חזרי וטפלי
נועה, תפתחי מיד! אנחנו יודעות שאת שם! יעל ראתה אור בחלון!
נועה בדיוק סיימה לקשור ענף של ליזיאנטוס לתמך עץ קטן. הידיים שלה היו מוכתמות בירוק מהגבעולים, והסינר שלה התמלא אדמה. היא הרימה את מבטה לדלת הזכוכית של הסדנה. מאחוריה עמדו שתי דמויות. אחת מהן הייתה מוכרת לה מיד, למרות הזכוכית הממורפלת כתפיים רחבות, שיער צבוע בצבע דובדבן. דינה, חמותה לשעבר.
נועה לא מיהרה. היא העמידה את הליזיאנטוס בדלי מים, הסירה כפפות, תלתה אותן על מסמר ליד השולחן, ואז ניגשה לפתוח.
ערב טוב, אמרה, ודחפה את הבריח.
דינה צעדה פנימה בלי לחכות להזמנה. מאחוריה נכנסה יעל, אחותו של אופיר, עם עיניים אדומות וצעיף מרושל.
איזה ערב טוב, נועה, את רצינית? דינה סקרה את הסדנה, מחפשת משהו להעיר עליו. מצאה: שוקעת לך בפרחים בזמן שבן־אדם גוסס.
מי גוסס? שאלה נועה בשקט.
אופיר! קראה יעל ומיד כיסתה את פיה. אופיר בבית חולים. תאונה. עמוד שדרה.
נועה הביטה בהן. בפנים משהו התכווץ, אבל כבר לא כמו לפני שנה, כשהשֵם “אופיר” היה מקמט את כל הגוף. הפעם זה היה אחר, שקט וזהיר; כמו מישהו שכבר נכווה פעם ולא מתקרב לאש יותר.
שבו, אמרה בנימוס, והצביעה על שני סטולים.
אין לנו זמן לשבת, חתכה דינה, אבל בכל זאת התיישבה באיטיות. נועה זכרה בעיית ורידים, לחץ דם.
יעל נעמדה ליד השולחן, משחקת עם קצה הצעיף.
ספרו לי מה קרה, ביקשה נועה.
והן סיפרו. קוטעות זו את זו, לפעמים לא מסכימות בפרטים. לפני שלושה ימים אופיר נהג בכביש. היה גשם. הוא איבד שליטה, התנגש במעקה. האוטו טוטאל־לוס. הוא חי, אבל עמוד השדרה נשבר בלחץ. הייתה ניתוח, הרופאים אופטימים בזהירות. אולי יקום, אולי לא. צריך מי שיטפל, מישהו קרוב.
ומה עם מיכל? שאלה נועה.
השם נאמר בשקט. לפני שנה, רק שמוע של מיכל, בת שלושים, מנהלת מכירות, הייתה דוקרת כמו סיכה. למענה עזב אופיר את הבית אחרי שמונה־עשרה שנות נישואין.
דינה הידקה שפתיים.
מיכל נסעה.
לאן?
לאמא שלה, בבאר־שבע. יעל כיסתה את פיה שוב, הפעם, כנראה, מכעס. ברחה ישר כששמעה שאולי לא יוכל ללכת. שתיים מזוודות בשלוש שעות. אנחנו מתקשרות לא עונה.
נועה שתקה. הסדנה הייתה שקטה, רק מים טפטפו בברז, והריח של אדמה רטובה ופריחה מתוקה נישא באוויר.
ומה אתן רוצות ממני? שאלה לבסוף.
דינה התיישרה.
נועה, הייתם יחד שמונה־עשרה שנה. את מכירה אותו לעומק. את יודעת לטפל בו. הוא מקשיב לך. עכשיו הוא צריך…
דינה, נקטעה בעדינות, את מדברת על גבר שעזב אותי בשביל אישה אחרת. על מישהו שבחיים שבנינו שמונה־עשרה שנה, לא מצא לי מקום.
עזבי את העבר, התערבה יעל. עכשיו זה עניין של חיים ומוות!
חיים?
הרופא אמר שאם לא יתנו טיפול, יהיו סיבוכים! פצעי לחץ, דלקות! זו לא שפעת, נועה, זה עמוד שדרה!
נועה הלכה לברז, סגרה אותו, ועמדה רגע מול ידיה חמישים ושתיים שנה. ידיים שידעו לקשור זרי פרחים שצילמו ותלו במסגרות, ידיים שלשו בצק, נתנו זריקות לבן החולה, חבשו חתך לאופיר, תיקנו שקע, סחבו סלים מהשוק. הן ידעו הכול. היא מעולם לא חשבה אם היא רוצה פשוט עשתה. כי צריך, כי אין ברירה אחרת.
היא ניגבה ידים במגבת, הסתובבה.
אני אחשוב על זה, אמרה.
אין זמן לחשוב! דינה קמה, קולה חזק, כמעט מאיים. בזמן שאת חושבת, הוא שוכב לבד! אין לו אשה, אין נפש חיה! יעל בעבודה, אני עצמי בקושי הולכת! את לא יכולה להסתגר פה עם הפרחים ולעשות כאילו זה לא שלך!
של מי זה? שאלה נועה חרישית.
אף אחת לא ענתה.
מאחורי הזכוכית כבר היה חושך מוחלט. אוקטובר, מתחיל להחשיך מהר. נועה הביטה ברחוב. פנס צהוב, אספלט רטוב, ספסל ריק שאליו בקיץ הגיעו קונים לחכות לסידור זר.
החיים, היא חשבה. ככה נראים החיים באמת. לא סרט, לא ספר. שני אנשים עומדים ודורשים ממך להיות שוב מי שאת כבר לא.
טוב, אמרה. מחר בבוקר אגיע. אבדוק מה איתו. אבל אני לא מבטיחה כלום.
דינה נשפה. יעל לפתע חיבקה אותה חזק, ונועה עמדה נינוחה, לא מחבקת חזרה, רק מחכה.
כשעזבו, ישבה נועה ארוכות על אותו סטול. הסתכלה על הפרחים שלה. ליזיאנטוס בורוד עדין, כפתורי פריחה לא פתוחים. חרציות בקופסאות עץ. פיזליס בכתום. מקום שהיא בנתה בידיים ששכרה שלושה חודשים אחרי שאופיר עזב. צבעה קירות לבד, את דלתות הארון התקין השכן, יורם, תמורת בקבוק יין טוב. בחרה שם “גבעול”, שבהתחלה נשמע לה משעשע, ואחר־כך התאהבה בו. פתחה דף באינטרנט, למדה לצלם פרחים כמו שימשכו לקוחות.
שנה. שנה שהיא בונה חיים לעצמה. חיים לעצמי, הבינה, זה לא אנוכיות ולא שרירות, זו פשוט נורמאליות.
והנה.
קמה, כיבתה את האור מעל שולחן העבודה. השאירה מנורה קטנה בכניסה, כמו תמיד. והלכה לביתה.
המרכז הרפואי היה גדול, עם מסדרונות ארוכים וריח שידעה היטב אקונומיקה, אוכל מוסדי, עוד משהו חמקמק שיש רק בבתי חולים. היא מצאה את המחלקה, ניגשה לאחות.
קרובה?
גרושה, ענתה נועה.
עווית גבה קטנה עברה על פניה של האחות, אך היא רק הסבירה לה את הדרך.
אופיר שכב בחדר בן ארבעה, שלושת המיטות האחרות ריקות. שמיכה עד המותניים, ידיים על השמיכה. רזה. פנים חיוורות, עיניים שקועות. בקבוק מים ובננה קטנה לידו.
כשראה אותה, תווי פניו השתנו. לא שמחה, יותר רוגע. כאילו ציפה.
נועה, אמר.
שלום, ענתה, הניחה לידו שקית עם תפוחים וסודה. לא בשביל לעשות מחווה אלא כי ככה באים לבית חולים.
היא לא התיישבה לידו, אלא בחרה כיסא ליד החלון.
כואב? שאלה.
עובר. יש כדורים. שתק רגע. באת.
באתי.
אמא אמרה שבאת.
כן.
הוא הביט בתקרה, ואז שוב בה.
לא חשבתי שתבואי.
גם אני לא חשבתי.
חדר שקט. ברקע גשם. נובמבר נושק לאוקטובר.
מיכל עזבה, אמר אופיר.
אני יודעת.
ככה זה. גיחך עקום. כאילו בסרט. פתאום בום.
נועה שתקה. לא רצתה לרחם, גם לא לכעוס. הביטה באיש שהיה בעלה שמונה־עשרה שנה, ילדה יחד בן, כל קיץ באותה דירה בחיפה, מריבות, פיוסים, אמונה שזו פשוט המציאות.
נועה, קולו השתנה, רך יותר, כמו כשהיה רוצה משהו. הכירה היטב את הטון הזה. הרבה חשבתי כאן. כשאתה לא יכול לקום אתה חושב. הבנתי שהייתי טיפש. שהכול את, הבית, המשפחה זה האמיתי שהיה. מיכל… משך בכתף. את לא חייבת לסלוח, זה מאוחר. אבל את הכי קרובה שיש לי.
שמעצה את המילים כאילו מהצד. הכי קרובה. הכי בית. הבנתי. טיפש הייתי. כמעט קוסם באוויר. להחזיר אותה בשביל להחליף תחבושות, לשוחח עם רופא, להביא אוכל אמיתי, כי זה מה שנועה יודעת.
חיים אחרי גירושין, חשבה. זה לא רומנטי ולא נורא. הם מצאו אותך כשנהיה קשה. לא אהבה נוחות.
אופיר, אמרה, אני שמחה שנשארת בחיים. באמת. וגם על ההחלמה. אבל אני לא חוזרת. לא לטפל ולא סתם. אנחנו גרושים.
אני יודע…
תן לסיים.
הוא שתק. הפתיע אותו כנראה.
אני אדאג למטפלת סיעודית. מקצועית. אשלם חודש ראשון מהכיס שלי כי קשה לך כעת. וזה הכול. ועוד משהו. הוציאה מהתיק תיקייה. חיפשה ארוכות. הנה המסמכים. עוד לא סיימנו חלוקת רכוש. אתה דחית, ואני לא מיהרתי. עכשיו אני מבקשת שתחתום.
אופיר הביט בתיקייה.
ברצינות עכשיו?
במלוא הרצינות.
אני מרותק למיטה ואת מביאה לי ניירת.
כן, אמרה. כי עוד יום תגיד שהיית חלש, או שעורך הדין שלך יספר שהיית בלחץ. עכשיו אובייקטיבית אתה כשיר משפטית.
הסתכל בה ארוכות. היא לא הורידה עיניים.
השתנית, אמר לבסוף.
נכון.
פעם לא היית מסוגלת.
כנראה.
לקח את התיקייה. עלעל. נועה הביאה עט.
בדיוק אז נכנס הרופא נמוך, סביב ארבעים וחמש, עם חלוק אפרפר, תיק רופא בידו. מבט עייף של אחד שעובד קשה.
ערב טוב, אמר, הביט בנועה בשאלה עדינה.
נועה, אמרה.
קרובה?
גרושה, חזרה לעצמה. הייתה מתרגלת.
את הרופאה, שאל אופיר?
לא, היא באה כאורחת.
ד”ר עידו, הרופא, סיכם היום ננסה להרים את הגב, בהתאם לשיקום. התקדמות חיובית בסך הכל.
דוקטור, נועה קמה אפשר רגע בחוץ?
יצאו. נועה סגרה הדלת.
אני רוצה לסדר מטפלת, אמרה. מה בדיוק צריך? ידע, ניסיון, ציוד?
לא את תטפלי?
לא.
זה נכון. קרובים שמטפלים מתסכול או אשמה זו בעיה. למטופל צריך להיות שקט. אשת מקצוע יודעת. קרובים בדרך כלל לא.
אתה אומר לכולם?
רק למי ששואל, ענה.
חייכה כמעט.
תרשום שאלה ושלפה טלפון.
הוא הכתיב, היא הקלידה. יש גם סוכנויות שצמודות לבית החולים, אפשר לבקש מאחות. נועה הודתה.
הוא יכול להחלים? שאלה.
הסיכוי לא רע. בן חמישים, ניתוח עבר יפה. בעוד חצי שנה אולי יוכל ללכת. לא בטוח, לא מהר.
אני מבינה, אמרה.
העיקר שהוא יבין בעצמו.
חזרה אל החדר. אופיר אחז את התיקייה סגורה.
תחתום? שאלה.
הביט לתקרה.
אפשר לחשוב?
אופיר.
אחתום. לקח עט את תגידי ממילא. כזו נהיית חדורת מטרה.
תמיד הייתי, השיבה. פשוט החבאתי. לא יודעת למה.
חתם. שלושה עמודים.
דאגת למטפלת עד סוף השבוע, אמרה. אסביר ליעל, אשלם דרך הסוכנות. אחר כך מעכשיו תסתדרו לבד.
נועה, אמר, כשסגרה התיק.
מה?
תודה שבאת.
הביטה בו ארוכות. לא ברחמים או כעס, פשוט כמו דבר שהיה לך פעם ועכשיו לא.
תבריא, אמרה.
ויצאה.
במסדרון עצרה מול החלון. חצר בית החולים, עצים כבר בלי עלים, ספסל רטוב. גבר זקן בפיג’מה ישב והביט הרחק לא היה מה לראות, אבל רק ישב ונשם.
נועה לקחה נשימה עמוקה.
משהו השתחרר. לא הכל. אבל משהו משמעותי. כאילו ירדה מהידיים שק כבד, לא זרקה הניחה. סוף־סוף הזדקפה.
איך משחררים את העבר, הייתה כותבת ביומן. לא יודעת. זה לא בצעד בודד. זה המון צעדים קטנים. אחד מהם היה כאן.
את המטפלת מצאה נועה בתוך יומיים רבקה, בת חמישים ושמונה, עם ניסיון בשיקום וזקנה, רגועה, עניינית, תיק המלצות עבה. נפגשו בבית קפה ליד בית החולים, נועה הסבירה הכול. רבקה שאלה שאלות נכונות אופי החולה, נטייה לדיכאון, סף כאב, משפחה.
קרובים מפריעים לפעמים יותר משעוזרים, אמרה רבקה.
נכון, הודתה נועה.
סיכמו. נועה העבירה תשלום. התקשרה ליעל והסבירה. יעל רצתה להתעצבן שזה לא מספיק, שהוא צריך דווקא קרובים, אבל נועה קטע אותה שקטה ונחושה, משהו חדש. פעם או שלא קוטעת, או שהייתה צועקת. עכשיו משהו באמצע.
יעל, את יכולה לבוא כל יום אם את רוצה. רבקה לא מפריעה. אני לא. יש לי חיים, לא אוכל להכיל עוד.
יעל שתקה. ואז “בסדר”.
פשוט “בסדר”. בלי דרמות. אולי גם היא התעייפה. אולי, בלב, הבינה שנועה צודקת.
דינה עצמה התקשרה אחרי שבוע. הקול שלה היה אחר, שקט יותר.
נועה, רבקה בסדר, אופיר מתרגל. תודה שדאגת.
בבקשה, דינה.
אל תיעלמי לגמרי. לפחות טלפון מדי פעם.
נועה לא הבטיחה. רק נפרדה בנימוס, שמה את הנייד בכיס הסינר. היא עמדה בסדנה, כרגיל. איך משחררים את העבר? פשוט ממשיכים. לא בגבורה, לא ברעש פשוט ממשיכים. קמים, הולכים לעבודה, עושים מה שאוהבים. קרובים רעילים לא נעלמים לגמרי, רק מפסיקים לתפוס מקום ראשון.
החורף ההוא בא מוקדם. בנובמבר כבר ירד שלג. ונועה הפתיעה את עצמה היא דווקא אוהבת חורף. לפני כן לא אהבה. בעצם מעולם לא חשבה אם אוהבת אותו. לא שאלו, לא חשבה. לידי אופיר שתמיד סבל מקוריו, צריך היה להכין לו תה בדיוק בזמן. עכשיו אפשר רק להסתכל בחלון ולחשוב: יפה. וזהו.
בדצמבר היה עומס זרי חברה, מתנות, קישוטי חנוכה. נועה שכרה עוזרת עינת, בת עשרים ושלוש, סטודנטית, חיובית, קצת מבולבלת, אבל לומדת מהר. עבדו יחד. נועה לימדה אותה לראות פרח לא סתם מוצר כחומר ביד אמן. עינת הקשיבה, לפעמים הציעה רעיונות מפתיעים.
איך את חושבת על זה? נועה שאלה פעם.
אני מסתכלת על המזמין, משכה עינת כתפיים. חושבת איזה פרח הכי דומה לאדם או למי שהוא אוהב.
שיטה טובה, החמיאה לה נועה.
את לימדת אותי, עינת הזכירה. שאמרת שזר צריך להיות חי.
נועה לא זכרה, כנראה אמרה.
ינואר, פברואר. החיים זורמים. נועה נרשמה לקורס פְלוֹריסטיקה, למרות שעינת טענה שאין לה מה ללמוד. נועה הסבירה תמיד לומדים, לא מחוסר ידע אלא מתוך עניין. פעם לא פעלה ממקום של עניין עצמי אלא כי צריך.
לחיות למען עצמך נשמע אגואיסטי בקול, אבל במציאות זה קורס פלוריסטיקה, ערב עם ספר בכורסה בלי הערות על כמה את מתפנקת, נסיעה לסוף־שבוע לראות בתים ישנים שתמיד אהבת.
בפברואר יעל התקשרה אופיר מתקדם, עומד על קביים. רבקה עובדת איתו בנחישות, בלי דרמות. נועה שמחה ולראשונה, באמת שמחה, בלי שמץ אשמה. פשוט טוב שהוא משתפר.
הגיעה ההפשרה והחלו זריקות האביב הראשונות נוריות, כלניות, טוליפים. נועה אהבה את המעבר מהחוטי־כותנה והאוקליפטוס של החורף לקריאות והזוהר.
ואז הוא הגיע.
נועה הייתה בעריכת זר נרקיסים ודייזיות בהזמנה. הדלת נפתחה, נכנס גבר. היא לא הרימה מבט מיד, הידיים היו עסוקות בסרט.
שלום, אמרה.
שלום, השיב.
קול. זיהתה קודם את הקול. רגוע, עייף מעט, מדוד.
ד”ר עידו עמד בכניסה, הביט בסדנה במבט של מי שמעולם לא היה כאן, אבל דמיין משהו דומה. בלי חלוק, במעיל כהה, צעיף פשוט, ללא תיק של רופא.
אתה, אמרה.
אני.
הפסקה קטנה. עינת בדיוק הלכה למחסן. נשארו לבד.
אופיר שוחרר לפני עשרה ימים, אמר עידו. ממשיך שיקום בבית. תחזית חיובית.
יודעת, ציינה נועה. יעל שלחה הודעה.
טוב. הוא הסס האמת, לא בדיוק עברתי כאן. יותר נכון התכוונתי להיכנס. זכרתי את השם “גבעול”, מצאתי את הכתובת בגוגל.
נועה הניחה את הסרט.
אתה רוצה לקנות פרחים?
כן. ואולי לא רק.
שקט. ריח כלניות ואדמה טרייה.
איזה פרחים אתה רוצה? שאלה.
הוא התקרב לדלפק, נעצר לפני הכלניות סגולות, אדומות כהות, לבנות.
נראה לי אלה. שלוש, או חמש?
מספר אי זוגי. שלוש, או חמש. למי?
לא בטוח. חייך. אולי את תעזרי לבחור.
נועה בחרה שלוש, אחר־כך הוסיפה שתיים בורדו כהה.
חמש. הן מחזיקות יפה יחד.
החלה לעטוף. הידיים רגילות נייר קראפ, סרט, הכל על אוטומט.
נועה, אמר.
כן?
אפשר לשאול משהו ישיר? אני לא כזה עקיף.
תגיד ישיר, ענתה, לא מרימה עיניים מהזר.
אשמח להיפגש איתך. לא בענייני טיפול, לא סידורים. פשוט לשבת בבית קפה, לראות הצגה אם את אוהבת, או לטייל. נשמע מוזר אולי אבל חשבתי שמבוגרים יכולים לדבר גלויות.
נועה הרימה מבט.
הוא הביט בה. רגוע, לא לוחץ. ממש כמו מישהו שאומר משהו חשוב ונותן זמן לעכל.
ממתי חשבת ככה? שאלה.
מאז אותו יום במסדרון, כשהכתבת לי מה הדרישות למטפלת.
היא נזכרה במסדרון, עץ חשוף בחלון בית החולים.
אז עוד הייתי רשומה כבעלת־ברית.
אני יודע. לכן חיכיתי.
מעבר לזכוכית מרץ במלוא עוזו. שלג על המדרכות נמס. דרורים מתווכחים בספסל. פנס צהוב דלוק לשווא.
אני לא בטוחה, אמרה.
במה, לא בטוחה?
לא יודעת איך עושים את זה. שמונה־עשרה שנה הייתי נשואה, שנה שלמה רק לומדת להיות לבד. לא בטוחה איך עכשיו.
גם אני לא מאוד בטוח, ענה. אני גרוש שש שנים, בת בת שבע־עשרה, אצל אמא שלה. אנחנו בסדר. גם למדתי רק לעבוד לא לחשוב. ואז למדתי לחשוב. ואז החלטתי שאולי אפשר גם לחיות.
עינת חזרה עם גליל נייר לעטיפה, קלטה לקוח, חייכה.
נועה, לעטוף חרציות לגלית?
לא צריך, עינת, אני בסדר.
עינת נעלמה, למרות שנייר ביד בכלל לא היה נחוץ.
נועה הגישה את הזר לד”ר עידו. הוא לקח.
כמה?
רגע, ענתה.
הסתכלה בזר בידיו. בורדו כהה, קטיפתי. היא אהבה כלניות, עדינות, לא רעשניות.
סיפור הפרחים, חשבה, דווקא סביבה בנתה הכל. ברחה לכאן מהכאב, מצאה מחדש משהו משלה. ועכשיו מישהו נכנס לא הוריד דלתות, לא לוחץ, לא דורש. פשוט נכנס. מדבר ישירות. מחכה.
טוב, אמרה.
הרים גבה.
טוב בנוגע?
לתיאטרון. לא הייתי מזמן.
עידו חייך, באמת.
שמח לשמוע.
רק לא היום. יש לי שלושה זרים לסיים.
ברור, אולי שישי? או שבת, מה שנוח.
שבת, קבעה נועה.
נקבה מחיר. הוא שילם, לא מיהר ללכת.
נועה, אפשר שאלה?
אפשר.
מעניין, ממתי את בפרחים?
הסדנה שנה וקצת. קודם חובבנית, מאז ומתמיד. עכשיו עבודה.
טוב שתחביב שווה לפרנסה.
כן, הסכימה. טוב מאוד.
יצא, זר בידו. על הסף חייך.
שבת נועה.
שבת, עידו.
חייך קלות.
עידו, פשוט.
שבת, עידו.
הדלת נסגרה. נועה עמדה, ראתה אותו הולך, ספסל, דרורים שמעולם לא הכריעו בסיכסוך. לא הסתובב.
עינת מיד יצאה מהמחסן.
נועה, מי זה?
לקוח.
לקוח שחיכיתי רבע שעה?
עינת.
מה?
תעטפי חרציות לגלית. תבוא בארבע.
עינת נעלמה, כתמיד מרוצה שידעה משהו. נועה חזרה לעבודה. ידיים פועלות מוכר, קראפ, טפטוף מים, ריח כלניות.
שבת. עוד ארבעה ימים עבודה, עם זרים, הזמנות, שאלות של עינת וטלפון מספק הפיונים. ארבעה ימים רגילים, לא שונים משגרת השנה הזו שטרחה להשיג לעצמה.
לא חשבה על השבת. רק עבדה. לפעמים, לבד עם הפרחים, נזכרה. לא כל השיחה, רק קול רגוע, כלניות ביד, “שבת, עידו”.
“אנשים מבוגרים יכולים לדבר גלויות”, אמר.
אולי באמת.
היא לא ידעה מה יהיה בשבת. לא ידעה אם יסתדרו, אם תוכל לדבר לא על עבודה, לא על מחלות, לא על העבר. לא ידעה אם תרצה לראות אותו שוב. ידעה רק דבר אחד: הפעם זו החלטה שלה. לא של דינה, לא של אופיר, לא של אשמה או פחד. שלה.
זו תחושה חדשה. לא מסחררת, לא גיבורה. פשוט כמו לעמוד על אדמה יציבה אחרי שלג.
יום שישי, כשהסדנה סגורה ועינת יצאה, נועה שמה בווזה כמה כלניות שנותרו. בורדו כהה, קטיפה. על אדן החלון, כזה שכיף לראות אותו, סתם לעצמה.
הביטה בהן.
“טוב יחד”, אמרה אז על חמש כלניות.
צדקה.
כיבתה אור. הלכה הביתה. מחר שבת.
שבת התחילה בשמונה. שמיים אפורים, ריח קפה חדש ממכונה שקנתה חצי שנה קודם, שאופיר לעולם לא היה מסכים אליה כי יקר, כי מיותר. “מיותר” הוא אחד המילים שנולדות בזוגיות, כמו עשב שוטה, וחוסמות: למה, רוצה, בא לי, מגיע לי.
שתתה קפה ליד החלון וצפתה בעיר. גגות רטובים, יונה על אדן ממול, רכב עוקף שלולית.
הטלפון על השולחן. הודעה מחכה שעה לא עכשיו, אלא שעה, כאילו קם בבוקר, העז וכתב:
“בוקר טוב. התיאטרון ב־19:00. בא להספיק משהו קטן לאכול לפני? או לא חייב, מה שנוח לך. עידו”.
קראה שוב. שמה לב ל”בוקר טוב” בחסר ה־”ה”. חייכה.
הקלידה תשובה:
“בוקר אור. לאכול בשש?”
שלחה. החזירה טלפון לשולחן.
סיימה קפה.
בחוץ מרץ, טיפות מהגג, רוח, דרור מגרש יונה. העיר מתעוררת, אדישה לשבתות של אחרים, להחלטות קטנות כגדולות. העיר פשוט ממשיכה.
הטלפון רטט. “סגרנו”.
נועה קמה, שוטפת את הספל. לובשת סינר עד הערב יש עוד שמונה שעות. הסדנה לא תיפתח מעצמה. לוקחת מפתחות.
בכניסה מביטה סביב. דירה קטנה, מוארת, עם כלניות בכוס על אדן החלון, כי לקחה בשביל עצמה. דירה שלה. מכונת קפה שלה. כוס פרחים שלה. שבת שלה.
יצאה.
הדלת נסגרה אחריה חרישית, בלי דרמות. כמו שסוגרים פרק כשסגור באמת.
עידו כבר חיכה מחוץ לבית הקפה ב־18:20. עמד בנחת, עיניים בטלפון השאיר אותו מיד כשראה אותה. מעיל כהה, אותו צעיף. בלי פרחים.
ערב טוב, חייכה אליו.
ערב טוב, השיב.
הביטו זה בזו שתיים־שלוש שניות. שני מבוגרים ברחוב רטוב במרץ, שבחרו לבוא כי הם בחרו.
ניכנס? שאל עידו.
ניכנס, נועה ענתה.
ונכנסו.
ולפעמים, הדרך האמיתית להמשיך הלאה היא להזכיר לעצמך החיים לא ממתינים שתחליטי אם הם ראויים עבורך. הם כאן לידי פרחים, בין אנשים, באותה כוס קפה של שבת בבוקר. והבחירה תמיד שלך.
