בעבודה, למזכירה הרגישה פתאום לא טוב, ולכן יצאה החוצה. היא התיישבה על ספסל, עצמה עיניים, וכשפקחה אותן ראתה זקן מנסה להסיר מפרק ידה צמיד זהב
“מה אתה עושה? זה מתנה מבעלי!” הזקן הביט בה בפחד ענה בשקט: “את התעלפת בגלל הצמיד הזה. תבדקי בעצמך.” המזכירה הסתכלה, ונעצרה באימה. 🫣
לדפנה הרגישה רע ממש באמצע הישיבה.
בעבודה, למזכירה הרגישה פתאום לא טוב, והיא יצאה החוצה. התיישבה על ספסל, עצמה עיניים, וכשפקחה אותן ראתה זקן מנסה להוריד לה את צמיד הזהב
היא ישבה ליד המנכ”ל, כתבה כל מילה, ניסתה לא להראות עייפות. בחדר הישיבות היה מחניק, האוויר עמד. פניה החלו להלום, ליבה פעם במהירות. דפנה נשמה עמוק, אך לא הרגישה שיפור. לחץ כבד בחזה, כאילו שמים עליה משקל כבד יותר ויותר.
ברגע מסוים החדר הסתובב. דפנה אחזה בשולחן, ושקטה-שקטה התנצלה. קמה, ניסתה לצעוד ישר, אך הרגשיה לא החזיקו. המנכ”ל שאל משהו, אך דפנה כבר כמעט לא שמעה.
בחוץ היה קריר. האוויר הרענן פגע בפניה, אך לא עורר אותה. החולשה החריפה. לקחה כמה צעדים, התיישבה חסרת כוחות על ספסל ליד גן קטן. עצמה עיניים, קיוותה שהכל יעבור.
ליבה דפק בחוזקה.
כאשר פתחה לרגע את עיניה, ראתה זקן כפוף מעליה. נראה מעל גיל שבעים. מעיל ישן, כיפה פשוטה, עיניים שקולות וחמות. הוא החזיק בעדינות את פרק ידה, בחן את ידיה מקרוב.
מה אתה עושה? אמרה בקול צרוד וניסתה למשוך את ידה. אל תגע בזה. זה מתנה מבעלי.
הזקן לא התווכח. הוא אמר בשקט:
בעבודה, למזכירה הרגישה פתאום לא טוב, והיא יצאה החוצה. התיישבה על ספסל, עצמה עיניים, וכשפקחה אותן ראתה זקן מנסה להוריד לה את צמיד הזהב
הצמיד גורם לך להרגיש רע. תסתכלי היטב.
דפנה הסתכלה על הצמיד זהב כבד, תמיד היה על ידה. ופתאום הרגישה צמרמורת. המשך בתגובה הראשונה
הזהב השחיר בדיוק היכן שנגע בעור. לא כולו, אלא כתמים כהים כאילו מישהו העביר עליו צל.
מי אתה? לחשה דפנה בלב שמצטמצם.
אני צורף לשעבר, ענה הזקן בשלווה. ארבעים שנה עבדתי בזהב. כשהבנתי שאת חולה, הסתכלתי במקרה על ידך. אדם רגיל לא יבחין בכך.
מה זה אומר? קולה רעד.
אלו סימני תאליום, אמר בשקט. זה רעל מסוכן מאוד. קשה להבחין בו בעין. הוא נמרח בשכבה דקיקה, חודר דרך העור, מרעיל לאט. אך הזהב מגיב, הוא משחיר.
אתה רוצה לומר
הזקן הנהן.
בעבודה, למזכירה הרגישה פתאום לא טוב, והיא יצאה החוצה. התיישבה על ספסל, עצמה עיניים, וכשפקחה אותן ראתה זקן מנסה להוריד לה את צמיד הזהב
מי שנתן לך את הצמיד ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא רצה שתהיי חולה, תחלשית ובסוף תיעלמי.
דפנה הסתכלה על התכשיט, על ידיה. דמות בעלה, מבטים קרים, דאגה משונה לאחרונה וההתעקשות “תילבשי, אל תסירי. זו מתנה שלי” הרף למול עיניה.
באותו רגע היא הבינה הכל.
הזקן הסיר בעדינות את הצמיד ועטף אותו בממחטה.
את חייבת לפנות מהר לרופא ולמשטרה, אמר. ואל תלבשי זאת שוב לעולם.
דפנה הנהנה בדממה. ישבה על הספסל, אצבעותיה רעדו, וידעה שרק עכשיו ניצלה בנס.
