הודעה מקרית
הטלפון שכב עם המסך כלפי מטה על שידת הלילה, כמנהגו. יעל אפילו לא התכוונה לגעת בו. היא פשוט שלחה יד לכוס מים, היד שפתאום דחפה מעט את הצד החלק של הפלסטיק, והמסך נדלק בעצמו, כמו שדברים נדלקים לפעמים דווקא כשעדיף שיישארו באפלה.
רק שורה אחת הופיעה. אחת בלבד, בהודעה בוואטסאפ.
“גם אני מתגעגעת. היה כל כך טוב היום. שלך, תמר.”
יעל לקחה רגע להבין. הביטה במילים כאילו כתובות בשפה שלא היא, כמו שצריך לתרגם אותיות לא מובנות. אחר כך הסתכלה על בעלה הישן לצידה. דוד שכב על צדו, גבו אליה, נשימתו עמוקה ואחידה של אדם שליבו שקט.
“שלך, תמר.”
תמר. תמר ברק. החברה הכי טובה שלה. שזו, שבחודשים האחרונים סייעה להם לבחור צבעים לחדר של תום. זו שישבו איתה יחד במטבח עשרות פעמים, ששתתה אצלה תה, שדיברה בשבוע שעבר על כמה שקשה למצוא גבר נורמלי, על החזיתות של כולם, על כמה שהתייאשה מהבדידות.
יעל קמה לאט מהמיטה, הצמידה כוס מים לשפתיים, לגמה בשקט. הניחה את הכוס. בלי להרגיש כמעט, התרחקה חרישית, הדלת נטרקה בעדינות אחריה. הניחה רק אור קטן, לא את האור המרכזי, כאילו עיניה והלב כבר לא סובלים כל עוצמה.
היא התיישבה אל השולחן הריק במטבח.
בחוץ תל אביב הייתה עטופה בליל סתיו; רחוב נמוג תחת פנסי כביש מעומעמים. על הכיריים עוד נכח קומקום עם מים של אמש. אבל יעל אפילו לא הדליקה אותו. רק ישבה.
“היה כל כך טוב היום.”
איזה “היום”? ברביעי דוד חזר בשבע וחצי, אמר שהיה פגישה ארוכה, שאכל עם לקוחות במסעדה. בלע בקושי את החביתה שחיממה לו. אחר כך צפו יחד רגע חדשות, והוא נרדם על הספה, והיא טרחה לחפות אותו בשמיכה. בעצמה, בידיים שלה.
היא הכניסה ציפורניים לשולי השולחן.
תום ישן בחדר ממול. בן שמונה, ישן חזק, לפעמים ממלמל מתוך שינה על כדורגל או חברים. מחר צריך להסיע אותו לאימון, תשע בבוקר, לקנות לחם, להתקשר לאמא שלה, שלא התקשרה אליה חמישה ימים וככל הנראה כבר נעלבה.
החיים, נורמלים, יציבים, עמדו כאן בכל הפרטים הקטנים. אבל מתחת, צמחה לה בשקט שכבה שנייה. חיים מקבילים. עם הודעות אחרות, ארוחות אחרות, אשה אחרת שחותמת “שלך”.
יעל ניגשה לחלון. אדנית הגרניום ישבה שם; צמח עקשן, לא אהבה אותו, אבל השקתה כי השכנה פעם הביאה והוא שורד. הוא עוד חי.
יעל השתהתה רגע ארוך על הצמח, אחר כך חזרה אל השולחן.
היה צריך להחליט משהו או אולי לא עכשיו. בפנים היה שקט, שקט פי שניים מהרגיל, כמו שקט מרעיש מדי רגע לפני הסופה. בלי דמעות. בלי צעקה. רק שקט עם קצוות מכאיבים.
היא ישבה במטבח עד ארבע בבוקר, לא עשתה דבר. רק צפתה איך מעבר לכביש נכבה חלון ואז עוד אחד. בסוף הרתיחה מים, הכינה תה, לא שתתה עד הסוף, שטפה כוס, חזרה לחדר השינה. נשכבה ליד דוד, לא נגעה בו, בוהה בתקרה.
דוד ישן.
היא שמע את הנשימות שלו וחשבה שרק אתמול היו פשוט עוד חלק מהלילה רעש רקע כמו המקרר או מכוניות ברחוב. עכשיו כל נשימה נשמעה אחרת, כאילו לראשונה מזה שנים היא שומעת באמת, וזה כאב עד דמעות.
בבוקר קמה לפניו. העירה את תום, הכינה לו דייסה. הוא התמרמר, רצה כריך עם נקניק. הכינה לו כריך. קשרה לו שרוכים, כי עוד לא מצליח לבד במהירות והיה צריך למהר. החזיקה לו את היד ויצאה.
בחוץ היה קר, ריח של אספלט רטוב ושל עלים. תום פטפט על המורה שלו, על מבחן במתמטיקה, שהיא לא הוגנת, שהוא כן ענה נכון והיא לא קיבלה. יעל הנהנה, הקשיבה, ענתה איפה שצריך. אוטומטית. היא ידעה להיות אמא אוטומטית; שנים התאמנה על זה.
לאימון הספיקו בזמן. מסרה את תום למאמן, עמדה דקה בכניסה וראתה אותו רץ, מלא צחוק ודחיפות קטנות, עוד ילד רגיל. אחר כך יצאה.
ישבה על ספסל. שלפה טלפון. חיפשה ברשימה “תמר ב'”. הביטה בשם. סגרה את המסך.
לא עכשיו.
עוד לא עכשיו.
בימים הראשונים היא שאלה את עצמה שוב ושוב מתי זה התחיל. עברה בזיכרון חודש אחרי חודש, כמו מי שמדפדפת באלבום ישן. תמר, דוד, יעל ביחד בבריכה ביום הולדת של תמר. דוד צוחק מהבדיחה של תמר. “איזה מזל שיש ביניהם חיבור, לא לכל אחת יש כזה.” אחר כך בשבת, תמר עזרה לבחור וילונות, היא ודוד דיברו זמן ארוך על עיצוב מטבח, יעל בינתיים השכיבה את תום. אחר כך שאלה “על מה דיברתם?” “עבודה, עיצוב משרדים,” ענה. והיא האמינה. בטח.
בטח.
היא לא בכתה. זה הדהים אותה. ציפתה לדמעות אבל רק יובש בגרון וכובד מתחת לצלעות. אכלה, ישנה, בישלה, ענתה לטלפונים. דוד התנהג כרגיל, לא הבחין. לעיתים נישק ללחי בדרך לעבודה. היא הגישה לו את הלחי.
ביום הרביעי תמר התקשרה.
הטלפון רטט בכיסה, “תמר ב'” על המסך, שנייה של לחיצה בלב. אחר כך נשפה וענתה בקול רגיל.
היי, תמר.
יעלי! נעלמת לי! שלחתי הודעה ביום שני, לא ענית…
הקול היה חמים, רגיל. חף מחשש, מלא אשמה קטנה של חברה טובה.
סליחה, היה לי בלגן. תום היה קצת חולה, – המציאה בקלות, הופתעה מכמה קל.
מה קרה לו? חום?
לא, רק נזלת. כבר בסדר.
וואי, הפחדת. אורלי, את ובשבת? חשבתי נלך סוף סוף יחד, מזמן לא התראינו.
יעל הביטה בקיר. תמונה של החוף, היא ודוד צוחקים, רוחות חוטפות שערות. תום לא נולד, רק הם בחיוך רחב. זכרון טוב.
בשבת לא נצליח, אולי נדבר בהמשך השבוע, טוב?
בטח, בטח. את בסדר? יש לך קול…
עייפה. הכל בסדר.
בטוחה? את יודעת, כל דבר תספרי.
יודעת, תמר. תודה. להתראות.
סיימה שיחה. ניגשה לתמונה. הביטה בפנים הצוחקות. הסירה את התמונה מהקיר, שמה במגירה וסגרה.
באותה לילה בכיתה סוף סוף פרצה בבכי. בשקט, במקלחת זורמת לא הספיקו, עד שהעיניים התנפחו ממש ולא יכלה להסתיר. לא בכתה על הגבר שאיבדה, אפילו לא על זה שאכזב. בכתה על השנים, על אמון, על עצמה זו שהאמינה באמת, על הילד שבבית שקרו סביבו והיא לא ידעה, או תדע מאוחר מדי.
היא שטפה פנים במים קרים. הסתכלה במראה. שלושים ושמונה, לא צעירה, לא זקנה. פנים רגילות, עיניים נפוחות. חשבה שמחר חייבת להראות חזקה בעבודה.
וגם חשבה אסור לתת להם להמשיך, כאילו כלום. אסור.
חזרה למיטה. דוד ישן. נשכבה לצידו.
היה צריך לחשוב.
שבועיים אחרי יעל חיה חיי שכבה כפולה. כלפי חוץ רגיל: בשלה, עבדה, הסיעה תום לחוג, שוחחה, לפעמים אפילו צחקה מבדיחות של דוד אי אפשר היה להפסיק לצחוק. לפעמים, לרגע, שכחה ומיד חשה כאב, כי זה אומר שאפשר להתרגל, שאפשר להמשיך להעמיד פנים.
בפנים היא פשוט התבוננה. לא ריגול, רק התבוננות. הבחינה במה שלא ראתה: איך דוד יוצא עם הנייד לדירה השנייה. לפעמים מחייך לנייד ואחר כך ממהר לסגור כשמבטה פוגש בו. איך ברביעי שוב התעכב, שוב אכל עם “לקוחות”, שוב כמעט לא נגע באוכל שבשלה.
פעם, כשהיה במקלחת, לקחה את הנייד שלו. היא ידעה קוד, לא שינה אותו אף פעם. ארבע ספרות, שנת הלידה של תום. פתחה וואטסאפ. חיפשה הודעות לתמר.
קראה מהר, לא הכל, רק להבין. שלושה חודשים. מסרים קצרים, תמונות, חיוכים, פגישות במסעדות בזמן שהם צבעו את חדר הילדים, בזמן שתום התחיל כיתה ג’, בזמן שנסעה לאמא ליום הולדת והשאיר אותו עם “עבודה”.
הניחה את המכשיר, יצאה למטבח. התחילה לחתוך בצל למרק. קוביות קטנות, בסבלנות.
דוד יצא מהמקלחת, עטוף במגבת.
יש מרק? מת על זה, רעב מאוד.
עוד חצי שעה, – ענתה.
הקול שלה היה יציב. הקוביות היו אחידות. הכל היה יציב.
בלילה היא החליטה יהיה ערב ארוחה.
לא מחר תיכננה זמן. לא נקמה, לא. רק רצתה, פעם אחת, לראות אותם יחד בביתה, לאסוף את האומץ לומר להם מול שניהם בלי צעקות, בלי סצנות. למדה שצעקות רק מזיקות לה, לא לאחרים.
התקשרה לתמר בערב שישי.
תמר, התקשרתי לגבי שבת. אולי בכל זאת תבואי אלינו, לארוחת ערב טובה. דוד פה, נתראה כמו פעם.
השתיקה הייתה קצרה שנייה, אולי פחות.
בשמחה. מתי?
שבע. תבואי?
בטח. להביא משהו?
כלום, תודה.
נכנסה לחדר של דוד. מרים את הראש מהטלוויזיה.
קבעתי עם תמר לשבת. ארוחה טובה, מזמן לא התאספנו.
משהו קל עבר בפניו.
רעיון טוב, – אמר.
גם אני חושבת, – חייכה וחזרה למטבח.
היא ידעה שהם ידברו מיד, יתכננו, יעמידו פנים. זה בסדר, לא התכוונה לעשות סצנה. תום הולך לסבתא, הכל כבר תואם. סידור שקט.
חשבה יומיים מה לבשל. אוכל מרגיע את הלב והידיים. בחרה עוף בתנור עם רוזמרין ותפוחי אדמה, סלט רוקט ואגסים שתמר אוהבת, עוגת תפוחים קלאסית שלה עצמה. שלא יחסר כלום.
בשבת העבירה את תום לאמא בצהרים. אמא ניסתה לחקור למה נראית עייפה, שאלה דאגנית. יעל ענתה שהכל בסדר, רק לא ישנה. נישקה את תום, שכבר נצמד למסך ושכח ממנה, נסעה חזרה לביתה.
בבית שקט. דוד חזר מהסידורים עם יין יקר. “לכבוד ארוחה”. היא הנהנה. הוא היה לחוץ, נע סביב עצמו, בדק את הנייד כמה פעמים, אחר כך התיישב לעיין בעיתון שמעולם לא קרא.
היא הכינה, שטפה עוף, תיבלה, קילפה תפוחי אדמה. ריח רוזמרין ושום התפשט בדירה, ביתי, חם. פתחו חלון, נכנס אוויר קר.
בשש השולחן היה ערוך: שלוש צלחות, שלושה גביעים, פרחים באגרטל. בלי נרות לא ללעוג, רק להניח יופי נקי.
בשבע דפיקה בדלת.
תמר נכנסה במעיל כחול כהה, מטופחת, בושם שאיכשהו הפך זהה ולמוכר. עם קופסת שוקולדים מהודרת.
איזה יופי פה תמיד, יעל, חייכה, התפשטה בכניסה. מריח מדהים.
תיכנסי, שמחה שבאת, אמרה יעל. וזו הייתה אמת מוזרה. שמחה, וזה צורב.
דוד יצא מהחדר, שלישיית נשיקות בלחי, הכול היה רגיל.
התיישבו לשולחן.
דיברו שטויות. תמר על הפרויקט החדש, לקוחות בנתניה שרוצים ברזים מזהב. דוד צחק, סיפר על לקוח עם תביעות משונות. יעל שמעה, לעיתים מלמלה מילה. מזגה יין.
החשיך לגמרי בחוץ. אור חמים. חודר ועוקץ יחד.
המתינה לסימן. כשהגיע הזמן שקט קל, תמר לקחה עוד סלט יעל נעמדה, קול בטון ברור.
אני רוצה להגיד משהו. לשניכם.
הם הסתכלו עליה. תמר עם מזלג, דוד עם גביע יין.
אני יודעת עליכם. מהיולי. קראתי, דוד. אני יודעת כל מה שצריך לדעת.
השתרר שקט כזה שאפשר לשמוע את מחוגי השעון.
דוד דיבר ראשון, קולו רך מדי.
יעל…
תן לסיים, אמרה ברוגע. לא בשביל לצעוק. בשביל לומר. אני יודעת. זהו.
הביטה בתמר. היא נעצה עיניים במפה, אדומה בלחיים, ידיים מכווצות.
תמר, היית בבית שלי עשרות פעמים. ידעת הכול. היית לצידי בשעות טובות ורעות. כשהייתי לבד בלידה של תום, חיכית שעות בחוץ. אני מזכירה לך לא כדי לבייש. רק שתדעי אני לא שכחתי.
תמר הרימה מבט, עיניה מבריקות.
יעל, אני…
לא עכשיו, יעל לחשה.
פנתה לדוד.
דוד, שתים־עשרה שנים יחד. לא אשאל מה השתנה, זה לא השיחה של היום. היום רק רציתי שנשב כולנו יחד, שתשמעו. כי חשבתם שאני לא יודעת. אני יודעת.
דוד הניח את הגביע בקפידה, כאילו פוחד לשבור.
יעל, זה לא כמו שאת חושבת… צריך לדבר.
נדבר. לא הלילה.
נעמדה. הרימה גביע, סיימה את היין. הניחה.
תאכלו עוף, הוא יצא לי טוב. אחר כך תצאו. תום אצל אמא שלי, אני אגיד שיישאר ללילה. לי יש תכניות.
אף אחד לא זז.
היא ראתה על פניו של דוד בילבול עמוק הוא חיכה לסערה, לצעקות ולא ידע איך לאכול את הדממה הזאת.
תמר לחששה, קול נשבר:
יעל, סליחה.
יעל הביטה בה, בפנים של חברה של חמש־עשרה שנה, במסקרה שנמרחת, בבושם שהיא עצמה פעם המליצה עליו.
לא יודעת, תמר. אולי. לא עכשיו.
היא יצאה מהחדר, הלכה לסלון. שמעה את הקולות השקטים, גרירת הכיסאות, דלת כניסה. פעם אחת, אחר כך פעם נוספת.
חזר שקט.
היא עמדה והאזינה לשקט. ריח עוף ורוזמרין. שלוש צלחות אחת כמעט untouched.
לא ידעה כמה דקות חלפו. החליטה לפנות שולחן. עטפה עוף, שתפה כלים, ניגבה פרורים.
התיישבה באמצע המטבח הנקי.
זה הכול ואז, כלום, אחרי שתים־עשרה שנה, אחרי חברות, אחרי הכול. שולחן נקי וריח סבון.
התקשרה לאמא.
אמא, אפשר שתום יישאר אצלך עד ראשון?
ברור, הוא כבר ישן. יעלי, הכל בסדר?
כן. אספר מחר. לא עכשיו.
תבואי, אני ערה.
לא, אמא. אשאר בבית. חייבת.
אמא ידעה מתי לא להקשות.
את אוכלת משהו שם?
כן. בישלתי טוב היום. יצא לי עוף משובח.
יופי, אמא אמרה. זה “יופי” חתך יותר מכל הערב.
יעל ניתקה ובכתה. לא במקלחת, לא בשקט. בכתה חזק, במטבח. אחר כך התנגבה, שטפה פנים בקור המים.
מחוץ לחלון היו האורות של תל אביב, נובמבר, שבת רגילה. איפשהו בחוץ דוד ותמר ומה הם אומרים זה לזו, לא עניין אותה, אפילו לא סקרנה.
היא לא חשבה על ההמשך. לא היום. מספיק שעברה את ערב הזה לא נשברה, לא צעקה, אמרה בדיוק מה רצתה.
דוד חזר באחת.
היא שכבה ערה, האפלה עבה. שמעה את תנועותיו, פתח דלת, נכנס, עצר ליד חדר השינה. המתנה.
פתח דלת.
את לא ישנה, אמר. לא שאל.
לא.
הוא נכנס, התיישב בצד שלו. שתק זמן ארוך.
יעל, לא יודע מאיפה להתחיל.
אז אל תתחיל הלילה, ענתה. לך לישון. נדבר מחר.
את לא רוצה…
דוד. לילה עכשיו. עייפה.
הוא שכב לצידה. לא נגע. היא לא נגעה. שניים זרים מיטה אחת.
בבוקר קמה מוקדם. בעודו ישן, אספה תיק קטן. לא לעזוב לנצח רק כמה בגדים, דרכון, מסמכים, אשראי, תמונה של תום.
הניחה תיק ליד הדלת.
בישלה קפה, חיכתה שייצא מהחדר.
הביט בתיק. נעצר.
את עוזבת?
לאמא, לכמה ימים. עם תום. צריך להבין. לדבר, אבל קודם אני עם עצמי.
יעל, אני רוצה להסביר.
אני שומעת.
הוא השתתק. היא שתתה קפה בשקט, הביטה עליו מעבר לכוס.
לא תכננתי, החל.
אף אחד לא מתכנן, דוד. זה לא עובד ככה.
את רוצה גט?
המילה נחבטה ביניהם. היא לא הסיטה מבט.
אני לא יודעת. צריכה להבין. מה שכן לא יכולה להישאר פה ברגע זה ולעשות כאילו הכל רגיל. תבין?
הוא הנהן. לב כבד.
תום…
תום יהיה בסדר. זה בינינו לא אליו. אדאג.
השלימה קפה, שטפה כוס, לקחה את התיק.
אדבר איתך.
ויצאה.
בכניסה היה אוויר קר, ריח עץ ושקשוק סירים של שכנים. ירדה שתים־עשרה קומות. ספרה מדרגות, למרות שידעה היום ספרה מחדש.
יצאה החוצה.
היה אפור ורטוב, עלים נדחקים לצד על ידי עובד עירייה עם וסט זוהר. השמים נובמבריים, קודרים. אבל יעל עמדה על המדרגות, נשמה עמוק והריחה את האפשרות. עמדה, לא בורחת.
חשבה על תום. איך יתעורר אצל סבתא, ידרוש פנקייקים, יקבל אותם, יצחק. איך הוא לא יודע וטוב שכך. יש לו אימון, מורה שמבקרת, ילדים. השאר עליה.
לא ידעה מה יהיה, אם תבקש גט, או תסלח, או לא. לא ידעה אם תסלח אי פעם לתמר. זה הכאב האמיתי. עם גבר קורה, מתרחקים, מתאכזבים. עם חברה זה אחר, חלק ללמוד לעכל כמה זמן ייקח, לא ידעה.
אבל היא עומדת, תיק ביד, בוקר אפור, ותום מחכה שני רחובות בפנקייקים והיא יורדת במדרגות, והולכת.
הולכת, פשוט הולכת.
אמא פתחה מייד, לא שאלה יותר מדי, רק הביטה בתיק ובפנים, והבינה.
לכי לשטוף פנים, אני מרתיחה מים לתה.
תום דילג בקפיצות, בגרביים פרומים.
אמא! מה את עושה פה? אמרת שלא תגיעי?
התגעגעתי, חיבקה אותו חזק, קברה פנים בשיער הריחני.
את מדגדגת, חיש קל ברח חזרה למיטה והמסך.
עקבה אחריו במבט.
הסבה למטבח, שם אמא כבר ריטנה על כוסות. מטבח קטן, וילונות פרחוניים, מקרר עמוס מגנטים, אחד עקום, יצירה של תום בגן, אהוב מכל.
לא בכתה.
אמא הניחה כוס, התיישבה מולה.
תספרי?
אספר. רק לא עכשיו. צריך להתרגל.
דוד?
דוד.
אמא הנהנה, לא הוסיפה מילה. הרימה כוס. ישבו, שותים. קולות מהמסך חדרו מהסלון.
אמא, אפשר להישאר אצלך קצת?
כמה שתרצי, זה תמיד הבית שלך.
וזה היה כל מה שנחוץ.
אחר כך התחילה החיים בלי שם גדול. לא זמני, לא חדש, פשוט חיים, יום אחרי יום, בלי הגדרות.
עם דוד דיברה יותר מפעם, שיחות כבדות, בלי צעקות, עמדה בהחלטתה. הוא אמר הרבה: שלא הבין, שנשאב, שחשב על תום, שהוא לא יודע מה נכון.
היא הקשיבה. לא סלח לה, לא שנאה.
ההליכים היו ארוכים, מסורבלים עורך דין, דירה, הסדר, סדרי ראיה לתום. לא יפה, אבל היא עברה.
תמר לא צלצלה שבועות. אז שלחה הודעה: “אני פה, אם תצטרכי”. יעל קראה, לא הגיבה. לא כעונש פשוט לא ידעה מה לומר. צריך זמן.
בסוף נובמבר אספה את תום מהאימון. שלג ראשון ירד בתל אביב דק, נמס מיד.
שלג! אמא, תראי!
הסתכלה למעלה פתיתים קטנים, עפים כהפך כיוון. אחד נחת לה על הלחי ונמס.
רואה.
נבנה בובה?
כשבאמת יתפוס.
אוף, אמא…
בוא, תקפא.
ידו בכפפת מכונית. הלכו, והוא מספר על ילד בכיתה שבונה שלג ענקי.
אחזה לו את היד.
כאב. כאב לעבור. שתים־עשרה שנה לא עוברות בכמה שבועות. אבל היה גם משהו אחר. כמו אוויר. כמו בחירה.
לא ידעה אם צודקת. כלומר, ידעה מה נכון, לא ידעה אם יוקל. שני דברים שונים.
שבוע אחר כך מצאה דירה קטנה להשכרה ברחוב הסמוך. שני חדרים, קומה רביעית, חלון אל העצים. בעלי דירה נחמדים, ללא שאלות מיותרות. עמדה בחדרים הריקים, הקשיבה לשקט. מטבח קטן, אבל אור נעים. מחלון חדר הילדים עצים.
את לוקחת? שאל בעל הדירה.
כן, ענתה.
המעבר היה קצר. שכניה של אמא עזרו. דוד הביא בעצמו את חפציו של תום, שם את הקרטונים, הביט סביב.
דירה יפה, אמר.
כן.
ביציאה סובב.
יעל. באמת מצטער.
הביטה בו האיש שהיא מכירה שנים עייף, שיער אפור קצת, רגיל.
אני יודעת, ענתה. תלך, דוד.
הלך.
סגרה דלת. נשענה עליה. נשפה.
פרקה דברים.
תום בא בערב, רץ לסקור את החדר, התרשם מעצים, התעקש לשכב על אדן החלון. יעל צחקהצחוק אמיתי, לא מתוכנן. תום הביט בה.
מה את צוחקת?
כלום. יאללה, אוכל, הבאתי קובה.
קובה! כבר ברח למטבח.
עשתה אור מעל הכיריים, הרתיחה מים. מצאה מלח. המטבח ריח אחר, קצת ישן, זה עובר. כשהם מבשלים הכל משתנה.
זרקה קובה לסיר.
תום ישב ושיחק במחברת, מחר שיעור ציור, נזכר ברגע האחרון.
אמא, נבנה בובת שלג?
נבנה. כשהשלג ייתפס באמת.
מבטיחה?
מבטיחה.
הנהן, שב לציור.
בחוץ לער בלבן. שלג אמיתי, לא סתוי, לא מחוספס דצמבר ממש. התייצב על עצים, על אדן, על גגות. העיר נעטפה לבן, נהייתה שקטה ורכה יותר.
יעל עמדה מעל הסיר, ערבבה קובה. לא חשבה על כלום. רק ערבבה, הקשיבה לתום ממלמל, התבוננה בשלג נערם.
לא יודעת איך יהיה. יודעת שתקום מחר, תכין תום לבית־ספר, תקנה לחם, תתקשר לאמא, שלושה ימים לא התקשרה. בערב תפרוק עוד קופסה. או לא, זה לא דחוף.
הכאב עוד יחכה, בלילה, לפעמים ביום יבוא בלי להכין. זיכרון של בושם, קול מוכר, תמונה טובה מהעבר. זה לא יעבור מהר. היא לא ציפתה שייעבור מהר.
הקובה היו מוכנים. תום כבר עזב מחברת, הביט בה, רעב.
הנה, מגישה, אמרה.
