הודעה מקרית
הטלפון נשאר מונח עם המסך כלפי מטה על השידה, כפי שתמיד היה. נעמה לא חשבה לגעת בו. היא רק שלחה יד לכוס המים, היד נגעה בקצה הפלסטיק החלק, והמסך נדלק, באקראי, כמו שנפלט לפעמים אור ממקום שעדיף שישאר חשוך.
עיניה קלטו שורה אחת, רק אחת, בהודעת ווטסאפ.
“אני מתגעגעת גם. היה מדהים היום. שלך, ליא.”
זה לקח לה כמה שניות להבין. מבטה התעכב, כאילו נדרשה לה מתרגמת לשפה זרה. רק אז הרימה עיניים לבעלה הישן. גיא שכב על צידו, גבו אליה, נושם בשקט ובשלווה, כמו אדם ללא חטא.
שלך, ליא.
ליאת. ליאת דהן. החברה הכי טובה. זו שבאה לפני שלושה חודשים לעזור לבחור צבע לחדר הילדים. זו ששתתה אצלם אין ספור פעמים תה במטבח, שדיברה שעות, שלפני שבוע התלוננה באוזני נעמה שאין לה מזל עם גברים, שכולם אותו דבר, שהיא עייפה מלהיות לבד.
נעמה אחזה בזהירות בכוס, לגמה לאט, החזירה. קמה מהמיטה באיטיות כזו עד שגם רצפת העץ הישנה שתקה. יצאה אל המסדרון, סגרה בשקט את דלת החדר, המשיכה אל המטבח, הדליקה את האור שמעל הכיריים, לא את הראשי, רק את הקטן שלא יכאיב מדי בעיניים, אם כי האור הזה היה כנראה לא האור שהפריע.
ישבה אל מול השולחן ובהתה בשקט בלוח העץ הריק והחלק.
בחוץ כבר היתה לילה תל-אביבית של סתיו, אורות מטושטשים בצידו השני של הרחוב, שקט רטוב. הקומקום עוד עמד עם המים מאתמול, היא לא חיממה. רק ישבה שם.
“היה מדהים היום.” מתי? רביעי, גיא חזר ברבע לשמונה, אמר שהיו פגישות מאוחרות במשרד, שאכלו יחד במסעדה, שהוא מת; רוצה רק לישון. היא חיממה לו את מה שנותר מהארוחה, הוא כמעט לא נגע. אחרי זה ישבו קצת מול הטלוויזיה, הוא נרדם על הספה, והיא כיסתה אותו בשמיכה, זהירות של אהבה.
ידיה התהדקו חזק בקצה השולחן.
יונתן ישן בחדר הצמוד. בן שמונה, ישן עמוק, לפעמים ממלמל חלומות על אוטו-משא או מורה מהרמת גן. מחר צריכה לקחת אותו לאימון בשעה תשע, לקנות חלה, להתקשר לאמאלא דיברה איתה כבר ארבעה ימים, והיא בטח כבר נעלבה.
החיים האמיתיים, הנגישים, חיו בכל פינה קטנה. אבל מתחת, הסתבר, היה סדק, זרם חיים מקביל, עם הודעות אחרות, ערב עם אחרת, מישהי שחתמה “שלך”.
נעמה ניגשה לחלון. באדן החלון עמד עציץ גרניום לא ממש אהבה אותו, אבל המשיכה להשקות כיוון שהגיעה מהשכנה. הגרניום שרד, קצת מאובק, עקשן.
מחשבותיה נדדו לגרניום ההוא. אחר כך חזרה אל השולחן.
היה משהו שחייבים להחליט. או לא להחליט, לפחות לא עכשיו. היא לא ידעה מה נכון יותר. בפנים שקט משונה כזה, ממש כמו השקט שלפני סופה חזקה. לא בכי, לא צעקה; רק שקט דוקרני.
היא ישבה במטבח עד ארבע לפנות בוקר, לא עשתה דבר, ממתינה לדממה. בין לבין כבתה שכונה ברחוב ממול. בסוף הרתיחה מים, הכינה תה, לא שתתה עד הסוף, שטפה כוס. חזרה למיטה. שכבה לצד גיא, לא נוגעת בו, בוהה בתקרה.
גיא ישן.
היא הקשיבה לנשימותיו, וחשה כאילו רק עכשיו שומעת אותן באמת, לראשונה אחרי שנים, וזה היה בלתי נסבל.
בבוקר קמה לפניו. העירה את יונתן, האכילה אותו דיסה, לא בא לו רצה פרוסה עם שוקולד למריחה. הכינה לו. שרכה לו שרוכים, כי לא הספיק לו הזמן, הובילה אותו אל הדלת.
בחוץ היה קריר, ריח של אספלט רטוב ושל עלים נרמסים. יונתן צעד לידה, מסביר איך השיעור מתמטיקה של אתמול לא היה הוגן פתר נכון, המורה התעקשה שטעה. נעמה שמעה, הנהנה, ענתה. התשובות נכונות, המחוות במקום אלא שזאת היא, על אוטומט. שנים של אימון.
הגיעו בזמן לאימון. היא מסרה אותו למאמן, עמדה בכניסה, צפתה בו רץ, צוחק עם החברים, ילד רגיל עם ילקוט. אחר כך יצאה החוצה.
שם, על הספסל בכניסה, שלפה את הטלפון. מצאה “ליאת ד.” הסתכלה על השם. השיבה את המכשיר לתיק.
עוד לא עכשיו.
בימים הראשונים חזרה שוב אל השאלהמתי התחיל כל זה. עברה בזיכרון חודש אחרי חודש, כמו דפדוף באלבום, מחפשת סימן. בתמונה מיומולדת של ליאת במאי הם שלושתם, גיא צוחק מהבדיחה של ליאת חשבה אז איזה יופי שיש כזו חברות בין בעל לחברה. הנה ליאת עוזרת בשבת למדוד וילון, גיא וליאת משוחחים במטבח, היא מרדימה את יונתן. שאלה: “על מה דיברתם?” גיא: “על עבודה, היא מעצבת, שאלתי על המשרד.” ברור.
לא ירדו לה דמעות, וזה הפתיע אותה. חיכתה לבכי, באו רק יובש בגרון וכובד מצמית בבטן. המשיכה לאכול, לעבוד, לבשל, להחזיר טלפונים. גיא לא חשד בכלום, עדיין אותו תשומת הלב המדודה, לא יותר ולא פחות ממה שתמיד. שאל לשלומה. לפעמים נישק בלחי בבוקר. היא נתנה ללחי להתקרב.
ביום הרביעי ליאת התקשרה.
רוטט הטלפון בכיס והיא רואה את שמה רגע משתנק. ואז, רגיל.
“שלום, ליא.”
“נעם! נעלמת, כתבתי ולא ענית.”
הקול כרגיל: חם, אולי עם קורטוב אשמה כזה שרק חברות חולקות.
“סליחה, הייתי עסוקה. יונתן קצת חולה,” שקר שיצא בקלות רבה, אפילו הפליאה אותה.
“מה יש לו, חום?”
“סתם קצת נזלת, כבר יותר טוב.”
“נו, הפחדת. תקשיבי, רציתי לשאול אם בשבת אתם פנויים? חשבתי, אולי נצא יחד, מזמן לא היינו.”
נעמה הביטה בקיר. צילום ממוסגר שם, היא וגיא בכנרת לפני שש שנים, צוחקים ברוח, יונתן עוד לא היה. תמונה טובה.
“שבת לא נראה לי שיתאים. אעדכן אותך בהמשך השבוע, בסדר?”
“בסדר. את בטוחה שהכול בסדר? את נשמעת…”
“עייפה. באמת הכול רגיל.”
“בטוחה? אם משהו, תתקשרי, את יודעת שבוּט.”
“יודעת. תודה ליא. נדבר.”
הסיחה את השיחה. ניגשה אל התמונה, מביטה בפנים המחייכות, הסירה את התמונה מהקיר ושמה במגירת הקומודה. סגרה בעדינות.
אותו לילה כבר לא התאפקה. בכתה בשקט, במקלחת, פתחה מים כדי שלא ישמעו. בכי מכוער ומתמשך, עד נפיחות בעיניים. לא בכי של גבר שאבד, ולא של הגבר שהתבדה, אלא על השנים, על אמון, על תמימות שהאמינה. על כך שיונתן יגדל בבית שאבא בו משקר אולי ידע, אולי לעולם לא.
שטפה פנים במים קרים, ראתה את עצמה במראה. שלושים ושמונה, לא צעירה, לא זקנה, פנים רגילות ועיניים אדומות. מחר בעבודה תצטרך להעמיד פנים.
ויותר מכל עלה בלבה שאסור לעבור הלאה ככה. אסור שיחשבו שאפשר להמשיך כאילו כלום; כאילו החיים שלה ושל יונתן משמשים להם תפאורה מתמשכת. אסור להשאיר כך.
היא חזרה לשכב ליד גיא. היה צריך לחשוב.
שבועיים עבדו שני חיים במקביל. כלפי חוץ: הכל חזר כרגלו. בישולים, עבודה, הסעות ליונתן, שיחות עם גיא, לפעמים צחוק על בדיחותיוכי באמת הצחיקו. לעתים השתבשה שעל רגע שכחה מהכול וחייתה באמתאז היה הכי קשה כי זה אומר שהיא עדיין יודעת כך, למרות הכול.
פנימה עשתה תחקיר. בלי חוקר פרטי. רק הקשיבה, התבוננה. איך גיא לוקח טלפון ויוצא, איך מחייך למסך, וכשהיא פוגשת את מבטו הוא מייד מחביא. איך שוב מאחר, שוב ארוחה במסעדה, שוב כמעט ולא אוכל מה שחיכתה.
יום אחד, כשהתקלח, חיטטה במכשיר. ידע את הסיסמה ארבעה מספרים, שנת הולדת יונתן. פתחה ווטסאפ. חיפשה את ליאת.
עברה מהר, רק להבין את ההיקף. חמש דקות הספיקו. הכל התחיל ביולי. שלושה חודשים. באמצע צביעת חדר ילדים, יונתן התחיל כיתה ב’, יצאה לאמא ביום הולדת בלי גיא כי “יש לו פגישה”.
הניחה את הטלפון וחזרה למטבח. הדליקה גז. חתכה בצל למרק קוביות שוות.
גיא סיים להתקלח, יצא עטוף במגבת, הציץ למטבח.
“מרק? טוב, מת מרעב.”
“עוד חצי שעה,” ענתה לו.
הקול שלה אחיד, החיתוך של הבצל מדויק.
באורח מוזר באותו לילה ידעה יהיה ערב מיוחד.
לא מייד, לא מחר. צריכה הכנה. לא נקמה. לא בסגנון דרמות. רצתה לראות אותם יחד, אצלה, מסביב לשולחן. לומר את מה שיש. בלי צעקות. בלי דרמטיות. הבינה מזמן שהצעקות מזיקות, ומפגישות אותם בדלת לומר: “היא לא יציבה.”
התקשרה לליאת בשישי בערב.
“ליאת, בקשר לשבת. זוכרת שהצעת?”
“ברור, אז את פנויה?”
“תבואי אלינו. אכין משהו רציני, מזמן לא ישבנו באמת. גיא יהיה.”
השתהות קצרה, אולי שניות.
“מגניב. שעה?”
“שבע. תבואי?”
“כן. להביא משהו?”
“לא צריך, תבואי.”
נכנסה לחדר, גיא מול הטלוויזיה.
“הזמנתי את ליאת לשבת. נאכל שלושתנו, כמו שצריך.”
גיא הביט בה, משהו בפניו, קצר וזעיר.
“טוב, אחלה רעיון.”
“גם אני חושבת,” אמרה וחזרה למטבח.
ידעה מיד שיכתבו אחד לשנייה, יתאמו רושם. יתנהגו “כרגיל”. זה לא אפחיד אותה לא מחפשת דרמה. יונתן בליל שבת אצל סבתא דאגה לזה מראש. ארוחה ביתית.
כל השבוע התחבטה במה לבשל. הכי חשוב לא הרושם, אלא הידיים צריכות מלאכה. בחרה עוף בתנור וקראנצ’י עם רוזמרין ותפוחי אדמה, סלט ארוגולה ואגסים (שאהובה על ליאת), ועוגת תפוחים שהיא תמיד מצליחה בה. שיראה מושלם, שיהיה טעים כמו פעם. גם המציאות תוגש כמו שצריך.
שבת בצהריים הורידה את יונתן לסבתא. אמא שאלה בעיניים עייפות למה נראה עייף, הכל בסדר? נעמה ענתה שכן, רק לא ישנה טוב. נשקה ליונתן שכבר רץ לטלוויזיה.
בבית היה עדיין שקט. גיא הלך “לקניות”, כפי שאמר, חזר עם בקבוק יין יקרהבחינה בתווית.
“לארוחה,” אמר, “נראה לי מגיע.”
“רעיון טוב,” ענתה.
היה מתוח, קצת מהיר בתנועות. פעמיים בדק טלפון מול המקרר, התעשת, חזר לעיתון שמעולם לא הציץ בו.
נעמה הכינה. שטפה עוף, קילפה שום ורוזמרין, חתכה תפוחי אדמה, ערבבה סלט. עיטרה שולחן, פרשה מפה חדשה, שמה פרחים שטרחה להביא.
בשבע דייקה ליאת. מעיל חדש, איפור עדין, בושם שהכיר כל השנים. הביאה שוקולדים יפהפיים, למרות “לא צריך”.
“לך תמיד יפה פה,” אמרה, “איזה ריח משגע.”
“תיכנסי, שמחה שבאת,” ענתה נעמה, ותהום הזויה במיליםבאמת שמחה, דווקא כך.
גיא יצא, לחץ יד לליאת, נשיקות על הלחי. הכול הצגה. ישבו.
חצי שעה שיחה סתמית: ליאת מספרת על עיצוב למשרד, לקוחות עם העדפות משונות לזהב, גיא מתבדח על לקוחות מהתחום שלו, היא בוחרת מילים, מוזגת יין.
כשירד הערב הדליקה אור נעים, אך הלב התכווץ הבית נעים מדי.
המתינה עד שהשיחה התרופפה. כששלושתם סיימו כוס שנייה, ליאת הושיטה יד לסלט, ואז דיברה, בטון שקט.
“אני רוצה שתשמעו רגע.” שניהם התרוממו אליה ליאת עם המזלג, גיא עם כוס יין שלא הרים לשפתיו.
“אני יודעת על שניכם. מאז יולי. קראתי, גיא, אני מבינה הכול.”
דממה. נשמעו רק השעון שבמטבח.
גיא הראשון לדבר, קולו קטן.
“נעמה…”
“חכה,” חתכה. “לא צועקת. באתי לומר את זה בפניכם, כי תכננתם שאשאר לא מודעת. אני יודעת. זה כל ההבדל.”
המבט שלה חתר לליאת. ליאת ישבה קפואה, לחייה מאדימות, אגרפה מזלג.
“ליאת, היית פה מאות פעמים. ידעת עלינו מאז ומתמיד. בלילות קשים ישבת לצידי, כשילדתי את יונתן את ישבת שעתיים ליד חדר לידה. אני לא מציינת את זה כדי להאשים. רק שתדעי שזוכרת. כלום לא נשכח.”
ליאת הרימה מבט עיניה דומעות, אובדות עיצב.
“נעמה, אני”
“לא עכשיו,” אמרה נעמה. הלכה לגיא.
“גיא, תריסר שנים יחד. לא מפרקת עכשיו, לא מחפשת את הרגע המדויק שבו החלטת שמותר. זה שיחה ארוכה, לא לערב הזה. הערב רציתי שתשבו איתי סביב שולחן זה, שאגיד זאת, כי חשבתם שלא אדע. אני יודעת. זו כל ההבדל.”
גיא הניח בחשש את הכוס, מאוד לאט.
“נעמה, זה מורכב יותר… חייבים לדבר באמת, לבד”
“נכון. נדבר. אבל לא הערב.”
היא קמה, סיימה כוס היין, הניחה.
“תרגישו חופשי לסיים עוף, השקעה שלי. אחר כך תלכו, שניכם. יונתן אצל סבתא, יישן שם. לי יש תוכניות.”
לא נעו.
גיא הביט בה, מבולבל שבעתיים.
ליאת הייתה זו שפרצה, והקול נשנק.
“נעמה, תסלחי לי.”
נעמה הבחינה בה עמוק, פנים שמכירה חמש עשרה שנים. איפור נמרח, ריח בושם שהמליצה לה פעם עצמה.
“לא יודעת, ליא. ייתכן שיום אחד. לא עכשיו.”
עזבה את החדר, נכנסה לחדר השינה. שמעה קטעי שיחה במטבח, כיסאות נגררים. דלת יציאה. פעם אחת. עוד פעם. שקט.
נשארה במטבח שם ריח עוף ורוזמרין, בושם דהוי באוויר. שלוש צלחות, אחת כמעט לא נגועה.
לא היה ברור כמה זמן ישבה. לבסוף ניקתה, עטפה עוף למקרר, סידרה כלים, ניגבה פירורים.
התיישבה באמצע המטבח, חדר מושלם מדי.
ככה זה נגמר. כך, מאהבות, שלוש עשרה שנים ומשפחה. שולחן ריק וריח של סבון.
התקשרה לאמא.
“אמא, יונתן יכול להישאר אצלך עד יום ראשון?”
“כמובן, הוא כבר ישן. אבל נעמה, את בסדר?”
“קרה משהו. אסביר עוד לא.”
“בואי אליי, אני ערה.”
“לא, נשארת כעת בבית. אני… צריכה להיות כאן.”
אמא לא לחצה בשום מילה. תמיד ידעה מתי לוותר.
“אכלת שם משהו?”
“אכלתי. יצא לי טוב. עוף מצוין.”
“מעולה,” אמרה אמא. איזה “מעולה” קטן כל כך דקר יותר מכל הערב.
נעמה ניתקה ובכתה. לא באמבטיה, לא עם ברז פתוח פשוט כך, יושבת ומבכה חופשי. אחרי שהפסיק, מחתה, שטפה פנים בכיור המטבח.
העיר נפרשה מעבר לחלון, אורות דועכים, נובמבר שבת רגילה. איפשהו, גיא וליאת מדברים. מה הם אומרים היא לא רוצה לדעת, לא עכשיו.
לא חשבה מה יהיה המחר. רק ידעה שהלילה עברה אותו. לא נשברה, לא צעקה, רק אמרה בדיוק מה שרצתה.
גיא חזר באחת בלילה.
הרגישה אותו נכנס, חולץ נעליים, ממזג מים, עומד מחוץ לדלת. מהססת.
פותח באיטיות.
“את ערה,” אומרnot שואל.
“כן.”
יושב על שפת המיטה.
“נעמה, אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.”
“אל תתחיל עכשיו. תישן. נדבר בבוקר.”
“את לא רוצה”
“גיא, עכשיו לילה. מחר.”
הוא נשכב. היא עם עיניים עצומות. לא נוגעים. שכובים שניים זרים, באותה מיטה בכוח הרגל או מקרה.
בבוקר קמה מוקדם. ארזה תיק קטןnot לברוח, רק מה שצריך. תעודת זהות, כרטיס אשראי, בגדים, תמונת יונתן.
הניחה תיק בכניסה.
בישלה קפה. חיכתה לגיא שיקום.
הוא ראה את התיק. השתהה.
“את הולכת?”
“בינתיים לסבתא. עם יונתן. צריך לחשוב. רק כמה ימים.”
מבטו עוקב מהתיק אליה.
“אני רוצה להסביר.”
“אני שומעת.”
שותק. נעמי לוגמת קפה, מביטה מעל הספל.
“זו לא היתה תוכנית, לא ככה…”
“אף אחד לא מתכנן, גיא.”
“את רוצה גט?”
המילה נופלת ככובד.
“אני לא יודעת. צריכה זמן. מה שבטוח כרגע לא יכולה להעמיד פנים. אתה מבין?”
הוא מהנהן, בכבדות.
“יונתן…”
“יהיה בסדר. דואגת לזה. זה שלנו, לא שלו.”
סיימה קפה, שטפה כוס. לקחה את התיק.
“אתקשר.”
יצאה.
בחדר מדרגות ריח עץ ישן ומרק עוף. ירדה לספירה: שש קומות, ידעה מזמן, היום ידעה לכל מדרגה יותר מתמיד.
יצאה החוצה.
האוויר קר ולח, עלים רטובים, פועל עירייה אוסף אותם לערימה ליד הכביש. השמיים אפורים, סתיו. והיא נשארת לעמוד על המדרגות, הכל פתאום קצת קל. כי היא פה, לעצמה, לא מסתתרת.
חשבה על יונתן. איך יתעורר אצל סבתא, יבקש פנקייק, יקבל. איך לא יודע וזה טוב בגילו. לילד בן שמונה מגיע פנקייקים ומאמנת ורתיעה מהמורה. את השאר תפתור.
עוד לא יודעת כלום. גט, פיוס, כלום לא ברור. האם תסלח אי פעם לליאת? זו כבר שאלה אחרת; עם בעליש “דבר כזה”, קורה, זה החיים. עם חברהזה אחרת. את זה תקח הזמן.
עכשיו, היא ברחוב, תיק בידה, הבוקר אפור, יונתן שני רחובות מכאן, והיא עושה צעד ראשון.
פשוט הולכת.
אמא פתחה דלת, הביט על התיק ועיניה יודעות הכל. “כנסי, שטפי פנים, אני שמה מים לתה.”
יונתן, גרביים מבולגנים, רץ מהחדר.
“אמא! מה את עושה פה? אמרת שלא תבואי היום!”
“מתגעגעת,” חבקה אותו חזק, חשה ריח של שמפו ילדים ושינה.
“את מדגדגת!” נשמט ממנה וחזר למחשב.
היא הסתכלה אחריו.
נכנסה למטבחאמא רועשת כלים. מטבח קטנטן, וילונות פרחים, מקרר עם מגנטים, אחד מהם עקוםשיונתן עשה בגן. כל-כך מוכר שכמעט גרם לדמעות.
לא בכתה.
אמא הושיבה אותה, שפכה תה, התיישבה מולה.
“תספרי?”
“אספר. רק לא עכשיו, צריכה להתרגל.”
“זה גיא?”
“כן.”
אמא הנהנה. שותקת. מרימה את הכוס. הן יושבות, שותות. מהחדר קולות מצוירים ויונתן צוחק.
“אמא, אפשר שאגור כאן קצת?”
“כל זמן שתרצי. החדר שמור לך.”
זה כל מה שצריך היה להשמע.
ואז התחילה חייםלא חדשים, לא זמניים, פשוט חיים.
נפגשה עם גיא לשיחות לא קשות אך אמיתיותבלי הרמת קול, זה היה כלל. הוא אמר שלפעמים לא מבין, שהוא מצטער, שחשב הרבה על יונתן, שלא בטוח מה נכון.
היא הקשיבה, ענתה, לא סלחה, לא קיללה.
הגירושים התנהלו לאט, כמו כל גירושין אמתיים. עורכי דין, דיבורים על דירה, איפה יונתן. מתיש, הכל נגרר. והיא הלכה בזה.
ליאת לא התקשרה שבועות. אחר כך כתבה הודעה קצרה: “אני כאן אם תרצי”. נעמה קראה, לא ענתה. לא עונש, פשוט לא ידעה מה עונים. זקוק לזמן.
סוף נובמבר הייתה בדרך לאסוף את יונתן מאימון. גשם דק ירד, תל אביב הרגישה כמו פריז בסרט. יונתן התרוצץ החוצה, הרים פנים טיפ טיפה, בולע טיפה.
“גשם! אמא, תראי!”
היא הביטה למעלה. הטיפות נשרו מלמעלה, נמסות בדרך, לא יודעת אם עפות או נופלות, כך זה כשרואים שמיים זמן ארוך מדי. אחת נפלה על לחיה ונמסה מיד.
“רואה,” עונה לו.
“נעשה איש שלג?”
“כשהשלג יתפוס, הפעם הזאת לא תספיק.”
“נווו אמא…”
“בוא, שלא תתקרר.”
אחז בידה, כפפה עם נוצה על רכב. צעדו, הגשם האפיל, פנסי הרחוב צבעו הכל צהוב, יונתן מדבר על שלגים ועל ילד בכיתה שיודע לבנות איש שלג גבוה ממנו.
יד ביד, הצעדים המשיכו.
כאב. והוא לא הוקל, גם לא צריך. שנים לא מתפרקים בנובמבר אחד. אבל עם הכאב בא משהו אחר, משהו שעדיין אין לו שם. משהו כמו אוויר, כמו הליכה לבד, וזה הספיק.
היא לא ידעה אם זה נכון, אבל ידעה שזה מהנכון. לא ידעה אם יוקל. ידעה: נכון וקשרלא תמיד הולך יחד. רק עכשיו, בגשם של נובמבר, בגיל שלושים ושמונה, הבינה זאת.
שבוע אחר כך מצאה דירה להשכרה ברמת גן. שני חדרים, קומה רביעית, מבט אל החצר. בעל הבית וותיק, ללא שאלות מיותרות. עברה בחדרים ושמעה כמה שקט. מטבח קטן, הרבה אור. מהחדר של יונתן רואים עצים.
“לוקחת?” שאל.
“לוקחת,” ענתה.
המעבר נגמר ביום. לקחה שכנים של אמא לעזרה. גיא הביא את קופסאות הצעצועים, עמד רגע בכניסה.
“דירה טובה,” אמר.
“נכון,” ענתה.
ביציאה הפנה אליה מבט עייף.
“נעמה, אני באמת מצטער.”
היא התבוננה בו, איש מוכר מתמיד, מותש, מבוגר במעט ממה שהכירה.
“אני יודעת. תלך, גיא.”
הלך.
היא נעלה דלת, נשענה עליה רגע. אחר כך התחילה לפרוק.
יונתן נכנס בערב, רץ ישר לבדוק חלון החדר שלו, אמר שרוצה לשכב ליד ולראות חתולים. נעמה אמרה שהחלון צר. הוא התעקש שיסתדר. היא צחקה.
נקרעה ממנה צחוק שלא הכירה הרבה זמן. יונתן הביט בה, מופתע.
“למה את צוחקת?”
“סתם. בוא לאכול, קניתי קובה.”
“קובה!” כבר רץ למטבח.
הדליקה אור מעל הכיריים, שמה מים. במטבח הריח היה של דירת אחרים, מעט קירות ישנים, את זה עוד תסדר, הריחות מתחלפים כשהבית נהיה שלך.
המים רתחו, שמה קובה.
יונתן ישב וצייר במחברת, שיעורי בית למחר, פיספס עד עכשיו.
“אמא, גם השנה נעשה איש שלג?”
“כן. כשיהיה שלג אמיתי.”
“מבטיחה?”
“מבטיחה.”
קיבל, המשיך את הציור.
גשם אמיתי בחוץ, לא של תחילת נובמבר, של קיץ אמיתי, כיסה עצים, אדן חלון, מבנה מולם. העיר נהייתה שקטה, לבנה, קצת רכה יותר.
נעמה עמדה מעל הסיר, ערבבה קובה, לא חשבה על כלום. הקשיבה רק לבן שממלמל ציור, ראתה איך הגשם מסתיר כל מה שמיותר.
על ההמשך לא ידעה כלום.
ידעה רק שמחר תתעורר, תארגן את יונתן לבית־הספר, תקפוץ למכולת לקנות לחם, תתקשר לאמא אחרי שלושה ימים. בערב אולי תסדר עוד קופסא. ואם לא, גם זה יעבור.
הכאב עוד יחזור בלילה, לפעמים ביום, בריח בושם, טון מוכר, או רגע אמת שלא יימחה כי באמת היה. זה לא נעלם מהר לא חיכתה שיעבור.
אבל הקובה כבר מוכנים. יונתן עזב את הציור ומביט אליה בתיאבון.
“טוב, הנה זה בא,” אמרה לו.
