תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה היה פה היום.
תעבירי גם את האגרטל הזה בקופסה, אמרה ציפי איילון בלי להסתובב אלי.
היא עמדה באמצע הסלון, מסתכלת על המדפים כאילו היא בוחנת את ההיצע בחנות יוקרה שכבר שילמה עליה מראששלווה, עניינית, כמעט עוקצנית בקטע של יודעת-עניינים.
איזה אגרטל? שאלתי, ולרגע יצא לי קול שקט מדי, אז פעמיים נשמתי ואמרתי שוב: ציפי, לאיזה אגרטל את מתכוונת?
לזה, הכחול. הבאנו אותו מירושלים בניינטיז. מתנה משפחתית.
הבטתי באגרטל. אני ויותם הבאתי אותו מחנות קטנה בשוק מחנה יהודה ביום הנישואין השלישי שלנו. המוכר היה איזה סבא עם כיפה לבנה, חייך אלינו, אמר משהו בעברית מתובלת ביידיש. יותם השתעשע שניסה להבין. אחר כך קנינו סמבוסק ברחוב, שרפתי את הלשון, צחקנו בלי סוף.
זה לא מתנה משפחתית, אמרתי בקור רוח. קנינו אותו יחד. ב-2009.
עדינה, סוף סוף הסתובבה ציפי, והיה לה את אותו טון שמאז החתונה אני מזהה ישרהסבר סבלני למישהי שלא לגמרי מבינה איך העולם עובד. אל תסבכי אותנו סתם. כל אלה, היא מסמנת עם היד את כל הסלון, נקנו מהכסף של המשפחה שלנו.
של המשפחה שלנו, חזרתי אחריה, שלי ושל יותם.
יותם עבד. אנחנו עזרנו. את ניהלת בית. אלה שני דברים שונים.
יותם עמד ליד החלון, הסתכל למטה על העיר שנראית מקרוב אבל מהקומה ה-23 נראית כמו מיני מלאכותיתמכוניות קטנות, עצים קטנים, אנשים קטנים. שתק.
הבטתי לו בגב, זוכרת אותו מקרוב. איך הוא מתכופף אחרי יום קשה, הנקודת חן הקטנה שבכתף, הנשימות המזויפות כשהוא משחק אותה ישן. עשר שנים אני מכירה אותו, ועכשיו הוא בשקט מול הנוף, בזמן שאמא שלו אורזת לנו את החיים בקופסאות קרטון.
***
הדירה באמת יפה. לא שונאת אותהלהפך, אפילו כשהייתי מתעצבנת, הערכתי את זה: תקרות גבוהות, חלונות ענק, ריצוף עץ אגוז אמריקאי שאסור לגרד עם העקבים, מטבח מהחלומות עם משטח שיש שהוזמן מ”עיצובי היוקרה”, שציפי שילמה עליו בעצמה ומאז מזכירה את זה בכל הזדמנות. ונברשת בסלון, כמו קרח קפוא.
שמונה שנים גרתי שם ואף פעם לא הרגשתי שזה בית שלי. לא כי זה מקום רעפשוט, הוא מרגיש מדויק מדי, יקר מדי, מתוכנן כמו שצריך לפי הקטלוגים שציפי הייתה מביאה אלינו.
כשרק עברנו, שמתי עציץ סיגליות פשוט על אדן החלון בחדר שינה. קניתי אותו בשוק תמורת חמישים שקל. שבוע אחרי, הוא נעלם. ציפי אמרה שפשוט זרקה, לא מתאים לעיצוב. לא אמרתי כלום. גם יותם שתק.
הפעם הראשונה. עוד הרבה אחר כך.
***
המובילים הגיעו בעשר בבוקר: שני בחורים כבדים עם עגלת הובלה והרבה ניילון נצמד. ציפי נפגשה איתם כבר במבואה, ביד אחת דף. רשימה מודפסת, ממוספרת, עם כותרות. הצצתי: סלון: ספה פינתית (עור, אפור), 1 יח’; שולחן קפה (שיש), 1 יח’; מנורת עמידה (ברונזה), 2 יח…
ברחתי למטבח, שמתי מים לקפה רק כדי להעסיק את הידיים.
יותם נכנס בעקבותיי, נעצר בדלת.
עדינה…
מה?
את בסדר?
הבטתי בוהפנים היפות האלה שאהבתי ופתאום עכשיו מה שמשתקף לי זה מבט של ילד אשם, גבות מכווצות, קשה לו להסתכל לי בעיניים, הקול כמעט מתפנק.
בסדר, עניתי. רוצה תה?
עדינה.
יותם, לשתות תה או לא?
היסס.
כן.
מזגתי מים רותחים לשתי כוסותהלבנות, עם הארנבים שהבאנו מטיול באמסטרדם. כוסות יפות, לא קשורות בכלל למטבח היוקרתי, שציפי תמיד קראה להן זה הזבל הזה. בגלל זה שמרתי עליהן.
עמדנו, שותים תה; בסלון שמעו רשרוש ניילון וסימוני פקודות שקטות של ציפי.
זה לא שלה, לחשתי, בעיקר לעצמי, את הספה ההיא קנינו יחד. את המנורות אני בחרתי. את התמונות בחדר אני הבאתי מפריז על חשבוני.
אני אדבר איתה.
כבר אמרת חמש פעמים היום.
שתק, בוהה בכוס ארנב.
יותם, פתאום נשמע לי עייף מדי, אני לא מבקשת את הספה. לא צריכה כלום מהדירה. רק… שתהיה פה. איתי. פעם אחת.
הרים מבט.
אני כאן.
לא, אתה ליד החלון.
***
ציפי בת שישים וארבע, מהזן של נשים שיודעות למלא כל חלל, עד שלא נשאר לאף אחד אוויר. לא רעה, בקטע של יודעת בדיוק מה נכון ומה לא. מה עובר עיצוב ומה חפיף.
אהבה את יותם, על זה אין לי ספק. אבל האהבה שלה לא מאפשרת לאף אחת אחרת להחזיק בשום מקום בלב של יותם. לא מרועהיא פשוט בטוחה שאי אפשר לאהוב אותו כמוה.
בהתחלה ניסיתי להתקרבהזמנתי לשבת, לפסח, התייעצתי במתכונים. אפילו קניתי לה צעיף חגיגי, היא אמרה תודה ושמה בצד: יש לי עור רגיש.
אחרי שנה ויתרתי, שמרתי דיסטנס. מנומס, נטול דרמות.
בשנה השלישית כבר למדתי שגם דיסטנס לא יעבוד, כי היא פשוט לא מכירה גבולות שאין עליהן את החותמת שלה.
ברביעית, חמישית, שישית… הפסקתי לספור.
***
יותם, תוכל לבוא רגע? צריך לדבר על התמונות בסלון. שמעתי את ציפי מבחוץ.
הניח את הכוס. הלך אליה, ואני ידעתי את ההליכה הזוקצת ממהר, כתפיים בדריכות. מוכן לבקשות.
כמה פעמים בעשור הזה זה קרה. כל פעם מחדש, מגיע לקולה, לצורך שלה.
לא כעסתי. נגמר לי הכעס מזמן. כעס דורש אנרגיה, ואצלי לא נשארה טיפת סוללה.
שמעתי את ציפי: את זו לוקחים, היא מגלריית הראלהשקעה מעולה… הקול של יותם: הסכמה, כמעט בלתי מורגשת.
סיימתי תה, שטפתי כוס, הנחתי לייבוש.
יצאתי למסדרון, המשכתי לחדר. לא כי היה לי משהו שם, פשוט לא יכלתי לשמוע איך מפרקים אותי לעמודות ברשימת אקסל.
שקט בחדר. פסי שמש, מיטה מוצעת. לא החליטו עדיין למי תישאר. כנראה שציפי כבר יודעת.
התיישבתי על הקצה, ליטפתי על הכיסוי.
זכרתי איך בחנות עמדתי מול שתי אפשרויות: אפור כהה, פרקטיאפשר לנחש שציפי תאשר, ושני תכלת, כמו שמיים, לא פרקטי בשום צורה. קניתי את השמיים.
אולי זה היה הדבר הכי חצוף שעשיתי מכל השנים שם.
***
סתם פתחתי את התא למעלה בחדרמחפשת תיק ישן, רציתי לקחת. מצאתי שם, לידו, קופסה.
קופסה מקרטון פשוט של נעליים, ישנה, שוליים מתפוררים. על המכסה בכתב ידי: שונות. שלנו.
לא זכרתי מה יש בפנים.
הוצאתי, הנחתי על המיטה.
פתחתי.
בהתחלה: שני כרטיסי קולנוע דהויים. מהסרט החיים היפים, ראינו אותו בדייט השלישי, יותם טען שזה משעמם אבל אחרי שלוש שנים הודה שדווקא אהב, התבייש להודות אז.
מתחתגלויה מתל אביב. ירח דבש. ציירו עליה את הבימה, מאחור יותם כתב: אני אוהב אותך יותר משהבימה חשובה לתרבות הישראלית. צחקתי: תחזיק מעמד איתי כמו הבימה? הוא ענה נשתדל.
היום הוא בן ארבעים, אני שלושים ושמונה. היינו עשר שנים. נשארו שישים ושלוש.
החזקתי את הגלויה וחשבתי על זה.
היו שם עוד: מגנט של מגדל עזריאלי, קנינו באיזה שוק, שציפי הורידה ישר מהמקררחסר טעם; צמיד פלסטיק מיום חברה שבו ריקדנו עד שתיים בלילה; פרח יבש, מתפורר, מאיזה בוקר במדבר והיינו בדרך לטייל, עצרנו סתם כי היה יפה. שלוש קונכיות מהים בכינרת; מפית נייר שעליה שיחקנו איקס עיגול בבית קפה.
הכול זול. הכול לא רשום בשום רשימה של ציפי.
ישבתי על הכיסוי התכלת, אחזתי במפית עם האיקסים והעיגולים, ומשהו בתוכי, שמאוד הרבה זמן היה סגור, התחיל להרפות.
לא בכיתי. אני אף פעם לא בוכה סתם. רק נשמתי, ובסלון עוד השתרבב ניילון וציפי פיקדה על כוסות הקריסטל.
***
יותם נכנס לחדר במקרה. כנראה רצה לקחת משהו שלו, אבל ראה אותי עם הקופסה ועמד.
מה זה?
תראה בעצמך.
תפס את הכרטיסים, הביט, אחר כך את הגלויה.
שמתי לב שמשהו בו משתנה. לא גדול, לא מיד, כמו שהאור מתחלף באמצע יום.
החיים היפים… מלמל. אמרתי אז שלא אהבתי.
אני יודעת.
שיקרתי.
אני יודעת.
התיישב לידי, לקח את הצמיד.
זה מחברת סטארט-אפ ההיא. 2015.
חמש עשרה, נכון.
אז איבדת את הנעל באמצע ריקוד.
ואתה מצאת אותה מתחת לבר.
אמרתי שאת סינדרלה.
ואני טענתי שאתה לא נסיך.
חייך. החיוך האמיתי הזה שלא ראיתי ממך כבר שנתיים, נטול אשמה.
לא נסיך, הסכים.
שתיקה. נשמעה ציפי: זהיר עם זה! סליחה, ענה המוביל.
יותם…
כן?
למה אנחנו פה? לא בחדרבכלל. איך העדנו עד לכאן?
לא ענה מיד. שיחק עם קונכיה קטנה.
לא יודע.
יודע, אמרתי ברוך.
הניח את הקונכיה בקופסה.
אני פחדן, אמר.
הבטתי עליו, על הקו המוכר של המצח והאף.
אני יודעת.
היה צריך להיות אחרת.
כן.
הייתי צריך… הרבה הייתי צריך.
כן, יותם.
סוף סוף הסתכל עלי ממש, לראשונה באותו יום.
רוצה שתדעיאני זוכר הכול. כל דבר קטן מזה. הוא הצביע על הקופסה. זוכר שגם קנינו כרטיסים יחד, זוכר אותך עם הסמבוסק ההוא והלשון, זוכר הטיול במדבר ואת הקונכיות… אמרת אז שתעשי מסגרת לתמונה, אני צחקתי שזה קיטשהעלבת, אבל אחר כך ברחצנו באמצע הלילה…
מספיק.
למה?
כי זה כואב.
השתתק.
גם לי.
***
ציפי הופיעה בפתח.
יותם, צריך שתחתום על…
ראתה את הקופסה. אותנו על המיטה. משהו בה השתנה במבט.
מה זה?
דברים שלנו, יותם ענה.
איזה דברים? תזרקו. זה זבל.
אמא.
סתם כרטיסים…
אמא, אמר שוב, הפעם היה קול אחרברור, לא מתחנן.
הסתכלה עליו.
מה?
תצאי, בבקשה.
שתיקה ארוכה.
יותם, הזמן קצר, המובילים מחכים…
אמא, תצאי מהחדר.
בהיתי בידיים שלי. שקט חזק כמו לחש קידוש.
טוב, היא אמרה בסוף. קול רגיל, אבל משהו השתנה. תסיימו, תקראו לי.
פסיעות. דלת לא נסגרה, רק התרחקה.
נשמתי עמוק.
פעם ראשונה שדיברת איתה ככה, אמרתי.
מה?
ביקשת שתצא.
שתק.
עשר שניםפעם ראשונה.
יודע.
למה עכשיו?
לא יודע. אולי בגלל הקופסה. כי פתאום הבנתי שכל הדברים שם בסלוןבסוף זה רק דברים. והקופסה הזוזה אנחנו. זה באמת שלנו.
הבטתי עליו הרבה זמן.
יותם, אלה מילים יפות.
לא בא לי על מילים יפות. אני…
תן לי לסיים. אתה תמיד טוב עם מילים. להסביר למה זה קרה, למה יהיה אחרת, להסביר שאתה מבין. אבל להבין ולעשות זה לא אותו הדבר.
יודע.
לא, לא באמת. אם הייתאז לא היינו יושבים כאן עם אמא שלך שמפרקת לנו את החיים לרשימה. היא באה עם רשימה למה שייך לנו.
אני אפסיק את זה.
עכשיו?
כן.
מאוחר מדי. את זה היית צריך לעשות אזכשהיא זרקה לי את העציץ מהחלון לפני שבע שנים. או שהזיזה רהיטים בחדר שלנו כשלא היינו. או כשהסבירה לי איך מבשלים מרק. או כשה…
עדינה.
או, כשהיא שכנעה אותך שלא צריך ילדים כרגע, שצריך להתבסס, ואתה הסכמתואני הייתי בת שלושים וחמש…
נעצרתי.
שקט גמור.
זה כאב לי יותר מהכול, לחשתי.
יותם ישב קפוא. לא אשם, לא מחפש תירוץ, פשוט שם.
יודע… אז…
לא צריך הסברים.
אני רוצה להסביר.
לא עכשיו.
סגרתי את הקופסה, היד מגהצת מכסה.
אני לוקחת את זה. זה שלי.
בסדר.
לא צריכה כלום מהדירה.
הסתכל עלי.
לאן תלכי?
למאיה. אחר כך אשכור משהו.
עדינה.
מה?
אל תלכי.
קמתי. הרמתי את הקופסה. הייתה קלה. מפתיע כמה קלה הכל.
יותם, אני עוזבת את הדירהnot אותך. לא רציתי לגור פה אף פעם, רק העמדתי פנים.
אפשר לצאת מהדירה הזו יחד.
עצרתי.
הסתובבתי.
מה אמרת?
הזדקף, ידיים בצדי גוף. מסתכל לעיניים.
אמרתי שאפשר לצאת מהדירה הזו יחד. לא רוצה את הספה. לא את הקריסטלים, לא את הגלריות. רוצה אותך ואת הקופסה הזו. זה הכול.
הבטתי עליו.
בפנים שלי משהו זזתקווה, פחד, עייפות, ועוד משהו שאין לי מילה אליו.
יותם, אתה בן ארבעים. אם תעזוב איתי, אמא שלך…
יודע.
תהיה מאוד לא מרוצה.
יודע, עדינה.
ואתה מוכן לזה?
לא בטוח, אבל אם לא אעשה את זה עכשיו, לא אסלח לעצמי אחרי זה.
שתיקה.
זה דיון אחר, אמרתי.
כן?
כן. זה לא רוצה להחזיר אותך. זה רוצה לכבד את עצמי. זה אחר.
אפשריאבל אולי אי אפשר אחד בלי השני.
***
בינתיים בסלון, ציפי עם המובילים. כשנכנסנו, הסתכלה רגע. מבט שלה עבר עם כל החפצים שזזוספה, מנורה גדולה עטופה בפצפצים.
סיימתם?
אמא, די.
מה די?
כל אלה, מסמן לה. קחי הכול. אני לא מתעקש.
הביטה עליו כאילו לא מבינה.
למה אתה מדבר ככה?
הספות, האגרטלים, התמונות, המטבח. קחי. תעשי מה שאת רוצה.
יותם, זה רכוש יקר זה ערך…
אמא. אני יוצא עם עדינה והקופסה הזאת. וזה מה שיש לי צורך בו.
דממה.
ציפי עברה מאחד לשנייה. במבט שלה משהו שלא ראיתי בעברלא כעס, לא פגיעה, כאילו מישהו החליף לה את החוקים של המשחק.
אתה השתגעת, אמרה לבסוף.
יכול להיות.
זה טיפשי.
אמא. ניגש אליה, עמד מולה. ראיתי את המבטבלי כעס, בלי אשמה, פשוט אמת. אני אוהב אותך. אבל ככה אי אפשר להמשיך. זה לא חיים. זה ניהול פרויקט. ואני לא פרויקט.
ציפי שתקה המון. לבסוף: אתה עוד תתחרט.
אוליאבל אני רוצה להתחרט על שלי, לא על שלך.
***
יצאנו מהדירה לקראת שתיים בצהריים. עם קופסה אחת. יותם סחב תיק קטן ומחשב.
במעלית שקט, כולנו בהשתקפות, שני אנשים עייפים מחזיקים קופסה אחת ותיק.
בכניסה, הקונסיירז’ הנהן. דלתות אוטומטיות נפתחו, בחוץ יום אפריל ישראלי רגילקריר, מאובק, ניחוח גשם רחוק.
נעצרנו בכניסה.
לאן? שאל יותם.
אמרתי, למאיה.
אני לא יכול למאיה.
לא חייב.
אני לא רוצה לא למאיה. אני רוצה איתך.
הבטתי ברחוב אנשים רגילים, לא קטנים בכללתל אביבים טיפוסיים של צהריים.
יותם, אין לנו דירה.
יודע.
אין כמעט כסף. הכול מוקפא עד המשפט.
יש לי קצת שחסכתי. אמא לא יודעת.
בסדר. אבל זה זמני. נצטרך לשכור משהו. כנראה מקום קטן, כנראה לא יפה.
סבבה.
בלי מטבח חלומות.
ברוך השם.
הבטתי עליו. הוא בי. חיוך עם הקלה שבקושי אפשר לשים עליו שם.
זה לא הסוף, אמרתי. רק ההתחלה. יהיה משפט, אמא שלך, עוד המון אתגרים.
יודע.
אני לא בטוחה שנצליח.
גם אני לא בטוח.
ועדיין?
הנהן. ועדיין.
הזזתי את הקופסה, כל הקטן הזה בתוכהכרטיסים, גלויה, מגנט, צמיד, פרח יבש, שלוש קונכיות, מפית איקס עיגול.
כל מה שנשאר מעשור. וגם כל מה שבאמת היה ממנו.
יאללה, נלך, אמרתי.
והתחלנו ללכת, ברחוב רגיל של אפריל, בשקט, בלי ודאות, רק עם תיק וקופסה משותפת. הדירה, הקומה ה-23, הנברשת שמזכירה קרח וקרקע אמריקאיהכול נשאר מאחור. אולי ציפי כבר בונה לעצמה שם משהו חדש.
הלכנו קדימה. ואני לא באמת ידעתי אם זה נכון. אפילו את זה לא ידעתי באותו רגעמלבד דבר אחד: הקופסה לצדי. הוא לידי. ואפריל. והריח הזה, של התחלהקצת קר עוד, אבל ברור לחלוטין שהקור הזה לא נשאר לתמיד.
יותם, אמרתי לו תוך כדי הליכה.
מה?
זוכר את הקונכיות?
בכינרת. רצית מסגרת.
אמרת שזה קיטש.
זה קיטש.
אני עדיין אעשה מסגרת.
אוקיי, אמר.
רק שאין עדיין איפה לתלות.
נמצא מקום, הוא ענה.
לא עניתי. פשוט המשכתי ללכת, מחבקת את הקופסה שלנו, וחושבת שנמצא זה בסך הכול מילה. לפעמים זה כל מה שיש, ולפעמים זה מספיק לעוד צעד. ועוד אחד. ועוד אחד.
