.
דליה הולכת למטבח, תולה את הסינר, בודקת את השולחנות, המכונה שנרדמת, קופסאות התבלינים בשורה. הטבעת על האמה לוכדת אור ומשתקפת אדום-כהה.
היא מכבה, הולכת לעזור לסגור את הקופה.
גשם קל יורד. דליה סוגרת אחרונה את החנות, בודקת מנעול. עומדת רגע, מביטה בגשם, באורות בדירות ממול.
היא בת חמישים וחמש. יש לה מאפייה שמריחה קינמון, אבא ששותה קפה מדי בוקר, חברה שתמיד מגיעה, וטבעת של אמה.
יש עוד משהו, שמתחיל להיטהוות בתוכה, בונה קרקע. לא אושר ללא כאב פשוט חיים. אמיתיים, שלה, סוף סוף.
המרירות לא נעלמה. שלושים שנה לא הופכות קלות. גם הכעס, המגירה של אלה שם. וגם הכאב על מה שיכל להיות.
ובכל זאת יש גם שמחה.
היא מרימה את הצווארון, יוצאת בגשם, הולכת לאיטה לאוטו. העלים רטובים ורכים, הגשם נושר על הכתפיים, ודליה חושבת מחר תנסה מתכון חדש, לחם דבש עם קימל, שתמיד דחתה.
מחר היא תנסה.
