התראה מקרית
הטלפון נח חפוי מסך על השידה, כדרכו מימים ימימה. רבקה כלל לא התכוונה לגעת בו. רק ששלחה ידה אל כוס המים, אצבעותיה נגעו קלות בשוליו הפלסטיים והחלקים, והמסך נדלק מאליו, בטעות, כמו שנדלקים לפעמים דברים שעדיף להם להישאר קבויים.
שורה אחת בלבד הבזיקה. הודעה בוואטסאפ.
“גם לי את חסרה. היה לי כל כך טוב היום. שלך, נעה.”
רבקה הביטה. רגע, שניים, שלושה. כאילו הייתה השורה כתובה בשפה זרה, והיא הזדקקה לזמן כדי לתרגם. העבירה מבטה אל תוך החשכה, אל בעלה הישן. ירון שכב על צידו, פניו אל הקיר, כתפו מוגבהת קלות, ושנתו רגועה ועמוקה כביכול, מי שמצפונו נקי וישר.
“שלך, נעה.”
נעה. נעה הופמן. חברה קרובה. זו שלפני שלושה חודשים עזרה להם לבחור טפטים לחדר ילדים; זו שישבה בביתה ושתתה אצלה תה, אולי מאה פעמים. זו שלפני שבוע התקשרה אל רבקה והתלוננה ש”אין גברים טובים בארץ”, ש”הכול אותו דבר”, ושהיא כבר עייפה מהבדידות.
רבקה לקחה בזהירות את כוס המים. לגמה. הניחה. קמה מהמיטה על קצות האצבעות, בלי שהרצפה היבשה והישנה חרקה אפילו. יצאה אל המסדרון, סגרה את דלת חדר השינה אחריה, חלפה מהסלון אל המטבח, הדליקה את האור הקטן שמעל הגז. וועצתה לעצמה זה לא באמת האור שמסנוור אותך כרגע.
היא התיישבה לשולחן והביטה אל השיש הריק.
מעבר לחלון הייתה לילה ירושלמי רגיל, סתווי, עם אורות מטושטשים מצד שני של החצר. הקומקום עמד על הכיריים, מים מאתמול. לא טרחה להרתיחו. ישבה בשקט.
“היה כל כך טוב היום.”
מתי? ביום רביעי ירון חזר הביתה בשבע וחצי, אמר שהתעכב עם לקוחות, שאכלו יחד במסעדה, שהוא סחוט, שרוצה רק לישון. היא חממה לו אוכל שלא נגע בו ממש. אחר כך ישבו קצת מול הטלוויזיה, והוא נרדם על הספה, והיא, בידיה ממש, כיסתה אותו בשמיכה.
רבקה חפנה את אצבעותיה בקצה השולחן.
יונתן ישן בחדר ליד. בן שמונה, ישן כמו סלע, לפעמים מדבר מתוך שינה, מספר על מכוניות או על בית הספר. מחר תצטרך לקחת אותו לאימון בשעה תשע, לקנות חלה, להתקשר לאמא שלה אריאל שלא התקשרה אליה כבר ארבעה ימים, בטח כועסת.
החיים, הפשוטים, הברורים, נמצאו שם, בפרטים הקטנים. ורק עכשיו התברר, שמתחתם שכנה עוד שכבה של חיים מקבילים, עמוקים, עם מסרים אחרים, ארוחות אחרות, אישה אחרת, שחותמת “שלך”.
רבקה ניגשה לחלון. על אדן המטבח הייתה אדנית עם גרניום שמעולם לא אהבה, אבל השקתה בעקשנות כי שכנתה, מרים, נתנה לה פעם כשעברו דירה. הגרניום חזקה, מלאה אבק קל, עיקשת.
לרגע ישבה וחושבת על הגרניום. אחר חזרה אל השולחן.
הייתה צריכה להחליט משהו. או לא להחליט כלום כרגע. לא ידעה מה נכון. בפנים הייתה דממה, כמו זו שלפני סופה. לא בכי, לא צעקה דממה חדה ושורטת.
היא ישבה שם עד ארבע בבוקר. לא עשתה דבר. רק התבוננה איך האורות בדירות שממול כבים בזה אחר זה. הדליקה לבסוף את הקומקום. הכינה תה, לא סיימה. שטפה את הכוס. חזרה למיטה. נשכבה לצד ירון בלי לגעת בו, עיניה בתקרה.
ירון ישן.
היא האזינה לנשימתו, וחשה שעד אתמול הייתה זו כמו צליל הרקע של הלילה, מוכר ורגיל כמו רחש המכוניות או זמזום המקרר. וכעת, כל נשימה נחרצה באופן אחר, מתוך כאב חד כאילו שמע אותה לפתע לראשונה אחרי כל כך הרבה שנים, והיא לא יכלה לשאת זאת.
בבוקר קמה מוקדם. העירה את יונתן, האכילה אותו דייסה, שאכל בעצלתיים, בוכה שאת רוצה כריך עם פסטרמה. אז הכינה לו כריך. קשרה לו את הסניקרס, כי עוד אין לו מהירות בידיים, והזמן קצר. לקחה את ידו ויצאו יחד מן הבית.
היה קר בחוץ, ריח כביש רטוב ועלים. יונתן צעד לצידה, דיבר בהתלהבות על שיעור מתמטיקה, שהמורה הייתה לא הוגנת הוא עשה הכול נכון, אבל היא טענה שלא. רבקה הנהנה, נתנה תשובות במקום הנכון. על אוטומט, כפי שהתרגלה במשך שנים.
הגיעו בזמן לאימון. היא מסרה אותו למאמן, עמדה לרגע בדלת, בשקט, וצפתה בו רץ לצחוק עם חברים, ילד רגיל עם תיק. אחר כך יצאה.
על הספסל שליד הכניסה שלפה את הטלפון. חיפשה באנשי קשר “נעה ה.” בהתה בשם. הכניסה את הטלפון לכיס.
לא עכשיו.
עדיין לא עכשיו.
בימים שאחר כך חשבה הרבה מתי זה בעצם התחיל. עברה במחשבות על החודשים האחרונים, כמו שמדפדפים בתמונות ישנות מחפשת סימנים שלא ראתה בזמן אמת. הנה שלושתם במסיבת יום הולדת של נעה במאי. ירון מחייך לבדיחה שלה. אז עוד חשבה כמה מזל יש לה שחברותיה מסתדרות עם בן זוגה, לא כל אחת זוכה בזה. הנה נעה הגיעה אליהם בשבת לעזור לבחור וילון. היא וירון שוחחו ארוכות במטבח, בזמן שהיא הרדימה את יונתן. שאלה אותו על מה אמר, על עבודה, על עיצוב המשרד, הרי נעה היא מעצבת.
ברור.
ברור.
היא לא בכתה. זה הפתיע אפילו אותה. חיכתה לדמעות, לא באו. רק יובש בגרון וכובד אי שם מתחת לצלעות, כמו משהו כבד וקר היושב שם. היא אכלה, ישנה, הכינה, דיברה, ענתה לטלפונים. ירון לא הבחין בכלום. היה ענייני, כדרכו. היה שואל איך עבר יום. לעתים נשק ללחיה בדרך לעבודה. היא הייתה נושפת בלחיה, כמו תמיד.
ביום הרביעי נעה התקשרה.
הטלפון רטט בכיסה, ורבקה ראתה את השם ומיד נשימתה נעתקה. נשמה שוב, ענתה בקולה השגרתי.
– היי, נעה
– רבקה, התגעגעתי! כתבתי לך ביום שני ולא ענית.
הקול של נעה כרגיל. חם. מעט מתנצל, כפי שתמיד מתנצל מי שחושב שפגע. דווקא החום העצום הזה היה קשה מכול.
– סליחה, הייתי עסוקה. יונתן קצת חולה שיקרה, בלי כמעט מאמץ, ואף נדהמה מעצמה.
– אוי ואבוי! חום?
– לא, רק צינון. זה עובר.
– טוב ששאלתי. רציתי לדעת אם אתם פנויים בשבת? חשבתי אולי נצא כולנו, מזמן לא התאחדנו.
רבקה הביטה בקיר מולה. עליו הייתה תמונה היא וירון בתל אביב, לפני שש שנים, עוד לפני יונתן, צוחקים, הרוח בפרצוף. תמונה יפה.
– בשבת לא מסתדר, נראה לי. אדבר איתך בסוף שבוע?
– בטח, בטח. את בסדר? נשמעת… עייפה.
– מותשת. הכול רגיל.
– בטוחה? רבקה, אם תצטרכי תדעי, אני כאן בשבילך.
– אני יודעת, נעה. תודה. ביי.
הניחה את הטלפון. קמה. נעמדה מול התמונה וראתה את פניה הצוחקות. הסירה את התמונה מהקיר, החביאה במגירה גדולה וסגרה עליה.
באותו לילה סוף סוף בכתה. בשקט, באמבטיה, כשהברז פתוח כדי שלא ישמעו. בכתה בלי חשבון, עד העיניים נפוחות והגרון בוער. לא בכתה על גבר שאבד, אף לא בגלל שירון לא מה שדימתה. בכתה על משהו אחר: על שנות אמון, על כל מה שהאמינה בו ועל הטיפשות שבאמונה הזו. על כך שיונתן יגדל בבית שאביו שיקר, והוא או שלא יידע, או שיידע מאוחר.
שטפה פנים במים קרים. הביטה בעצמה. שלושים ושמונה לא צעירה, לא מבוגרת. פנים רגילות. מחר תצטרך להתעורר ולהיות חזקה בעבודה.
ועלתה בה עוד מחשבה: אסור לה להניח לזה להימשך. אסור להם לחשוב שחייהם הסודיים ממשיכים, בזמן שחייה שלה, ושל יונתן, מהווים להם רק תפאורה. אסור.
חזרה לחדר. ירון ישן. נשכבה לידו.
היה צריך לחשוב.
בשבועות הבאים חיה רבקה בשני מישורים. כלפי חוץ הכול רגיל. בישולים, עבודה, יונתן, שיחות עם ירון, קצת צחוקים כי אי אפשר היה לא לצחוק באמת. לעיתים שכחה לשבריר דקה סתם חיה, ושם היה הכי קשה, כי הבינה שהיא עוד מסוגלת לחיות בצדו, כאילו לא קרה כלום.
מבפנים, ניהלה ניתוח שקט. לא הזמינה בלש פרטי. רק שמה לב. לומדת את הסימנים איך ירון לוקח את הטלפון למטבח, איך מחייך לעצמו כשקורא, ואז מחביא; איך שוב חוזר מאוחר מ”פגישה עם לקוחות” וממעט לאכול ממה שבישלה.
פעם אחת, כשיצא למקלחת, לקחה את הטלפון. ידעה את הקוד שנת הלידה של יונתן. פתחה את הוואטסאפ. קראה שיחה עם נעה.
קראה מהר. לא כולן, רק לטעום את העיקר. זה התחיל ביולי. שלושה חודשים. זמן שצבעו את חדר הילדים; זמן שיונתן עלה לכיתה ב’, זמן שאמא שלה חגגה יום הולדת וירון “לא יכל” להצטרף.
החזירה את הטלפון. הלכה למטבח. קילפה בצל. חתכה בקוביות קטנות, מדויקות.
ירון יצא מהמקלחת, במגבת, בדק מה מתבשל.
– אה, מרק? מעולה, רעב.
– עוד חצי שעה יוגש, ענתה בקור.
הכול היה רגוע. הבצל חתוך ישר. קולה שקט.
בלילה ההוא החליטה שתהיה ארוחה.
לא מייד עוד לא. היא צריכה זמן להתכונן, לא בשביל נקמה, אלא כדי להסתכל להם בעיניים, יחד, בבית שלה, בשולחן שלה, ולהגיד את שצריכה, בשקט. בלי דרמה. בלי צרחות. כבר למדה שלצרוח זה להזיק רק לעצמה, והם בסוף ילכו וילחשו זה לזה שהיא “היסטרית”.
התקשרה לנעה בערב שישי.
– נעה, דיברת על שבת. מתאים לך לבוא אלינו? אכין משהו טוב, מזמן לא ישבנו כך. ירון יהיה.
הייתה דממה קצרה בקו.
– בטח. באיזו שעה?
– בשבע. תבואי?
– אשמח. להביא משהו?
– כלום.
סגרה.
נכנסה לסלון. ירון ראה חדשות.
– הזמנתי את נעה לשבת. לא בישלנו יחד שנים.
ירון סובב ראשו. חלף משהו בפניו ביטול בן רגע, כמעט לא מורגש.
– סבבה, אחלה רעיון.
– טוב מאוד, ענתה, חזרה למטבח.
ידעה, כמובן, שיתכתב איתה מיד, יתאמו “חזית אחידה”. זה לא הפחיד אותה. היא לא חשבה לעשות סצנה. יונתן ילון אצל אריאל, הכל תואם מראש. האוכל יהיה חמים.
במשך השבוע שקלה מה תבשל. היה לה חשוב, לא להרשים, אלא להיות עסוקה. החליטה על עוף צלוי עם תפו”א ורוזמרין, סלט רוקט ואגסים אותו סלט שנעה אוהבת, וגם עוגה בחושה עם תפוחים הכי טוב שיודעת. השולחן ערוך, יפה, פרחים הכול.
בשבת לקחה את יונתן לאריאל בשתיים בצהריים. אמא ניסתה לחטט למה את נראית עייפה, הכל בסדר? רבקה אמרה שכן, סתם עייפה. נשקה ליונתן שכבר היה שקוע בטלוויזיה, ונסעה.
הבית היה שקט. ירון “יצא לסידורים”, חזר בשלוש עם שקים, כולל בקבוק יין יקר.
– לארוחה מתאים?
– דווקא רעיון טוב, ענתה.
הוא היה מתוח מן הרגיל. עשה סיבובים מיותרים, בדק את הפלאפון פעמיים. לבש מסכה, קרא עיתון שמעולם לא נגע בו.
היא בישלה. רחצה את העוף, תיבלה, קצצה, עשתה ריח של בית. פתחה חלון נשב ריח סתיו לתוך הדירה.
בשש סידרה שולחן: שלוש צלחות, שלושה כוסות. לא הדליקה נרות, שלא יהיה אירוני מדי. רק שולחן יפה, פרח קטן באגרטל.
בשבע בדיוק דפיקה בדלת.
נעה הופיעה במעיל כחול כהה, שיער מסודר וכל היסטוריה עולה. בושם מוכר מילדות. הביאה קופסה עם שוקולדים.
– רבקה, איזה יופי כאן. הריח משגע.
– כנסי, שמחה לראותך ובאופן משונה, זאת הייתה האמת. אמת עקומה וקשה.
ירון יצא לברך, לחצו ידיים, נשיקות בלחי. הכל כרגיל, משחק יפה להפליא.
התיישבו.
חצי שעה ראשונה דיברו סתם. עבודה, בתי עסק, בעלי טעם מוזר ברחוב דיזנגוף, “רוצים ידיות מזהב”. ירון חייך וסיפר על לקוחות עם פנטזיות משונות. רבקה ישבה, שופכת יין, מוסיפה מילים קצובות.
בחוץ החשיך. היא הדליקה את האור שמעל השולחן. נעשה נעים ולכן כל כך קשה.
אחרי הכוס השנייה, כשהשיחה שככה, נעה פרסה סלט ורבקה אמרה בשקט:
– חשוב לי להגיד משהו. תקשיבו רגע, שניכם.
הביטו בה: נעה, מזלגת בידה; ירון, עם כוס שנתקעה באוויר.
– אני יודעת עליכם. מאמצע הקיץ. קראתי בוואטסאפ, ירון. אני יודעת.
דממה נפלה. רק השעון מתקתק.
ירון דיבר ראשון. קולו מוזר, קפוא.
– רבקה…
– תחכה, אמרה. אני לא מתכוונת לצרוח. אני רוצה שתשמעו, יחד. אני יודעת. זה ההבדל.
הביטה בנעה. נעה בהתה בפרח שעל השולחן. לחייה סמוקות, ידיה לוחצות מזלג.
– נעה, היית אצלי בבית עשרות פעמים. ידעת עלינו הכול. תמיד הייתי שם בשבילך. כשילדתי את יונתן חיכית שלוש שעות מול חדר לידה, זוכרת? אני לא אומרת את זה כדי שתתביישי. רק שתדעי שגם אני זוכרת. לא שכחתי.
נעה הרימה מבט. עיניה לחות וחסרות אונים.
– רבקה, אני…
– עכשיו לא, אמרה רבקה חרישי. עכשיו לא.
פנתה לירון:
– ירון, יחיינו יחד שתים עשרה שנה. אני לא אתחיל למפות מתי ומה השתנה אצלך. זה ארוך מדי לערב כזה. היום רק רציתי לשבת איתכם ולומר זאת בקול. כי חשבתם שאני לא יודעת. אבל אני יודעת. ואת זה אין דרך לקחת חזרה.
ירון הניח את הכוס בזהירות, לבל תשבר.
– רבקה, זה מסובך ממה שאת חושבת. צריך לדבר, באמת.
– אני יודעת. נדבר. לא היום.
קמה, סיימה את היין. הניחה את הכוס.
– עכשיו, תאכלו עוף. הוא יצא טעים, התאמצתי. אחר כך תלכו שניכם. יונתן אצל אמא שלי. יש לי עניינים.
אף אחד לא זז.
ירון הביט בה. ניסתה לזהות את הרגש לא אשמה, אלא בלבול, אולי כי ציפה לדרמה, ואינו יודע מה לעשות מול דממה.
נעה פתאום לחשה, קולה רועד:
– רבקה, אני מצטערת.
רבקה הביטה בפרצוף הזה חמש עשרה שנה הכירה כל פרט. את המסקרה המרוחה, את הבושם הזה שהיא עצמה המליצה לקנות.
– לא יודעת, נעה. אולי פעם. לא עכשיו.
עזבה את החדר. סגרה דלת. התיישבה על המיטה. הקשיבה לקולות דיבור חרישי, כסאות זזים. ואז דלת חורקת פעם אחת, אחר כך שוב.
דממה.
ישבה. הקשיבה לשקט. ריח עוף צלוי וריח בושם הולך ודועך.
חלף זמן כמה? קמה, ניגבה את השולחן, עטפה את שאריות העוף בנייר כסף והכניסה למקרר, שטפה כלים, אספה פירורים.
ישבה באמצע המטבח הנקי.
הנה זה כל מה שנשאר משתים עשרה שנה וחברה הכי טובה. שולחן נקי וריח סבון.
התקשרה לאמא.
– אמא, יונתן יכול להישאר אצלך עד ראשון?
– בוודאי, כבר ישן עכשיו. רבקה, קרה משהו?
– כן. אספר אחר כך. לא כעת.
– תבואי אלי, אני ערה.
– לא. אשאר בבית. צריכה.
אמא לא התעקשה היא תמיד ידעה מתי לא להפציר.
– את אוכלת שם משהו?
– אכלתי. הכנתי טוב הערב. יצא עוף מושלם.
– טוב מאוד, אמרה אמא.
דווקא ה”טוב מאוד” הזה כאב מכול הערב.
רבקה ניתקה ובכתה. לא בכי בשקט ולא מאחורי מים זורמים סתם בכתה באמצע המטבח, בלי להסתיר, בלי לספור זמן. ולבסוף הרגיעה עצמה, קנחה אף, רחצה פנים בכיור.
בחוץ העיר נובמבר, אור רביעי, שבת רגילה. איפשהו שם ירון ונעה אולי מתדיינים. מה אומרים? לא ידעה, מוזר, אפילו לא רצתה לדעת.
לא חשבה מה יקרה הלאה. לא הלילה. די בכך ששרדה ערב כזה בכבוד, בלי לצרוח, בלי לחרוג. אמרה בדיוק מה שרצתה.
ירון חזר באחת בלילה.
היא לא ישנה. שכבה בחושך ושמעה אותו נכנס, חולץ נעליים, הולך למטבח, ממלא מים. ואז עוצר מול דלת החדר.
לבסוף פתח בעדינות.
– את ערה, אמר בקביעת עובדה.
– כן.
התיישב על מיטתו. שותק ארוך.
– רבקה, לא מוצא איך להתחיל.
– אז אל תתחיל היום. תשכב. מחר נדבר.
– לא רוצה…
– ירון, זה לילה. אני עייפה. מחר.
שכב בשקט. לא נגע בה; היא לא נגעה בו. שני אנשים זרים שבמקרה חלקו מיטה.
בבוקר היא קמה מוקדם. בזמן שירון עוד ישן, ארזה תיק קטן לא לעזוב סופית, אלא רק זמן מה. מסמכים, ארנק, מעט בגדים, תמונה של יונתן.
הניחה תיק ליד הדלת.
אז הכינה קפה. חיכתה שירון יצא מהחדר.
הבחין בתיק.
– את עוזבת?
– לאמא. עם יונתן. צריך לדבר, ירון, אבל קודם אני צריכה לבד. כמה ימים.
הוא הביט עליה, אחר על התיק.
– רבקה, אני רוצה להסביר.
– אני מקשיבה.
הוא שתק. היא לגמה קפה.
– לא תכננתי…
– אף אחד לא מתכנן, ירון. זה לא פועל ככה.
– את רוצה להתגרש?
נקשה המילה באוויר. רבקה לא הסיטה עיניים.
– עוד לא יודעת. צריכה זמן להבין. מה שבטוח לא יכולה להישאר ולעשות כאילו כלום לא קרה. ברור?
הנהן כבד, מבין.
– יונתן…
– איתו הכול יהיה בסדר. זה עניין שלנו, לא שלו. אני אדאג.
גמרה קפה. הניחה בכיור, לקחה תיק.
– אתקשר.
ויצאה.
במדרגות היה קר, והריח עץ ישן וארוחת בוקר של שכן. ירדה מדרגה אחר מדרגה שתים עשרה קומות, הכירה היטב, אך ספרה שוב, כאילו חדשה בזה.
יצאה החוצה.
האוויר קריר ורענן, עלי שלכת רטובים מרוססים על האספלט. רחוב תל אביבי אפרפר, בלי קרן שמש, נובמבר אמיתי. רבקה עמדה בכניסה ונשמה עמוק והרגישה, לרגע, הקלה. פשוט אוויר. פשוט היא לעצמה, בלי מסכות.
חשבה על יונתן. על איך יתעורר לסבתא, יבקש פנקייקים ויקבל לא יודע כלום, וטוב שכך. בן שמונה. מגיע לו פנקייקים, אימונים, מורה ש”לא הוגנת”. כל השאר היא תבנה.
לא ידעה מה יהיה. גירושין? פרק חדש? האם תסלח אי פעם לנעה? קשה לומר. עם בעל יש אולי היגיון. עם חברה סיפור אחר לגמרי.
אך עכשיו, היא ברחוב, עם תיק, והבוקר חלבי, ובשני רחובות משם בנה מחכה, והיא צעדה.
פשוט הלכה.
אמא פתחה דלת בלי שאלות. הביטה בתיק, בפנים, הכל הבינה, רק אמרה:
– תכנסי, תתרענני. אני מרתיחה מים לתה.
יונתן זינק מהחדר בגרביים פרועים.
– אמא! מה את עושה כאן? אמרת שאת לא באה!
– התגעגעתי, חמוד, ענתה, חיבקה בחוזקה, ראשה בשערו ריח של שמפו ושינה.
– את מדגדגת, צחק וברח, חזר לטלוויזיה.
הביטה בו נעלם.
הלכה למטבח אותו מטבח קטן עם וילון פרחוני, מקרר מקרטע עם מגנטים אחד מהם מעשה ידיו של יונתן מהגן, עקום ואהוב.
אמא מזגה תה, התיישבה מולה.
– תספרי?
– אספר. לא עכשיו. תני להירגע.
– זה ירון?
– כן.
אמא הנהנה. שתקה. סיימה תה. קולות צחוק מצוירים מהסלון.
– אמא, אפשר לגור אצלך קצת?
– כמה שצריך, זה הרי תמיד החדר שלך.
וזה כל מה שצריך.
ואז התחילה, מה שלא ידעה לקרוא לו לא זמני ולא לגמרי חדש סתם חיים.
היו שיחות עם ירון בלי בכי, בלי צרחות, למעשה דווקא כאלה שהכי קל להישבר בהן. הוא דיבר שלא מבין, שלכוד, שמצטער, שחשב על יונתן, שאינו יודע מה טוב. היא לא סילחה, לא התנקמה.
הגירושין נמשכו שבועות באיטיות, עם מסמכים, עו”ד, שיחות על הדירה, על המשמורת. זה היה קשה, תחתוך בבשר החי אבל עברה.
נעה לא התקשרה שבועות. ואז הודעה: “אני פה. כשתרצי.” רבקה קראה. לא ענתה. לא מתוך נקמה עוד לא ידעה מה בכלל יש לענות.
בסוף נובמבר ליוותה את יונתן אחרי אימון. גשם ראשון, דק, מתמוסס על המדרכה. יונתן יצא מהאולם, הרים ראש “גשם! אמא, תראי!”
הביטה למעלה. טיפות נפלו מהשמיים פעם אחת פגעה לה בלחי.
– רואה, אמרה.
– נעשה איש שלג?
– כשיצטבר. עכשיו עוד אין.
– עזבי כאילו…
– יאללה, נלך, תתקרר.
החזיק בידה, כפפת מכונית צבעונית. הלכו ברחוב, האור מהפנסים צובע הכל זהוב.
היה כאב. גדול. לא צולח בנובמבר. אך יחד איתו, עלה משהו אחר. משהו כמו רוח, כמו אפשרות, כמו יד חופשית באמת.
לא ידעה אם עשתה נכון. בעצם ידעה שעשתה נכון אבל לא בטוחה אם יהיה קל יותר. אלה שני עניינים שונים: נכון וקַל. רק עכשיו, בגיל שלושים ושמונה, מתחת לגשם ראשון, קלטה את זה.
בשבוע הבא מצאה דירת שכירות שתי חדרים, קומה רביעית, נוף לעצים. זוג קשישים חביבים, שקטים. עברה. אמא עזרה, שכן נשא קצת ארגזים. ירון הביא את חפצי יונתן, עמד ולא אמר הרבה.
– דירה מוצלחת, אמר.
– כן, ענתה.
עומד בדלת.
– רבקה, אני באמת מצטער.
הביטה עליו מישהו שהכירה שנים רבות. עיף. מבוגר קצת. רגיל.
– אני יודעת, אמרה. לך כבר.
הלך.
טרקה דלת. נשענה אחורנית. נשמה. ואז פתחה קרטונים.
יונתן הגיע בערב, רץ לבדוק את החדר, בחן את העצים מהחלון, אמר שירצה לשכב על עדן החלון ולצפות בחתולים. אמרה שאדן צר. הוא התעקש ש”מסתדר”. צחקה.
צחוק אמיתי יצא בלי כוונה. יונתן הביטה בה, פליאה בעיניו.
– מה?
– כלום. בוא לאכול, קניתי קובה.
– קובה! כבר רץ למטבח.
הדליקה את האור, שמה מים בקומקום. התבלין החדש של המטבח ריח בית זר, אבל זה יעבור, אלה הריחות הראשונים של דירה חדשה.
המים רתחו. שפכה את הקובה.
יונתן ישב ושרבט. מחר הגשת שיעור ציור נזכר רק עכשיו.
– אמא, נעשה איש שלג?
– נעשה. כשיהיה שלג אמיתי, נצא.
– מבטיחה?
– מבטיחה.
הנהן, שקע בציורו.
בחוץ ירד שלג, הפעם אמיתי, כבד של דצמבר. השדות והעיר התכסו בלבן. בתים שקטים יותר, לבנים, טובים יותר לשעה קלה.
רבקה עמדה על יד הגז, ערבבה קובה ושמעה את יונתן ממלמל ציוריו, והביטה בשלג המשתקע.
מה יהיה מחר לא ידעה.
רק ידעה שמחר תקום מוקדם, תכין ליונתן לבית ספר, תלך למכולת, תתקשר לאמא כי לא התקשרה שלושה ימים. אולי תפתח עוד קרטונים. ואולי לא.
יהיה עוד כאב, בוודאי. הלילות ארוכים, לפעמים גם ימי חול. הגיעים פתאום ניחוח בושם, קול מוכר, תמונה ישנה שלא תימחק כי היא אמת. זה לא ייעלם באחת.
אבל הקובה הייתה מוכנה. יונתן כבר עזב את הציור, הביט בה בציפייה.
– הנה, מגישה, אמרה.
